"אז אתה הולך?" אלבוס שמע את הקול המרגיז ששמע כל כך הרבה פעמים בעבר- קול שתמיד התלווה לו נימה של כעס ותחושת בגידה.
"כן." ענה ולא הביט לאחור, אלא המשיך לארוז במרץ חפצים במזוודתו השחורה עשוית העור.
"ומשאיר אותי לבד עם אריאנה?" שאל הקול שוב, לא פוסק מלהפריע לאלבוס במלאכתו.
"כן." ענה שוב בתימצות שלא אפיינה אותו. לרוב הוא נהג לענות על כל דבר בשורה של משפטים חכמות שמעמידות את בן-שיחו על מקומם, כעת פעל בתחכום הפוך. תמצות, כאילו דבריו של הקול מאחוריו אינו מזיזים לו כלל.
"ואתה באמת חושב שאתה סמל לתלמיד גריפינדור?" שאל הקול שוב בתוכחה.
"כן." ענה שוב, למרות שהיה לו הרבה מה לומר; הוא אמיץ- הוא יוצא למסע שאחרים פחדו לצאת אליו, הוא נועז, הוא כל דבר שמסמל תלמיד גריפינדור- רק כפול עשרים.
"אתה חתיכת כלב, אלבוס, חתיכת כלב מסריח וחסר תוע-"
*"סתום את הפה שלך!"* אלבוס זינק על אחוריו בשרביט שלוף, ומצא את עצמו דוקר בעדינות את חזהו של אחיו הקטן בקצה שרביטו.
אחיו הביט בו בעיניו הכחולות, המום- ומריר, כמובן שמריר, תמיד הוא היה מריר.
שיערו החום מסודר בקפידה- רעמת שיער שהזדקרה קדימה ממרכז ראשו שמוקפת בשיער משוטח וחלק; ניגוד מוחלט לשיערו הפרוע של אלבוס.
"אני בחרתי לצאת למסע מסביב לעולם, על מנת להחזיר את הצדק! תראה מה קרה לאריאנה! תראה מה קרה לאמא ואבא! הכל בגלל המוגלגים האלה! המטרה שלי היא לדאוג שזה לא יקרה יותר- אז בינתיים שאני עושה את זה, אתה תשמור על אריאנה- אתה אחראי לעבר ולמה שקרה בו ואני אהיה אחראי לעתיד טוב יותר!" הוא קרא בשחצנות ואגואיסטיות והרים את מזוודתו במהירות.
"יום טוב לך, כולי תקווה שלא נפגש שוב לעולם." הוא עבר על פני אחיו אברפורת' שנראה פגוע עד עמקי נשמתו ויצא מהחדר בצעד יהיר, כשבראשו חוזרות המילים שהוא וחברו גלרט שיננו טובל כך:
למען טובת הכלל.
|