מתרחש בתחילת עונה שש ומכיל ספוילרים לסדרה "באפי ציידת הערפדים".
באפי החליטה לאמץ חתול.
היא לא ידעה למה, אבל היא ראתה אותו בחלון הראווה ליד חנות הקסמים, והחליטה לקחת אותו הביתה. אמא שלה כבר לא הייתה יכולה לומר לא, כי היא לא הייתה בחיים. השיקול היחידי היה דון, אבל באפי ידעה שהיא צריכה חיית מחמד שתהיה איתה ותשמור עליה, אפילו אם רק בלב ובנפש. החתול היה שחור ופרוותי, אך הפרווה המדובללת שלו הייתה מלוכלכת ומלאה עלים וזרדים. היו לו עיניים ירוקות פעורות וגדולות, כאילו העולם הזה מסובך מדי בשבילו. אצלו זה היה פשוט, לחפש אוכל ומים ולברוח בלילות מכל המפלצות. סגנון חיים פשוט ושלם. לבאפי היה הכל. כשהוא נכנס לבית שלה הוא הריח חטיפי חתולים מתקתקים וראה את ראשו משתקף מהמים הצלולים שבקערה.
היה לה בית גדול וחמים ובתוכו נערה שלא הפסיקה ללטף אותו. הוא גרגר. באפי ידעה שהיא עשתה משהו טוב. והפעם בשביל החתול ודון ואפילו בשביל עצמה, לא בשביל כל העולם. וזה הרגיש טוב. והחתול נח בידיה והיה קופץ ליד הדלת אחרי כל פיטרול בשדות וביערות. הוא היה מרחרח את בגדיה כדי לבדוק שהיא לא מסתובבת עם חתולים אחרים והיה מגרגר בשמחה כשגילה שהריח שלה לא נבע מכך. מדי פעם היא הייתה חוזרת מלאה בריח של המבורגרים צמחוניים ולא טעימים, אז הוא קצת סלד ממנה.
אבל הייתה לו את דון, והיא הרימה אותו ודיברה אליו כאילו הוא מבין הכל. וזה היה כל כך טוב. באפי נתנה לו את כל העולם, והיא אפילו לא הייתה צריכה להילחם הפעם.
|