רבע זאב+שלשה רבעים הארי

רבע זאב + שלשה רבעים הארי

חלק א'- אדם לאדם זאב

פאנפיק זה הוא קניינה הרוחני של ג'יי קיי רולינג, אין לי כוונה להרוויח ממנו בשום דרך או צורה

מכירים את היללה הזאת שמטפסת לכם בגרון כאשר אתם רואים את הירח המלא?

טוב, ודאי שאתם מכירים, הרי החיבור הזה נועד לאנשי זאב בלבד, אין סיכוי שלהקת המועצה תאשר לי לפרסם אותו גם לאנשי האדם, הרי עלינו לשמור בסוד את קיומנו, או שהם ירדפו אותנו וישמידו אותנו, כמו שהם כבר עשו בעבר.

אני בטוח לא צריך לתאר לכם אותה, איך היא מחליקה לכם במעלה הגרון, מפלסת את דרכה לעבר החך, מדגדגת את הלשון, מרטיטה את השיניים, מלטפת את פיכם עד שאתם לא יכולים להחזיק אותה יותר ואז אתם משחררים אותה אל הלילה, ארוכה ולא נגמרת, מסמלת לכולם שאתם שוב זאבים.

אבל מה החלק הכי טוב ביללה אתם יודעים?

אני חושב שזה הקטע שבו כל אנשי הזאב שבטווח שמיעה עונים לך, היללות שלהם מהדהדות אליך מתוך הלילה, מחבקות אותך, אומרות לך שאתה לא היחיד, שאתה חלק מלהקה, זה החלק הכי טוב ביללה.

ואחרי היללה מגיע השינוי.

כל הגוף שלך מעקצץ בנעימות כאשר ראשך, רגליך, ידיך וגופך מתארכים להם לאט, הפרווה מבצבצת מהעור כמה שניות עד שהיא יוצאת לגמרי, עצם הזנב מגשימה את ייעודה וצומחת לזנב מרשים, חוש הריח שלך משתפר, אתה שוב מסוגל לראות בחושך, אתה שומע כל רחש זעיר בעודך חומק בלאט בין הצללים.

אני באמת מרחם על אנשי האדם, אלו שנאלצים להישאר באותה צורה לאורך כל ימיהם, שלא יודעים את ההנאה וההתרגשות שבהשתנות, את החופשיות שבשחרור החלק הפראי שבך, את החיבור שבלהקה, את ההתעלות שבריצה עם שאר חברי הלהקה, אין אחד שלא ירחם עליהם.

אני לא צריך לספר לך, הקורא, על החוויות שאותם אנו חווים בעודנו זאבים, הרי גם אתה איש זאב, גם אתה יודע מה זה להיאבק מול זאב אחר השווה לך בכוחו, מה זה לעקוב אחרי ארנבים בסבך השיחים, מה זה לטעום בפיך את טעם הדם הטרי, אין דבר שישתווה לכך.

אך לכל דבר טוב יש סוף בסופו של דבר, כי אין טוב בלי רע.

היללה האחרונה מערבת בתוכה את העצב יחד עם התקווה, עצב על כך שעלינו להשתנות חזרה לאנשים, לוותר על צורתנו החופשית, אך מעורב בתקווה, תקווה שבחודש הבא אנו נזכה שוב לרוץ בלהקה כזאבים, להתפרע ולצוד, תקווה שזה לא לגמרי הסוף.

ואחרי היללה האחרונה מגיע השינוי החוזר.

הגירוד המעצבן שמציק לך בכל הגוף כאשר הפרווה נסוגה חזרה אל תוך הגוף וחושפת עור רך ופגיע, כאשר גופך מתקצר ואתה שוב עומד על שני רגליים במקום על ארבע, כאשר החושים שלך נחלשים, שוב אינך יכול לראות בחושך, שוב אינך יכול להריח את הגשם העומד לרדת, שוב אוזניך נדמות לך כסתומות, ושוב אתה מרעיש בעודך הולך.

שוב אי אפשר להבדיל בינך לבין איש אדם, עד ליל הירח המלא הבא.

אין פלא שרובנו מרגישים חולים אחרי ליל ירח מלא, אנחנו חולים מהידיעה ששוב נאלץ לסבול חודש שלם בצורתנו האנושית לפני שנוכל לקבל שוב את החופש, את הפרא, את ההנאה שבצורתנו הזאבית, את תחושת השיוך ללהקה.

זה גם לא מפתיע שאנחנו נמנעים מכסף, בייחוד בחורף, כאשר עננים מסתירים לא פעם את הירח, הוא מזכיר לנו יותר מדי את הירח המלא שאליו אנו כל כך שואפים, את מראה הסביבה לאור הירח, שטופה אור כסוף מדהים מעורב בצללים.

אח, אילו רק יכולנו לגרום לכך שכל לילה יהיה ליל ירח מלא.

"אנשי האדם?" רמוס לופין הרים גבה לכיוונו של ג'יימס. "ממתי בני אדם נורמליים מכונים אנשי האדם?"

"זה מה שהפריע לך?" חיוך עלה על פניו של ג'יימס. "ומה עם כל שאר השטויות שהכנסתי פנימה? הם בסדר גמור?"

"אלו בדיוק השטויות שפרופסור לנגהוברן מצפה שנכתוב בחיבור שלנו, אבל אפילו הוא לא מצפה שנכתוב שטויות כאלו מופרכות כמו שאתה כתבת."

"טוב, זה מבטיח שהוא לא יחשוד לעולם שאתם אנשי זאב." העיר סיריוס שישב לידם וכתב גם הוא את החיבור בנושא "איך זה להיות אדם זאב" שהם היו צריכים להגיש לפרופסור לנגהוברן עוד כחצי שעה.

"ששששש..." נזפו בו מיד רמוס וג'יימס והסתכלו מיד לצדדים, לבדוק אם מישהו שמע את סיריוס, למרבה מזלם לא היה אף אחד בטווח שמיעה. "סיריוס, אתה יודע שאסור לדבר על זה בקול! דמבלדור דרש שאף אחד לא יגלה את זה!"

"חברים, ברצינות, אנחנו בספריה! מי כבר נמצא בספריה שיכול לשמוע אותנו?" חיוך קל עלה על פניו של סיריוס.

"כל שאר התלמידים שצריכים להגיש היום את החיבור שלהם לפרופסור לנגהוברן?" הציע רמוס. "או עוד חטטן כמו סנייפ?"

"האמת, ציפיתי שתהייה יותר זהיר עכשיו, סיריוס, אחרי מה שקרה בפעם האחרונה שהיית כל כך בטוח בעצמך." פיטר פטיגרו כרסם קלות את עט הנוצה שלו. "אתם חושבים שמאתיים ושמונה עשרה מילים זה מספיק ארוך לחיבור?"

החברים שלו לא ענו לו, הם היו עסוקים בלשחזר את האירוע עליו פיטר דיבר, אותו ליל ירח מלא שבו ג'יימס הפך לאיש זאב.

זה התחיל כליל ירח מלא רגיל, רמוס הוכנס בבטחה לצריף המצווח על ידי מדאם פומפרי, ושלושת חבריו רק חיכו שהיא תלך כדי שהם יוכלו לעטות את צורות החיה שלהם ולהצטרף אליו, ואז סיריוס ראה את סוורוס סנייפ ובראשו עלה רעיון קונדס.

כאשר ג'יימס התקרב לערבה המפליקה הוא ראה לפניו דמות מעט נמוכה מתגנבת חרישית לכיוון העץ, היא הרימה ענף מהקרקע והשתמשה בו כדי ללחוץ על הסיקוס ולשתק את העץ, היא הביטה במהירות לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא רואה אותה ואז חמקה מבעד לחור שבין השורשים, היא לא ראתה את ג'יימס בגלל שהוא היה עטוי גלימת היעלמות.

ג'יימס קילל, לא משנה מי הייתה הדמות הזאת זה לא היה טוב, הדמות בברור לא הייתה אחת מהקונדסאים, כי רמוס כבר היה בצריף המצווח, פיטר עדיין היה במועדון של גריפינדור כאשר ג'יימס עזב וסיריוס היה אמור לקפוץ לדובשנריה ולדאוג לחידוש מלאי הממתקים שלהם, הדמות גם לא יכלה להיות פרופסור דמבלדור או מדאם פומפרי, כי היא הייתה נמוכה מדי, מה שאמר שהיא לא ידעה שבקצה המנהרה מחכה לה אדם זאב בצורתו הזאבית.

ג'יימס קילל שוב ורץ בעקבות הדמות, הוא עקף במהירות את הערבה המפליקה ואז שינה צורה לאייל כדי שיוכל לדהור יותר מהר ולהשיג את הדמות שהובילה עליו בכמה שניות.

הוא השיג אותה בדיוק כאשר היא יצאה מהמנהרה אל הצריף המצווח, הוא זינק עליה מאחור והפיל אותה לקרקע, כך שהזינוק של רמוס נשא אותו מעל לדמות, הדמות הסתובבה במהירות כך שג'יימס יכל לראות שזה סוורוס סנייפ.

"תברח חזרה אל המנהרה! מהר!" ג'יימס חזר לצורתו האנושית כדי להזהיר את סוורוס, ואז הוא פלט צרחה, כי שיניו של רמוס נסגרו לו על הרגל מאחורה.

ג'יימס שינה את צורתו תוך כדי הסתובבות ונגח ברמוס עם קרניו בכל הכוח, רמוס הרפה מהרגל של ג'יימס ונסוג אחורה, ג'יימס רדף אחריו, מאלץ אותו להתרחק מהכניסה למנהרה, כך שסוורוס הצליח לברוח פנימה ולהינצל, ג'יימס חיכה כמה שניות לפני שהוא דהר בעקבות סוורוס, משאיר את רמוס מאחוריו.

מחוץ למנהרה, ליד הערבה המפליקה, עמד סיריוס, הוא התפקע מצחוק למראה הפנים המבוהלות של סוורוס כאשר הוא נמלט משם, החיוך נמחק מפניו כאשר כמה שניות אחר כך יצא מהמנהרה ג'יימס, פצוע.

"מה?" סיריוס נבהל.

"אני צריך את דמבלדור!" סינן ג'יימס מבין שיניו החשוקות בגלל הכאב. "רמוס נשך אותי בתור זאב!"

"לא היית צריך להזכיר את זה!" נזף ג'יימס בפיטר. "אתה יודע כמה זה מצער את סיריוס!"

"מצטער." פיטר הרכין את ראשו בעצב, הוא תמיד שכח כמה זה מעציב את סיריוס שבגללו ג'יימס הפך לאדם זאב.

"אילו רק לא הייתי מגלה לסוורוס איך לעקוף את הערבה המפליקה." לחש סיריוס בעצב, הדבר הזה הפריע לו מאוד, והוא הצטער עליו רבות במשך השנה שחלפה מאז.

"שקט! סיימנו לדבר על הנושא זה!" פסק ג'יימס. "מה שאלת מקודם, פיטר?"

"האם מאתיים ושמונה עשרה מילים זה מספיק בשביל חיבור?" חזר פיטר על שאלתו.

"לא. פרופסור לנגהוברן אמר בפירוש שצריך לפחות מאתיים וחמישים מילים." רמוס תמיד זכר כמה מילים צריך להיות בכל חיבור, למרבה מזלם של חבריו שהיו מסתבכים לא פעם בגלל זה אלמלא זכרונו.

"אוףףףףף......" רטן פיטר וחזר אל החיבור שלו.

"אם זה כל כך קשה לך אני בטוח שרמוס ישמח לעזור לך." אמר ג'יימס ושלח חיוך אל פיטר, אבל פיטר רק נאנח ושקע שוב בחיבור שלו, כמעט מיואש.

"ג'יימס, הנה לילי...." אמר סיריוס והצביע על הקצה השני של הספרייה, שם ישבה לילי ואפה תקוע בגיליון קלף ארוך.

"אני בטוח שהחיבור שלה הוא הרבה יותר ממאתיים חמישים מילים." אמר פיטר בקנאה, עיניו נעוצות בגיליון הארוך שהיה בידיה.

"טוב, להתראות חברה..." ג'יימס עזב אותם במהירות, בדרכו ללילי.

"אה, האהבה." אמר סיריוס וחיוך קטן של הבנה עלה על פניו ועל הפנים של רמוס ופיטר.

סיריוס נכנס אל שלשת המטאטאים כאשר חיוך קטן נח על שפתיו, אין דבר שהוא אהב יותר מלפלרטט עם מדאם רוזמרטה, המוזגת הצעירה שניהלה את הפונדק, החיוך מש מפניו ברגע שהוא זיהה את ג'יימס.

ג'יימס ישב ליד שולחן פינתי לבדו, לפניו הייתה מונחת כוס בירצפת מלאה עד למעלה בה הוא בהה בעגמימות, מהמראה הזה נדפה תחושה של ייאוש, של דיכאון.

"היי, ג'יימס, מה קורה?" סיריוס התיישב ליד ג'יימס, בוחן אותו במבטו, מנסה להבין מה קרה לו שהוא כזה מיואש. "אפשר את הבירצפת?"

ג'יימס סימן בידו תנועה של חוסר אכפתיות, שלא משנה לו אם סיריוס ייקח את הבירצפת או לא.

"מה קרה לך? אחד מההורים שלך מת?" סיריוס בחר להתעלם מהבירצפת ורכן לכיוון ג'יימס, הוא בהחלט היה מודאג, זו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שהוא ראה את ג'יימס מוותר על בירצפת, זה היה דבר ממש מדאיג.

"לא." המבט של ג'יימס לא זז במילימטר מהמקום בו היה נעוץ, גם כאשר סיריוס הזיז את הבירצפת לצד השני של השולחן, בתקווה שזה יוציא תגובה מג'יימס.

"ג'יימס? מה קרה לך?" סיריוס נהייה יותר ויותר מודאג מרגע לרגע, מה זה האדישות הזו שתקפה את ג'יימס?
ג'יימס לא ענה לו, ממש כאילו הוא לא שמע.

"טוב, אני מזעיק את לילי," אמר סיריוס. "אולי היא תוציא ממך איזו תגובה."

"לא, לא!" ג'יימס התנער, השם של לילי הוציא אותו מהאדישות. "רק לא לילי!"

"אל תגיד לי שלילי זרקה אותך?!" סיריוס בהחלט הופתע מכך, זה אמנם הסביר את הייאוש של ג'יימס, אך זה לא היה סביר כל כך, כי רק אתמול ג'יימס ולילי אהבו זה את זה מאוד.

"לא. אבל היא בטח תעשה את זה בקרוב." הייאוש תקף חזרה את ג'יימס ומבטו ננעץ שוב בנקודה עלומה בשולחן. "אין סיכוי שהיא תסכים להמשיך לצאת אתי עכשיו."

"ג'יימס, מה עשית לה כבר?" סיריוס נזהר בדבריו, מודע לכך שהוא נוגע בנקודה הרגישה עכשיו.

ג'יימס הרים את מבטו ונעץ אותו בסיריוס, "סיפרתי לה שאני אדם זאב." הוא אמר בשקט, בקול מלא צער.

סיריוס החל לצחוק.

ג'יימס לקח את כוס הבירצפת ורוקן אותה בלגימה אחת. "אם אתה היית רואה את הפרצוף שלה כשסיפרתי לה את זה, אתה לא היית צוחק." הוא אמר בשקט.

סיריוס נד בראשו, עדיין מגחך. "הבנת אותי לא נכון, אני צוחק על כך שחשבת שהיא תזרוק אותך רק בגלל שאתה אדם זאב."

"מה?" ג'יימס כמעט פלט את כל הבירצפת שהוא שתה.

"לילי לא תזרוק אותך רק בגלל שאתה אדם זאב," הסביר סיריוס את דבריו. "ייקח לה קצת זמן להתרגל לזה ואז הכול יחזור להיות כמו שהיה קודם, אין לך מה לדאוג."

"אז לילי לא תזרוק אותי?" אל פניו של ג'יימס התגנבה תקווה.

"לא." סיריוס דיבר בקול בטוח, כאילו אין שום סיכוי שיקרה כדבר הזה. "בדיוק כמו שאתה לא זרקת את רמוס כאשר גילית שהוא אדם זאב."

"כן, אבל זה היה משהו אחר."

"שטויות." סיריוס קם והניח יד על הכתף של ג'יימס. "קדימה. בוא נלך. אין לך שום סיבה לדאוג. הכול יהיה בסדר."

"אם אתה אומר." ג'יימס קם גם הוא ויצא מהפונדק יחד עם סיריוס.

סיריוס נכנס אל שלשת המטאטאים בחיפזון, מבטו סרק את החדר במהירות, מנסה לאתר מישהו, הוא נירגע רק כאשר מבטו נח על ג'יימס.

ג'יימס ישב בפינה של שלשת המטאטאים, לבדו, מולו נחה כוס בירצפת מלאה עד למעלה שהוא לא נגע בה, והוא בוהה בה בלי למצמץ.

"עוד פעם אתה ככה?" סיריוס החליק אל הכיסא שמול ג'יימס.

"עוד פעם?" ג'יימס הרים את עיניו מהכוס, מבולבל.

"ככה בדיוק מצאתי אותך אחרי שסיפרת ללילי שאתה אדם זאב, אתה היית כל כך בטוח שהיא תזרוק אותך בגלל זה שלא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק." חיוך עלה על פניו של סיריוס כשהוא נזכר בזיכרון ההוא.

"כן, זה באמת היה מצחיק," גם ג'יימס חייך, אבל מתחת הוא עדיין היה דאוג. "באמת לא דמיינתי שהיא תגיע אליי אחרי כמה שעות ותאמר לי שהיא רוצה להמשיך את החברות שלנו כרגיל, הייתי כל כך בטוח שהיא תזרוק אותי שכבר שקלתי להתאבד."

"נו, באמת, שנינו יודעים שאתה לא היית עושה את זה."  סיריוס לקח את כוס הבירצפת מג'יימס ושתה ממנה לגימה. "ותראה מה קרה בסוף- אתה ולילי התחתנתם ועכשיו עומד להיות לכם בן ראשון בקרוב, בן שיהיה רבע זאב."

"כן." הדאגה חזרה לשלוט בפניו של ג'יימס, ואז התחלפה בבלבול. "רגע, איך אתה כבר יודע שלילי בחדר לידה?"

"היא הודיעה לי על כך ברגע שהצירים החלו, כדי שאתה לא תישאר פה לבד בשעות המתוחות האלו, ולכן הגעתי הנה בשיא המהירות."

"אה." מבטו של ג'יימס חיפש את כוס הבירצפת ומצא אותה אצל סיריוס, חצי ריקה. "אני מקווה שאתה מתכנן להזמין לי כוס חדשה, כן?" הוא שאל את סיריוס.

"ממש לא." סיריוס סיים את הבירצפת והניח את הכוס הריקה חזרה על השולחן. "בפעם הקודמת אתה הצעת לי את כוס הבירצפת שלך ובסוף שתית אותה בעצמך, אז עכשיו אני השלמתי את החסר ושתיתי כוס בירצפת על חשבונך."

ג'יימס החל לצחוק. "אתה תמיד יודע איזו בדיחה לספר כדי להפיג מעט את המתח, סיריוס."

"כישרון מולד." חייך סיריוס בעודו מסמן למדאם רוזמרטה להביא להם עוד שתי כוסות של בירצפת.

ג'יימס קיבל בשמחה את כוס הבירצפת, הוא שתה חצי ממנה בלגימה אחת.

"הסיבוב הבא על חשבונך," סיריוס עוד לא התחיל לשתות את הכוס שלו. "אז כדאי שתחשוב היטב על המהירות שבה אתה מסיים את הסיבוב הזה."

"אני מתוח, סיריוס. אני מאוד מתוח." מבטו של ג'יימס נדד שוב אל כוס הבירצפת, אבל הפעם סיריוס הזיז אותה לפני שהמבט הפך לבהייה.

"עד כמה אתה מתוח?" סיריוס קירב אל פיו את כוס הבירצפת שלו, אבל עוד לא שתה ממנה.

"הפעם האחרונה שהייתי כל כך מתוח הייתה ביום שבו הפכנו לאנימאגוסים." ג'יימס נאנח.

"הו, היום ההוא!" סיריוס חייך בנוסטלגיה. "כמה צעירים ותמימים היינו אז."

"כן." ג'יימס חייך גם הוא. "אז עוד לא דמיינו שיום יבוא וגם אני אהיה אדם זאב."

שניהם נשענו אחורה עם חיוך, משחזרים את אותו הרגע.

ג'יימס, פיטר וסיריוס ישבו שלשתם מסביב לקדירה מבעבעת, כל אחד מהם אוחז כוס בידו.

"אתם בטוחים שזה יצליח?" שאל פיטר בקול רועד.

"כן, כמובן." סיריוס היה בטוח בעצמו. "עשינו הכול בדיוק לפי ההוראות שהיו כתובות בספר, עכשיו אנחנו רק צריכים לחכות שהבועות יתחילו לרחף מעל הקדירה ואז נוכל לשתות את השיקוי."

"וזה באמת יהפוך אותנו לאנימאגוסים?" ההסבר של סיריוס לא שכנע את פיטר.

"פיטר, גם אני מתוח." עיניו של ג'יימס היו עצומות, כאילו הוא מפחד לראות את הבועות מרחפות. "לא הייתי מתוח כך מעולם, אבל עשינו הכול כפי שצריך, אז אין סיבה לחשוש."

"ג'יימס צודק, פיטר," עיניו של סיריוס היו נעוצות בקדירה, עוקבות אחר כל בועה בתקווה שהיא תרחף מעל הקדירה. "זה דבר מאוד מותח, כי אתה עומד לגלות במהרה מהי הדמות החייתית שלך, אבל אין סיבה לחשוש, אין שום סיכוי שמשהו ישתבש."

"כן, אבל מה אם-" התחיל פיטר.

"תראו! הבועה מרחפת!" קטע סיריוס את דבריו של פיטר.

עיניו של ג'יימס נפתחו באחת. "קדימה, תהיו מוכנים, כמה שניות וזה מוכן."

בועה נוספת החלה לרחף מעל הקדירה, במקום להתפוצץ, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, עד שכול הבועות ריחפו מעל הקדירה.

"הגיע הזמן!" אמר פיטר בקול רועד.

"אקטריוס!" סיריוס לא יכל שלא להרים את קולו ברגע החשוב הזה.

השיקוי התרומם מהקדירה וריחף באוויר, סיריוס הניד מעט את שרביטו והשיקוי התחלק לשלשה חלקים, כל חלק ריחף מעדנות אל כוס אחרת והשתכן בה בנחת.

"מוכנים?" שאל סיריוס בהתרגשות, הוא חיכה לרגע הזה הרבה זמן, כשהוא סוף סוף יוכל לסייע לרמוס ולהפיג את הבדידות שלו.

"כן." קולו של ג'יימס היה צרוד מעט, והוא נאלץ לבלוע רוק כדי לחלץ את המילה הבודדה הזאת, וזה היה יותר מפיטר שהצליח רק לצייץ.

"לחיים." סיריוס השיק את כוסו עם הכוסות של ג'יימס ופיטר, הכוס של פיטר רעדה כל כך שהשיקוי כמעט ונשפך ממנה.

והם שתו, שלשתם בבת אחת.

כמה שניות אחר כך שלשתם התגלגלו על הרצפה, מתעוותים וגונחים מכאב.

ואז זה קרה.

במקום בו היו שלושה נערים לפני כן, היו כעת שלושה חיות מסובכות בבגדים.

אחת החיות הייתה אייל צעיר עם זוג קרניים מפוארות.

השנייה הייתה כלב ענק שפרוותו שחורה לחלוטין.

השלישית הייתה עכברוש מפוחד שרק קצה חוטמו הציץ מבין הבגדים שכיסו אותו.

הראשון שחזר לצורתו האנושית היה הכלב, הוא נעמד על רגליו האחוריות, פרוותו נסוגה חזרה אל תוך גופו, וראשו הכלבי שינה צורה לראשו של סיריוס. "זה היה מדהים!!!!!!".

"כדאי שתלבש משהו." צינן את התלהבותו הקול של ג'יימס שחזר גם הוא לצורתו האנושית, הוא כבר הספיק להפוך את הגלימה שלו למעין חצאית שכיסתה את רגליו. 

"קדימה, פיטר! תחזור לצורתך האנושית!" עודד סיריוס את העכברוש, אך העכברוש רק נמלט משם במהירות דרך הדלת.

"זה לא טוב." אמר ג'יימס שכבר הספיק להתלבש חזרה.

"אה, עזוב. נמצא אותו אחר כך ונכריח אותו לחזור לצורתו האנושית." ביטל סיריוס את חששותיו של ג'יימס. "אני חייב לעשות זאת שוב!"

"זוכר איך פיטר ברח אז?" שאל סיריוס ולגם מהבירצפת שלו.

"הו, כן, איך אפשר לשכוח. היינו בטוחים שנצטרך להכריח אותו לחזור לצורה אנושית, אבל הוא הפתיע אותנו וחזר לצורתו האנושית בעצמו." ג'יימס סיים את הבירצפת שבכוס שלו.

"תזמין סיבוב חדש." הורה לו סיריוס, "והפעם הוא על חשבונך." ואז סיים את שארית הבירצפת שלו בלגימה אחת.

"אתה חושב שלילי כבר ילדה?" ג'יימס סימן למדאם רוזמרטה להביא להם עוד סיבוב.

"אני בטוח שאם היא הייתה יולדת היא כבר הייתה מודיעה לך על כך, אתה יכול להירגע." סיריוס נשען אחורה עם כוס הבירצפת בידו. "ואם כבר הזכרנו הודעות, יצא לך לשמוע משהו לאחרונה מרמוס או מפיטר?"

"לא." גם ג'יימס נשען אחורה. "דמבלדור שלח אותם למשימות חשאיות, ולכן אי אפשר ליצור איתם קשר. ומה אתך, שמעת מ...."