אני מרגישה צורך לקום וללכת בחדר, כמו שאני עושה תמיד כדי לחדד את המחשבות שלי, אבל אני נבוכה מכדי לעשות את זה. במקום זאת אני מוציאה מהכיס שלי גומיה ומשחקת בה.
"אמממ..." אני חושבת. היא צודקת, כמובן, בנוגע לכל מה שהיא אמרה. לא חשבתי אפילו לרגע לא חשבתי שהקפטנים יוכלו לשנות את הכוכבים, אבל בעצם, אין סיבה שלא, נכון? מצד שני, גם אין סיבה שכן.
את קרן השפע הם לא שינו מעולם עד כה, אז אולי עדיף להסתמך עליה? הבעיה שבעוד את הכוכבים ניתן לראות בכל מקום עם זווית לשמיים, אחרי שאני אצא מטווח הראיה של הקרן אני יכולה לאבד את דרכי.
ולהיפגש בקרן... אני מניחה שזה באמת המקום הכי הגיוני, אפילו שבמקום הזה נהיה מטרה בולטת.
"להיפגש בקרן אולי יהיה מסוכן, אבל את צודקת שהיא דבר קבוע ושאפשר להסתמך על כך. אני מניחה שנצטרך לקחת את הסיכון הזה.
"ברור לך כבר מתי את עוזבת את הקרייריסטים?"

אני מסתכלת עליה, ועל הגומיה, ועל הידיים שלי, מנסה לגבש תשובה בראש שלי.
"צריך שתהיה כמות מתחרים שנוכל להתמודד מולה, אבל לא מעט מידי כי משהו יכול לקרות לנו. אני חושבת שנראה היום מי מקבלים ציונים גבוהים, ואחרי שהקרייריסטים יחסלו את כל האנשים האלה - פרט אלייך כמובן - אני אעזוב אותם. אני אדאג לכוון אותם רחוק ממרכז הזירה, כדי שלא יגיעו אלייך." אני אומרת, ועוברת להביט בנקודה כלשהי בחדר. הרעיון של קרן השפע עדיין מסוכן מאד.
"אני חושבת שבהתחלה את צריכה לברוח ולהתחבא בעצים, כי הרי, בדרך כלל אחרי שהקרייריסטים מחסלים את מי שהם יכולים במרחץ הדמים הם בוזזים את מה שנשאר מהאספקה בקרן השפע. אז עדיף שתיקחי מה שאת יכולה ותתחמקי." אני קובעת.
אני מנסה לחשוב אם אני באמת יכולה לעבור את מרחץ הדמים בלי למות, והמחשבה מדאיגה אותי. אני טובה בקרב אחד על אחד... אבל מה אם אפגוש מועמד חזק ממני? אני אצטרך להרוג, ללא ספק, אחרת הקרייריסטים יפקפקו בהחלטה שלהם לצרף אותי אליהם.
המחשבה שממש עוד מעט אהפוך לרוצחת גורמת לי לבחילה.
"אני אשתדל לקלוט לאן את רצה, כדי להוביל את הקרייריסטים לכיוון ההפוך. ככה גם אם לא תצליחי להגיע מספיק מהר לקרן השפע חזרה אחרי שמרחץ הדמים נגמר, לא ניתקל בך." אני קובעת.
"אני חושבת שאולי כדאי שנחליט על כמות מועמדים שימותו לפני שניפגש, כי כשאני חושבת על זה אם נחכה שכל החזקים ילכו זה יכול לקחת שבועות... חצי זה יותר מידי לדעתך?" אני עוברת להסתכל עליה.

עדיין אין לי אסטרטגיה לקרן השפע. אני זקוקה לציוד שנמצא בה, ואם לא אשיג אותו על הרגע הראשון הקרייריסטים יקחו אותו, ומצד שני, אני לא טובה בקרב פנים אל פנים. אני לא יודעת איך להרביץ או להתחמק ממכות, בטח שלא להילחם נגד מועמד עם נשק כמו סכינים או כידון. אני יודעת לרוץ (אם כי אני לא הכי מהירה), והסיכויים שאחד ממועמדי הקריירה ישיג אותי מאוד גבוהים.
אם ככה, האסטרטגיה הכי טובה בשבילי היא לרוץ מיד לעבר העצים.... אבל אני זקוקה לנשק שבו אוכל לצוד למקרה שלא יהיו דרכים אחרות להשיג אוכל. אבל מה הסיכויים שלא יהיו שום צמחים אכילים בזירה? הם הרי רוצים שישרדו מספיק מועמדים כדי להילחם אחד בשני.
אני פשוט ארוץ אל העצים, אני מחליטה, ואנסה לחצות בדרך את קרן השפע. אם אשיג ציוד כלשהו הוא יעזור לי, וגם אם לא אני יכולה פשוט לרוץ אל העצים ולעזוב את מרחץ הדמים.
האם אצליח להסתדר לבד עד שחצי מהמתמודדים ימותו? אני רגילה להסתדר לבד בבית בכל דבר, ובכל זאת, בזירה יהיו מיועדים אחרים שירצו להרוג אותי... אני אולי יכולה לפגוע ממרחק, אבל בקרב פנים אל פנים אין לי שום יכולות. אם אחד מהמיועדים ינסה לתקוף אותי....
אבל בסופו של דבר אני לא אתן למיועדים לתקוף אותי, אני אסתתר על העצים, כמו שרוב המיועדים מהמחוז שלי עושים. אני אקפוץ מעץ לעץ במקום ללכת על האדמה, ואשתדל להיות בשקט ככל שאני יכולה. במחוז הבית שלי הייתי מעבירה את רוב זמני על העצים, בחורשות ובמטעים. אני יודעת לשרוד בטבע.
"לא," אני נדה בראשי. "חצי זה בדיוק המספר המתאים. אחרי שימותו חצי מהמתמודדים תברחי מהקרייריסטים בלילה וניפגש. עד שהם יתעוררו את כבר תהיי רחוקה. הם ירדפו אחריך, אבל יצטרכו להתמודד גם נגד המתמודדים החזקים האחרים שנשארו. ואם את יודעת לטפס על עצים ולהילחם פנים אל פנים, נוכל להיעזר אחת בשניה לשרוד עד שהם יהרגו אחד את השני, ואז - "
אני נעצרת. ואז, כמובן, אחת מאיתנו תצטרך להרוג את השניה. רק אחת יכולה לשרוד, בסופו של יום. להרוג. אני אצטרך להרוג אותה, נערה עם משפחה, וחברים, ואחות שיתאבלו עליה.... אני מסוגלת?
אני מסלקת את המחשבה מראשי. ברור שאני מסוגלת. לה לא תהיה שום בעיה להרוג אותי, ואני חייבת להיות זאת שתנצח. אני חייבת לחזור הביתה. גם לי יש משפחה, וחברים, ואחים, ואנשים שיתאבלו על מותי. אני אהנהיה אחת שאשרוד. אני חייבת.

היא לא משלימה את המשפט, ואני לא טורחת להשלים אותו בעצמי. בסופו של דבר אחת מאיתנו תצא מהמשחק הזה מתה. בכנות, השלמתי עם העובדה שאמות במשחקי הרעב. אני מרגישה שבאיזה שהוא מקום, ידעתי שזה בסופו של דבר יהיה הגורל שלי. מה יותר אירוני מילדה שאף אחד לא רוצה בסביבה, נשלחת למשחקים ונרצחת באכזריות? כולם פרט לסופי ימשיכו בחיים שלהם. אולי גם סופי תמשיך יום אחד, ורק תקרא לבת שלה על שמי.
אני לא שמה לב שאני נושכת את הלחי מבפנים עד שאני מרגישה בטעם של דם. נהדר, דפני, תעשי את העבודה לאחרים לפני שהמשחקים האחרים מתחילים ותיפצעי את עצמך. כל הכבוד.
"יש עוד משהו שצריך לחשוב עליו. את בטח לא יודעת איך תשיגי את מה שאת צריכה מקרן השפע בהתחלה, לא? זאת אומרת, נוצר לי הרושם שאת פחות אדם של קרב פנים מול פנים, ואני לא אוכל לעזור לך כי זה יחשוף אותנו." אני לא מוסיפה שאני לא בטוחה שאצליח גם לשמור על עצמי וגם עליה מול כל שאר המיועדים בלי שאחת מאיתנו תסיים בחתיכות.
"הקרייריסטים בדרך כלל לוקחים כל מה שהם יכולים. אם היית יכולה לדעת מתי אני שומרת, הייתי יכולה להעלים עין כשתגנבי קצת מהאספקה. כמה שפחות, שלא ישימו לב. אבל כדי לדעת מתי אני שומרת תצטרכי להיות קרובה לקריירסטים, וזה מסוכן מידי." אני ממשיכה.
אני מבינה לפתע שאני לא מפסיקה לעשות תוכניות כדי לעזור לה, וזונחת את הצד שלי בעניין. אני לא מופתעת מעצמי, כי כמו שאמרתי, אני לא צופה לשרוד את המשחקים. ומצד שני זו גישה קצת מדכאת, לא? להתעסק באיך להציל אותה כי אני לא חושבת שלי באמת יש סיכוי.
ויש לי, יותר ממנה. אני חזקה יותר, אני יכולה לעמוד בקרב פנים מול פנים לפחות חלק מהמיועדים. לעזאזל, מועמדי הקריירה רוצים אותי איתם! זה אומר שאני מספיק טובה כדי שהם ירצו אותי כחברה ולא כאויבת. למה אני יוצאת מנקודת הנחה שאני חוזרת הביתה בארון?
אולי כי אני לא בטוחה שברגע האמת אוכל באמת להרוג. המחשבה, יחד עם הדם מהפצע שעשיתי לעצמי בפה, רק מגבירה את תחושת הבחילה. אם אני אקיא זה ממש יעשה רושם רע, הא? נשמור את זה לאחר כך.
אני מסתכלת על המכנסיים שלי עד שאני כבר לא בטוחה מה הצבע שלהן מרוב בהיה. העובדות הן כאלה — אני חזקה, אני אצטרך להרוג במשחקים האלה, יש לי סיכוי אם אשלים עם זה. אני יודעת גם להתחבא ולנוע בעצים שזה תמיד בונוס, כי הזירה תמיד יער.
אבל אם התוכנית תעבוד ואני ואן נישאר עד הסוף, האם אני אהיה מסוגלת להרוג אותה?

זה כבר נמרח איזה עמוד שלם, בואי נסיים את זה כבר.
דרך אגב, יש לך רעיון לזירה? כי המוח שלי ריק לגמרי.

"אני לא אתקשה להשיג אוכל, לפחות אני חושבת שלא," אני אומרת תוך כדי מחשבה. כמובן, הניסיון שלי במחוז אחת־עשרה יסייע לי לא מעט בזירה, אם רק יהיה שם לפחות יער אחד, אני בטוחה שאוכל להסתדר. בנוגע לכלי נשק זה כבר מתחיל להסתבך. שלא לדבר על כך שגם אם אשיג כלי נשק איכשהו אני עשויה לקפוא מקור בלילות או להתייבש מצמא אם לא אמצא מקור מים כלשהו... לעזאזל. לגמרי לא חשבתי על זה עד הסוף.
אילו רק הייתי מיומנות במיוחד בריצה או בקרב פנים אל פנים; אולי הייתי יכולה לרוץ אל קרן השפע ולצייד את עצמי לפני שהמיועדים האחרים היו מגיעים, או להילחם איתם על הציוד. אבל אני לא טובה לא בזה ולא בזה, דווקא במיומניות הכי חשובות למשחקים.
"באשר לנשק או לציוד... אני מניחה שאני יכולה פשוט לרוץ לעצים ולראות האם אצליח להשיג תיק או משהו בדרך. ואם לא, כשהקרייריסטים יצאו לצוד, אני יכולה לנסות לגנוב קצת מהאספקה."
אני לא יודעת איך זה יהיה בדיוק, לגנוב ציוד מהקרייריסטים בזירה, אבל מן הסתם לא כמו לשדוד סתם חנות בשר או איכר שלא משגיח מספיק על הארנק שלו. ועדיין, אני מספיק בוטחת במיומנויות שלי מכדי לדאוג.
"אולי אני אעשה איזושהי הסחת דעת או משהו," אני מוסיפה לאחר מחשבה. "ואם יהיו אגמים או נהרות במקום כלשהו בזירה מלבד בקרן השפע, אני לא אצטרך לדאוג להתייבש. אוכל אני יכולה לקטוף או לנסות לצוד," אני מסכמת את התוכנית שלנו. "את תסתובבי עם הקרייריסטים ותקפידי שהם הם לא יתקרבו לקצוות, ואני אתחבא בשולי היער וכשהם ילכו אפנה לקצה הצפוני הקיצוני. כשתרד כמות המיועדים לחצי מהמספר המקורי, ניפגש קרוב לקרן השפע, ונמשיך יחד לקצה הצפוני, שם נמתין עד ששאר המיועדים ימותו."
זאת לא תוכנית מושלמת, אין ספק, אבל היא תספיק לבינתיים. אי אפשר לדעת מה בדיוק יקרה בזירה, והפרטים המעורפלים דווקא יעזרו לנו להצליח להיפגש בסופו של דבר... אני מקווה.
אני מכניסה את הגומיה לכיסי וקמה מהמיטה סוף סוף, מאושרת לסיים את השיחה המשונה הזאת.
"לילה טוב," אני פולטת לעבר דפני לפני שאני פותחת את הדלת ויוצאת מהחדר אל אוויר המסדרון המקפיא.

חחח מבחינתי להמשיך עמודים על אותה סיטואציה. אופס.
אממ.... יער?? לא יודעת

"לילה טוב," אני עונה כמעט באוטומט, ולוקח לי כמה שניות עד שאני טורחת לסגור את הדלת.
אני בוהה בדלת עוד הרבה זמן לפני שאני עוברת להסתכל על משהו אחר. התוכנית הזאת לא מושלמת, בעיקר לרעתה למען האמת. אני תוהה אם היא הסכימה כדי לגרום לי לחשוב שהיא בצד שלי, ואז בפועל היא תתקע בי סכין או משהו. אבל מה אני יכולה לעשות כבר? אחרי הכל, בסופו של דבר אני צריכה תוכנית כלשהי. אני לא רואה את עצמי יוצאת מהמשחק חיה, אז שווה לנסות משהו שאני מרגישה שאולי יעבוד, וכרגע זו התוכנית.
אני מחליטה לסדר את החדר המסכן שלי, שבהחלט לא עשה רושם כל כך טוב כשהיא הגיעה לכאן. אין ספק שאם אני יוצאת מהמשחקים האלה, אני אדאג לסדר את החדר כל הזמן למקרה שמישהו יגיע. זה יצחיק את סופי ממש, אני בטוחה בזה. היא תמיד מסדרת אחרי. לרגע אני חושבת על זה שאני אזמין את אן אל החדר שלי בהזדמנות כשהוא יהיה מסודר, ואז אני מבינה שלא תהיה הזדמנות. אם אני מנצחת, היא תהיה מתה. ואם היא חיה, אז אני מתה.
אין שום נקודת אור למשחקים הללו.
אחרי שאני מסיימת לסדר את החדר - מה שלא לוקח כל כך הרבה זמן כמו שחשבתי שזה יקח, למען האמת. אני פחות מבולגנת מהצפוי - אני מתיישבת על המיטה. אני יכולה להמשיך לחשוב על התוכנית, או על אן, או על כמה שיש סיכוי שכל הדבר הזה יכשל ואני אהיה בארון עוד פחות משבוע. אבל אז אני מבינה שעדיף לעשות משהו מאשר להמשיך לשבת ולחשוב מחשבות מדכאות, אז אני קמה להתקלח. המים הקרים ללא ספק עוזרים, ואני מרגישה קצת יותר מעודדת לאחר מכן.
ואז אני נזכרת שעדיין יש את השידור של הציונים בערב. אוח, שכחתי מזה! כל כך שקעתי בתוכנית הלא יוצלחת שלי עם מחוז 11 ששכחתי לגמרי שיש עוד פקטור רציני בדרך. שלא לדבר על זה שאחרי זה יש את הראיון.
אני הולכת-רצה אל המקום שבו קבענו להיפגש, ולמזלי אני לא מאחרת כמו שחשבתי - כולם אומנם שם כשאני מגיעה, אבל הם עדיין לא התחילו לשדר כלום. אני מחייכת חיוך מתנצל לכיוון כולם אפילו שלא באמת איחרתי, ומתיישבת.
"איפה היית?" אני כמעט לא קולטת את השאלה. אני מרימה את הראש אל מייקל, ולרגע המוח שלי לא מצליח ליצור מילים. איפה הייתי? אה, נכון, הייתי עם מחוז 11 כל הצהריים. הוא לא צריך לדעת את זה.
"סתם, הייתי מוטרדת מאיך הלך לי, אז ישבתי קצת בחדר," אני משקרת, ומקווה שהוא יקנה את זה. אני חושבת שהוא קונה, אבל ג'והאנה מגחכת. ברור שהיא יודעת. אני מהמרת שהיא גם ראתה את מחוז 11 מגיעה לחדר שלי, בטח העיניים שלה רואות דרך קירות.
השידור מתחיל, ואני נושמת עמוק. על פי החישובים שלי אני אמורה לקבל שמונה, שבע אם ממש לא מתחשק להם עליי או תשע אם הם רוצים לסמן אותי כמטרה. הרי הם מהנדסים הכל, לא? הם יכולים לתת לי ציון גבוה כדי שיהרגו אותי מוקדם, וככה למחוז 7 שוב לא תהיה מנצחת. ג'והאנה ללא ספק תהיה מבואסת להדריך עוד שנה.
חבל שאני לא יכולה להציג את עצמי כחלשה כמו שהיא עשתה. אין לי את המראה המתאים, וזה לא יעבוד עם האסטרטגיה של להצטרף לקריירסטים או המופעים שנתתי באימונים עד כה. חבל, הייתי מפחדת פחות מההתחלה ככה.

סגרנו על הציונים?

אני נעצרת לרגע ומאזינה לקולות הצעדים, המתרחקים ממני בהדרגה, וכשאני לא מסוגלת לשמוע אותם יותר, אני מרשה לעצמי לצנוח על המיטה.
איזו ברית חסרת כל תקווה. מכל בעלי הברית הפוטנציאלים שיכולתי לחבור אליהם, בחרתי לא רק באחת שאין לי מושג לתקשר איתה, אלא גם באחת שסביר להניח תפני נגדי ברגע הראשון שתוכל. כל ההצגה של "אחותי הקטנה" בכלל לא עבדה עלי. המשחקים הם משחקים קרים ואכזריים, אך מבוססים על רגשות ומניפולציות; אף אחד כאן לא להוט להכיר חברים חדשים. הדרך הטובה ביוצר לשרוד היא פשוט לכבות את הרגשות.
אני אהרוג אותה לפני שהיא תהרוג אותי, אני מחליטה לעצמי בנחישות, בשלב שבו הקרייריסטים אולי יהיו קצת מוחלשים מבגידתה ומספר המיועדים בזירה יתמעטו. מי יודע? אולי זה יתן לי עוד נותני חסות.
אני מרגישה כעת יותר הקלה כשיש לי תוכנית ברורה לפעול על פיה, גם אם היא פשטנית ולא מפורטת. אני מתעלמת בישש שמקנן בי כל העת, האם באמת אוכל לעשות את זה?, ויוצאת אל המסדרון בדרך אל חדרה של דורותי. היום יכריזו על הציונים בטלוויזיה, ומוטב שאהיה שם ברגע הזה.
אני מעיפה מבט אל המסדרון, חושבת על דפני, על אוליבר, על סקוט, מנסה לנחש מי יהיה השורד בתחרות הזאת.

אני לא מתייחסת יותר מידי לציונים כשהם מתחילים לרוץ. אחרי הכל, זה לא מפתיע שרוב מועמדי הקריירה מקבלים ציונים גבוהים. הכל בסביבות ה-9 וה-10, עם ציונים בסביבות ה-5 וה-6 למחוז שלוש שבין מחוזרות הקריירה. תמיד תהיתי איך יתא המצב שמחוזות הקריירה הם אחת, שתיים וארבע ולא אחת שתיים ושלוש. ההיגיון אומר ששלוש אמורים להיות יותר מוצלחים מארבע, לא? וללא ספק יש להם מה להציע, עם כל המשחק שלהם בחשמל. אבל בפועל הם בדרך כלל מתים מהם, ואם הם שורדים זה כי הם עשו טריק שרק אנשים במחוז שלהם יודעים לעשות. כל מחוז והיתרון שלו, אני מניחה, למרות שמחוז 12 ו-11 בחיסרון ולא ביתרון.
אני לא שמה לב שהרגל שלי מקפצת. היא מתחילה לקפץ עוד בסביבות מחוז 4, וכשהפרצוף שלי מופיע על המסך - עיניים לא תואמות והכל - אני קופצת לעמידה. 8. הם נתנו לי 8.
ידעתי שהם יתנו לי שמונה. הראתי יכולות מרשימות למדי. זה גם עובד בדיוק בשבילי, בהתחשב בזה שזה ציון יחסית גבוה ללא קרייריסטית. אני מפספסת את הציון של מייקל, והבעת הפנים שלו לא משדרת כלום. כנראה שהוא לא רוצה לחשוף איך הוא מרגיש לגבי זה.
חלק בי עדיין תוהה אם עשיתי טעות. האם הייתי צריכה להיראות חלשה, כמו ג'והאנה? לא. אף אחד לא יקנה את הסיפור הזה יותר מפעם אחת, ובנוסף לכך זה לא עובד עם האסטרטגיה שתכננתי עם אן. אני גם לא מתאימה להיות חלשה, כל דבר בי צועק מחאה ושונות. הצלקות על הזרועות שלי מראות שאני אחת שרבה.
אני מתיישבת בחזרה, ושומרת על הבעה חתומה. עוד מספר שניות יראו את מחוז 11, וזה ללא ספק משהו שאני צריכה להיות מרוכזת עבורו.

כשאני מגיעה לחדר כולם כבר מחכים בחוסר סבלנות. דורותי מדברת עם סקוט בקול שקט ותוך הנעה רבה מדי של ידיה ומרסל וולפרק יושב לצד השולחנות ואוכל. ברגע שאני נכנסת הוא מזכה אותי במבט קצר רוח.
"כמעט התחילו לחלק ציונים," אומרת דורותי. היא מסיימת לדבר עם סקוט ופונה אלי כשאני מתיישבת.
"יש לך זיכרון טוב?" היא אומרת בקול שקט, כמעט לחישה. אני מהנהנת. "אז תסתכלי על כל הציונים והשמות והפרצופים של כל הנערים מכל המחוזות. באימונים הקפדת להסתכל עליהם?"
אני מהנהנת קלות.
"יופי." היא פותחת את פיה כדי להגיד לי עוד משהו, אזהרה לגבי מחוזות הקריירה או שאלות לגבי הציון שלי, אולי, אבל אז מנוגן המנון הקפיטול ובמסך מתחילים להקרין את הציונים.
מחוז אחד, הבן. טוב בקרב פנים אל פנים, מתמחה במיוחד בקרבות ללא נשק. ציון: תשע.. לא מפתיע.
מחוז אחד, הבת. אני מפשפשת בראשי ומצליחה להיזכר שהיא טובה בסכינים; היא לא היתה כמעט בשום תחנה אחת. ציון: גם כן תשע.
מחוז שתיים, הבן. נמצא רוב הזמן בתחנת חרב, ומנצח תמיד את המאמן. ציון: עשר.
כך ממשיכים להקרין את המועמדים וציוניהם, ואני ממשיכה לשנן אותם בראשי, ולהתאים את הציונים והשמות לפרצופים שראיתי באימונים. מחוז ארבע נמצאת רוב הזמן בקשירת חבלים ובהטלת כידון, ומחוז שש הסתובב רוב הזמן בתחנת חץ וקשת. ציונים: תשע ושש.
פרצופו של המיועד ממחוז שבע מוקרן על המסך. קוראים לו מייקל. במה הוא טוב? אני מנסה לחשוב, אבל לא נזכרת. הוא לא נראה מסוכן, אני מרגיעה את עצמי. וברוב האימונים הוא פשוט נשרך אחרי מישהו אחר. ציון: 6. בסדר. הוא לא טוב כל כך ולא גרוע כל כך. או שהוא מסתיר את היכולות שלו.
ואז מוקרן הפרצוף של בת זוגתו למחוז. קוראים לה דפני. לא קשה לזכור במה היא טובה: גרזן וטיפוס. מיומנות הטיפוס שלה מתמקדת בעיקר בטיפוס עצמו, ולא באיזון, כך שאני מניחה שהיא לא תוכל לקפוץ מעץ, אבל בהחלט לטפס על אחד העצים מהר מאוד ובלי הרבה קושי במקרה הצורך. מיומנות השימוש שלה בגרזן... אינני יודעת, למען האמת, איך להגדיר אותה, כיוון שאני לא מבינה בשימוש בגרזן. אני רק יודעת שהיא טובה בזה.
כמעט ופיספסתי את הציון שלה, אבל לא, הנה הוא מוקרן על המסך: 8. יפה. אני תוהה מה היא עשתה שהרשים את השופטים, ומניחה שהיא בחרה להשתמש בגרזן, ואולי גם קצת טיפסה? אם כי זוהי מיומנות שפחות מעניינת את השופטים, שמחפשים דרמה במשחקים.
מחוזות תשע ועשר מוקרנים מהר על המסך, ואני משננת את הציונים שלהם גם, ומנסה להדביק את הפרצופים לאנשים שראיתי באימונים. ואז מגיע המחוז שלי.
סקוט: שבע.
אני לא יודעת איך להרגיש לגבי זה. זה לא ציון גבוה מספיק כדי שיסמן אותו כאיום, ולא נמוך מספיק כדי שיסמן אותו כחלש. מעניין מה הוא עשה בשבילו. אבל הנה הציון שלי מוקרן, הנה... תשע.
לעזאזל. אני יודעת שזה ציון גבוה מדי. דורותי אמרה לי לא להפגין יותר מדי מיומנות לפני השופטים, אחרי המיועדים האחרים יסמנו אותי כמטרה, אבל אני התעצבנתי מחוסר הריכוז שלהם ושכחתי מדבריה.
הציונים של מחוז שתים עשרה מוקרנים על הלוח מהר, שתי תווי סיום ודורותי מכבה את המסך. סקוט ומרסל נפרדים מאיתנו, וברור שדורותי מחכה שיצאו כדי שתוכל לדבר איתי.

תשע זה גבוה, גבוה מידי. אני יודעת את זה, אן יודעת את זה, כולם יודעים על זה. לעזאזל, היא קיבלה יותר ממני! מצד אחד זה מאשר לי שבחרתי טוב, ומצד שני אני מתחילה לחשוש. עד עכשיו, אני מודה, חשבתי שיש לי יתרון עליה. שאני אוכל לנצח אותה כשיגיע הרגע לקרב פנים מול פנים. אבל 9? היא יודעת מה היא עושה, והיא בהחלט לא תפחד לתקוע לי סכין בגב.
זאת הייתה תוכנית כל כך מטומטמת מצידי. האם כדאי לשגת ולהישאר עם הקרייריסטים? אני לא יודעת. ללא ספק הסיכוי שלי לנצח הוא אפס אם זה אני והם. אולי על 5 האחוז שיש לי סיכוי לנצח את אן, אני צריכה ללכת עליה.
לא משנה, כבר קבענו את הברית הזאת. אני מניחה שאדע יותר מה לעשות בזירה עצמה.
"ציון יפה. אבל הם הבהירו לכולם מי המטרה כאן." אני מפספסת לרגע את העובדה שרק אני וג'והאנה נשארנו בחדר. כרגיל, היא כמה צעדים אחרי. לפעמים אני תוהה אם האישה קוראת מחשבות.
"אני, אמ, מקווה שהיא רצה מספיק מהר כדי לברוח מהם." אני פולטת בצחקוק עצבני. למה הכנסתי את עצמי?
"תראי, דפני, זה יכול להיות טוב. אם הם מתמקדים בה ולא בך... זה יכול לעזור לך להתקדם כשאף אחד לא מצפה לך." היא מסבירה, בלי להתייחס לעובדה שזה לא כל כך פשוט.
למרות זאת, אני מהנהנת.
"אני חושבת שבראיון אני צריכה לתת תדמית מסתורית, אבל להיות כנה בשאלות מסוימות. זאת אומרת, הם בטח ישאלו אותי על אחותי, לא? ועל הציון, 8 זה יחסית גבוה למחוז 7." אני מדברת בלי להסתכל על ג'והאנה. אני מנסה להמשיך הלאה, לא לחשוב על העובדה שאן קיבלה 9 ואני קיבלתי 8 ואנחנו עם ציונים גבוהים למדי בשביל לא מחוזות קריירה.
"אל תשחקי משחקים כששואלים על אחותך, הקפיטול ימות על הסיפור. לגבי השאר... נדבר על זה מחר, כדאי שתישני קצת." היא קובעת, ואני נעמדת. אני נדה בראש כברכת שלום לפני שאני יוצאת, ולא מרימה את הראש מהמרצפות הצבעוניות עד שאני מוצאת את עצמי שוב בחדר.
התפקיד שלי גדול יותר עכשיו. בהנחה שאן לא תמות במרצח הדמים כי שמו אותה כמטרה, ובהנחה שאני לא אמות כי אני אפשל ברגע האמת, החבורה של מחוזות הקריירה תרדוף את אן. הם ירצו שהיא תהיה הקורבן הראשון.
וזו תהיה המשימה שלי להרחיק אותם ממנה.

"מה חשבת לעצמך!" אומרת דורותי בשניה שהדלת נטרקת. "תשע! אמרתי לך, לכוון נמוך! הקרייריסטים ישימו אותך כמטרה!"
אני שותקת, כי אין לי הרבה מה להגיד. אני תוהה לעצמי כיצד הגיבה דפני. אולי הציון הזה יעודד אותה להתחבר איתי? אולי היא תחליט שאני מסוכנת מדי? היא יכולה לתקוע לי סכין בגב בגלל התשע. הלוואי שהיה לי יותר זמן לדבר איתה כדי לנחש איזו תגובה מתאימה לה, ומצד שני אני לא יודעת מה התגובה הכי נכונה מצידה גם אני. בכלל, אם אני מטרה, אולי עדיף להתרחק ממני יותר.
"בסדר," אומרת דורותי ונרגעת. אני כמעט יכולה לראות את הגלגלים שבראשה מסתובבים בעודה מנסה להפוך את המצב לטובתנו. "בסדר," היא חוזרת על עצמה. "תנצלי את התשע כדי להשיג יותר נותני חסות! אני צריכה שבראיון את תיראי אחת חכמה ומחושבת. תהיי מסתורית, תקפידי להראות ידיעות. תנסי להוכיח לנותני החסות שאת השקעה טובה, ושתוכלי לשרוד הרבה זמן. לא אכפת לי מה תגידי. מבחינתי את יכולה לדבר בג'יבריש, העיקר שזה יעניין את הקהל."
היא שותקת לרגע, וחושבת שוב, ואז מהנהנת לעצמה.
"את יודעת מה האסטרטגיה לניצחון במשחקים האלה?" היא שואלת אותי. אני שותקת; כני לא צופה במשחקים להנאתי. להתחבר לקרייריסטים? להשיג הרבה אוכל וציוד? לא להילחם במרחץ הדמים בקרן השפע?
"להיות מעניינת." אומרת דורותי. "קרייריסטים מנצחים יותר מכל מועמד אחר רק בארבעה או חמישה אחוזים; זה לא באמת משנה האם את טובה או חכמה או הישרדותית. משנה מה הקהל רוצה. אז כל עוד את לא יכולה להיטמע בצללים, את צריכה להפוך את עצמך למעניינת."
"יופי, זה יהיה קל," אני רוטנת. להיות מעניינת. כישורים חברתיים. הצד החזק שלי. אני פשוט אפעיל את הקסם האישי של ההבנה שלי במתמטיקה ובסטטיסטיקה ואכבוש את הקהל.
"אין לך הרבה אופציות אחרות, נכון?" דורותי קמה. "לכי לישון. לא אכפת לי אם את צריכה כדורי שינה, את חייבת לישון עכשיו, אן, כי לא תהיה לך שינה שקטה בזירה."
והיא עוזבת.

וואו, הייתי בטוחה שעברו גג שלושה חודשים מהתגובה האחרונה חח
--
אני מתהלכת בחדר, חושבת על האפשרויות שלי למרות שאני יודעת אותן. אני צריכה להגן על אן, אני צריכה לתת לקריירסטים הרגשה שאני בצד שלהם, אני צריכה לשרוד את מרחץ הדמים, אני צריכה וצריכה וצריכה... כל כך כרבה משימות, ואנחנו עדיין לא בזירה.
אני מתיישבת על הרצפה בשלב מסוים, בתקווה שהקור שלה יעורר אותי. לצערי, זה לא מאד מעורר. הרצפות בקפיטול חמימות - אני דיי בטוחה שהם משתמשים בחימום כלשהן בשבילן, שזה פשוט מטופש - ואני לא מרגישה שזה עוזר בכלל.
התןכנית שלי עם אן הייתה רעיון מטומטם. אם היא קיבלה תשע באימונים, היא חזקה. והיא תבגוד בי. היא פשוט הסתירה את הכישורים שלה, זה מה שקרה. הייתי צריכה להראות ליוצרי המשחק שאני יכולה לזרוק גרזן תוך כדי שאני מקפצת בין מכשירים או מטפסת, זה היה מרשים אותם. איך לא חשבתי על זה? האמת, אני בכלל לא בטוחה שאני יכולה לעשות את שניהם יחד. אולי היה עדיף לא לנסות מאשר לנסות ולהיכשל.
אני מנסה להקדיש מחשבה קצת למיועדים האחרים, אלה שהם לא אן ולא מיועדים קריירה. מייקל לא יהיה בעיה, ככל הנראה. הבחור מהמחוז של אן, סקוט... משהו בו מלחיץ אותי, למרות הגיל שלו. המבט הזה בעיניים, או לא יודעת מה. הניסיון להפוך אותו למושך אפילו שהוא בן 12. זה מזכיר לי קצת את פיניק אודייר, שכולם הזילו עליו ריר כאילו הוא לא ילד בן 14. המשחקים באותה שנה היו מזעזעים לצפייה במיוחד, למרות שאני בקושי זוכרת משהו.
הילדים מ-12 ככל הנראה לא יהיו בעיה, היא בת 12 והוא גדול אבל טיפש כמו נעל או לפחות נראה ככה. הפטפטנית הג'ינג'ית שאני לא זוכרת מאיזה מחוז היא - שש? לא יודעת - גם לא תהיה בעיה. יש את הבחור מחמש שנראה שאן התחברה אליו, אני צריכה לצאת מנקודת הנחה שיש מצב שאצטרך להצטרף אליהם כזוג אם הם יחליטו להיות ברית.
כל המחשבות הללו עושות לי כאב ראש. אני גוררת את עצמי למיטה שלי, בוהה בתקרה, ומנסה לחשוב על כיוון אחר. מה לגבי הראיונות? אני אדבר על אחותי בכנות, זה בטוח. אבל אני צריכה תדמית כלשהי, משהו שיזכרו אותו בגללו. אני שוקלת לדבר על העובדה שתמיד הייתי שונה, שהמשחקים הם ההזדמנות הראשונה שאולי אוכל לבלוט לטובה ולא לרעה. זה נשמע מזעזע, אבל זה מה שהקפיטול רוצה, לא?
איכס.
אני נושמת עמוק, ושוב נושמת עמוק, ושוב, ושוב, ואז מתחילה לספור את הנשימות שלי, ובסביבות החמישים, אני נרדמת.

אני קצת חלודה:)

אני נשארת בחדר אחרי שדורותי יוצאת, יושבת על הספה, שותקת, מביטה במרקע הריק.
מחרתיים... מחרתיים המשחקים המתחילים. לפתע פתאום מציפה אותי תחושת בהלה וחוסר אונים שהדחקתי עד עכשיו. אני עומדת - אולי… מחרתיים המשחקים מתחילים. לא. לא. לא. אני עומדת למות בקרוב. אני עומדת למות.
אני מעיפה שוב מבט אחורה. למה דורותי הלכה? אני צריכה לדבר איתה עכשיו. אין לי אסטרטגיה, אין לי שום רעיון. אני לא יודעת איך לשרוד. אני לא יודעת מה לעשות. היא האסטרטגית, היא מבינה בזה. אני לא אוכל לשרוד בזירה -
אבל היא אמרה לי כבר מהי השיטה לשרוד את המשחקים, לא?
למרות שאני יודעת שהיא כבר אמרה לי לישון, אני לוקחת את השלט ומדליקה את הטלוויזיה. אני מריצה את התוכניות עד שאני חוזרת לטקס האסיף של השנה. אני צופה במחוז אחת עשרה. אחרי שאני גומרת, אני מריצה אחורה וצופה שוב. וצופה שוב. ואז שוב. ושוב ושוב ושוב. ואז אני לוקחת דף ועט מתחילה לכתוב.

למחרת בבוקר אני מתעוררת מרעש מהמסדרון. ככל הנראה מדובר באחרים בקומה 7 עוברים, אבל אני שמחה על ההפרעה. ישנתי טוב - אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ישנתי טוב כאן. בלי חלומות על סופי, בלי חלומות על מותי המתקרב.
אולי השלמתי עם זה.
למרות זאת, אם אני כבר הולכת להתפגר, כדאי לעשות את זה על בטן מלאה. אני מתארגנת מבלי לחשוב באמת לעומק על הפעולות שלי, ומוצאת את עצמי בחדר האוכל לפני שהבנתי שצעדתי לשם כלל.
"בוקר טוב," אני אומרת לג'והאנה, שרק מזעיפה פנים. אני חוששת שהציון שלי לא היה טוב מספיק בשבילה, במיוחד שכשרונות נסתרים כמו אן פתאום הפכו לקצת פחות נסתרים. מצד שני, לי יש אסטרטגיה, וכולם יודעים מה אני מסוגלת לעשות. זה אומר שהם גם יודעים לא להתקרב.
מכיוון שאף אחד לא מדבר, אני מתחילה לערום אוכל על הצלחת שלי. טוב, לא לערום, אבל לנצל את העובדה שהאוכל כאן לא נגמר.
"אחרי האוכל נדבר על אסטרטגיה לראיונות?" אני שואלת, כשהשתיקה מתחילה להכביד עליי. ג'והאנה רק מהנהנת.
אולי היא עצובה כי היא יודעת שהסוף שלי קרב. זה בטח מדכא, לשלוח ילדים למותם כל שנה.

אחרי שאני גומרת להריץ את הקטע שוב ושוב אני פונה אל הטלוויזיה ומפעילה את מערכת ההתאמה. המכשירים הותאמו עבור אנשים עם יכולות טכנולוגיות נמוכות (=אני), אבל שלל האפשרויות שניתנות לאנשי קפיטול עדיין אפשריות לתפעול באופן עקרוני. אחרי קצת משחק אני מצליחה לפרוס את הגדרות התמונה. ואז אני חוזרת להריץ את הקטע, כל פעם בצורה שונה - מהצד, תוך מיקוד הפנים שלי, של סקוט, של משפחתי, של מרסל. פעם אחת אני מתמקדת רק בצעדים שלי ופעם אחרת במראה שלי מאחורה. אני מתעדת את הכול בדף ואז עוברת קדימה. אני מריצה הכול, ואז מגיעה למחוז שבע.
לה אני מקדישה פחות זמן - כעשר זמן. אני לא אוהבת לכתוב, אבל אני מקפידה לתעד כמיטב יכולתי. אחרי שאני מסיימת אני ממשיכה להריץ. אני עוצרת על כל רגע שהיא או אני מופיעות על המסך.
זה לוקח לי כמה שעות. אני לא בודקת את השעה; אני לא רוצה לאבד ריכוז. גם אחרי שאני גומרת לצפות ולנתח הכול אני ממשיכה לכתוב - רעיונות, קווי דמיון, נקודות להתמקד בהן. אני מצליחה לחבר שלוש סדרות מספרים תוך שמירה על עקביות. אני עושה שימוש בטלוויזיה החכמה - היכולות המתמטיות שלה טובות בהרבה משלי - וממשיכה להריץ חיפושים באינטרנט. יש כאן כמויות כמעט בלתי אפשריות של מידע; היד שלי כואבת מכתיבה.
לקראת בוקר אני מסיימת לכתוב. אני עוברת בעפרון על הסמלים השונים שציירתי בתחתית הדף ומחזקת אותם. חצי עגול שעיקולו פונה שמאלה חתוך בקו אלכסוני; האות Q שמודגשת בצורה מסוימת; מעין עיגול נוטה שקצהו מזדקר מעלה; ישנן מספר משוואות שאני מקווה שהבנתי כיצד לכתוב נכון כדי להעביר את המסר שלי. כשאני גומרת השמיים אפרפרים. סיימתי למלא שלושה דפים משני הצדדים. אני מקפלת אותם ושומרת אותם. ואז אני פונה לחדרי. אני נרדמת בבגדים, שכובה מעל השמיכה, הדפים נמעכים תחתי.

בבוקר אני מתעוררת מאוחר. אני רצה למטה בשיער אסוף חלקית כדי לראות את סקוט ודורותי מתאמנים על אחת הספות. הם מרימים מבט כשאני מגיעה ונעצרים בבת אחת.
"תראו מי הגיעה," אומרת דורותי בשמץ ציניות. היא קמה וסקוט אחריה, כנראה כדי להתאמן מבלי שאוכל לשמוע.
אני מתעלמת. האוכל עדיין ערוך ואני בוחרת לעצמי בזהירות את העשבים המסוימים שאני חושבת שידאגו להשפיע על הפנים בצורה הנכונה. חוץ מזה אני גם אוכלת את האוכל המהונדס של הקפיטול, אם כי במינון נמוך. לבסוף אני קצת משלימה שעות שינה על שולחן האוכל, מחכה שדורותי תתפנה אלי.