ויתור זכויות ליורשיו של מיכאל אנדה(?).
הזריחה של השמש על האמפיתאטרון העתיק האירה את הכול בזוהר בהיר. ציוץ הציפורים העדין העיר את מומו משנתה. היא פקחה את עיניה, והתיישבה על מיטתה. דרך חלון ביתה הקטן הבחינה בבפו, שעמד וטאטא את מדרכת הרחוב, אט אט, צעד אחר צעד.
מומו קמה ממיטתה ורצה אל עבר הדלת. "בפו, בפו!" קראה תוך כדי ריצה לעברו.
בפו הסתובב לעברה והביט בה במשך כמה שניות לפני שאמר, "שלום, מומו, מה שלומך היום?"
מומו הביטה בו בעיניה הגדולות. "טוב כתמיד, בפו. מה השעה?"
בפו שלף שעון כיס צנוע מכיסו, הביט בו כחצי דקה תמימה, ואז אמר, "בדיוק שבע וחצי דקות לשש, או לפחות זו הייתה השעה לפני דקה."
"הו, עדיין מוקדם. מדוע אתה עובד בשעה הזאת?"
"אני רק רציתי להרהר בדבר מה..." הוא עצר. מומו לא אמרה דבר ורק הקשיבה לו בעיניים גדולות. "אני מרגיש ש... ובכן... אני מרגיש שהאדונים האפורים חוזרים אל העיירה שלנו." הוא שוב עצר, ושוב מומו לא אמרה דבר. זה היה אופיה של מומו, מקשיבה ולא אומרת דבר עד שהיא בטוחה שהאדם אמר את כל דבריו. "את מבינה, כמה אנשים בעיירה התחילו להתנהג שוב בחוסר עניין לפרטים חשובים. הם כל הזמן ממהרים, כאילו הם חייבים להספיק משהו."
"אבל הרי עצרנו את האדונים האפורים, איך ייתכן שחזרו?"
"זאת איני יכול להגיד לך, מומו. פשוט אין לי תשובה."
הם הביטו זה בזו במשך כמה דקות, ורק חשבו.
|