זהו זה. המראנו. עכשיו אין דרך חזרה. הבטתי למטה וראיתי את שאריות העשן. עוד הצלחתי לראות את דמותה של ג'ודי, כועסת וצורחת. ידעתי למה. היא גילתה שהמרתי את פיה. ששלקחתי איתי את כל המגנטיט. אבל לא הייתה לי ברירה. אומנם קשה לסרב כשהממונה עליך אומר לעשות משהו, אבל לפעמים צריך לעשות את המעשה הנכון, לא חשוב מה המחיר.
''היי, ריאן!'' קרא לי ויקטור. ''את באה לאכול?'' הנהנתי בהקלה. לא רציתי לחשוב על ג'ודי.
אבל באותה שנייה החללית רעדה. נזכרתי מילותיו של מרקוס בלילה הקודם. קראתי לכולם להיכנס לתא המילוט.
''בואו, בואו!'' צעקתי. נכנסתי ראשונה לתא, וחבריי פיגרו כמה מטרים מאחוריי. ניסיתי לעזור לויקטור, הקרוב ביותר אליי, להיכנס לתא, אבל אז דלתו נסגרה והכנסתי את ידי שלא תיקטע. הבטתי בדמעות בחבריי הנואשים שחיפשו דלת מילוט אחרת אף שידעו שאין כזו, בעוד הפתח שמתחת לתא נפתח ואיתו גם המצנח. אבל לא הספקתי. שנייה אחרי שהפתח נפתח החללית התפוצצה. שברי זכוכית, חלקי אוכל, מתכת, ועוד הרבה אחרים פרצו את דלת הזכוכית של התא ופגעו בי. גופתו של אחד האנשים הוטחה בזכוכית השבורה, ולא נכנסה רק בגלל שהאיש שהיא הייתה פעם היה גבוה מהפתח. כמעט התעלפתי. כעת הצוהר נפתח לגמרי, והתחלתי ליפול. ישר לים. אבל אז ראיתי סירה שטה. ''הצילו!'' צעקתי במלוא גרוני. ''הצילו!'' לא היה נראה שהיא שמעה אותי, אבל היא כן החלה לשוט במהירות תחתיי. ברגע הזה נרגעתי, והרשתי לעצמי להתעלף.
~~~שנה אחרי זה
הבטתי במרקוס נלקח על ידי השוטרים בעודי נתמכת בהיילי. לא ידעתי מה אני אמורה להרגיש, אבל ידעתי מה אני מרגישה. עצב. תחושת מחנק בגרון. לא כעסתי על מרקוס. אני יודעת שהוא התנגד כמה שיכול לג'ודי, גם אם הוא לא הצליח. בכל זאת, הוא הציל את חיי פעמיים. הוא זה שאמר לי להשתמש בתא המילוט, והוא זה שתפס אותי בים. את כל מה שהוא עשה - רעידות האדמה, ההפנוט של ברוק (שכבר פרע את חובו בקשר אליו) - היו דחוקים בפח האשפה השכונתי. אני לא יודעת מה עם כל האחרים, אבל אני בהחלט הייתי נותנת לו עוד הזדמנות.
|