"הכוכבים מדהימים." לחשה קיילה.
רובין צחקה.
"הם יפים עכשיו לדעתך? חכו רגע..."
היא קמה ופנתה לעבר ליאו, מחייכת אליו.
הוא זרק לכיוונה שלט קטן ואפור.
"האמ האמ! היי! מחנה החצויים!"
החניכים העבירו את מבטם לנערה הצעירה, שחורת השיער, החיוורת, בת האדס, שעמדה מולם המדשאה.
"מעולה. עכשיו, משהו שבני הפייסטוס ואני דאגנו לו..."
היא לחצה על השלט.
"וואו. זה יצא ממש מגניב." אמר ליאו.
מעליהם, בשמיים, התפוצצו זיקוקים בצורות, אותיות ושאר ירקות. (הערת הכותבת: בבקשה תגידו לי שהבנתם את הבדיחה.)
רובין פנתה שוב לקיילה ואוסטין.
"הכוכבים יותר יפים עכשיו, נכון?"
"יאפ. אין לי איך להתחמק מזה."
רובין חייכה והתיישבה לצידם על הדשא.
היא הביטה בזיקוקים, מרותקת.
הם הזכירו לה את המשרפות, אבל פתאום כבר לא היה לה איכפת.
עכשיו, היא הייתה מוקפת חברים. חברים ומשפחה.
|