אם לסוורוס סנייפ הייתה הזדמנות להתאהב...

הם לא הסיטו את הוילונות, והוא ראה אותם היטב בסלון הקטן שלהם: הגבר הגבוה ושחור-השיער מרכיב את משקפיו, מפריח עננות של עשן צבעוני מקצה שרביטו כדי לבדר את הפעוט שחור השיער בפיג'מה הכחולה. הילד צחק וניסה לתפוס את העשן, להחזיק בו באגרופו הקטן...
דלת נפתחה והאם נכנסה, אמרה מילים שהוא לא שמע, שערה הארוך והאדמוני מסתיר את פניה. כעת אסף האב את הילד בזרועותיו והושיט אותו לאם. הוא השליך את השרביט שלו על הספה והתמתח, מפהק...
השער חרק קלות כשפתח אותו בדחיפה, אבל ג'יימס פוטר לא שמע. ידו הלבנה שלפה את השרביט מגלימתו וכיוונה אותו אל הדלת, שנפתחה בבת אחת.
הוא כבר עבר את הסף כשג'יימס הגיע בריצה. הכל היה קל, קל מידי, ג'יימס אפילו לא לקח את שרביטו מהספה...
"לילי, קחי את הארי ורוצי מכאן! זה הוא! לכי! רוצי! אני ארחיק אותו-"
לילי עלתה במהירות במדרגות, מחבקת בחוזקה את הארי הקטן. היא הניחה אותו בעריסה, שומעת מלמטה את קולו של ג'יימס מנסה לעצור בידיו את הקוסם המרושע.
לילי עמדה לרגע חסרת אונים, נושכת את שפתיה, ואז פנתה אל היציאה מהחדר. אולי תצליח לקחת את השרביט שלה, אולי בעזרתו היא תוכל לנסות ולהגן על הבן שלה...
היא פתחה את הדלת, שומעת מלמטה את הבזק הקללה ואת צחוקו האכזרי של וולדמורט. כששפתיה רועדות ובצעד נחוש הותירה את הארי לבדו, נועלת את החדר בניסיון נואש להגן עליו, ודילגה את המדרגות שתיים שתיים. כשהגיעה כמעט לתחתית, הופיע וולדמורט מהמסדרון מולה, כשחיוך שטני על פניו.
"לא!" צעקה לילי בקול נואש, "בבקשה לא! לא את הארי, תיקח אותי במקום!" היא פשטה את ידיה לצדדים, מנסה להשתמש בכל יכולותיה הדלות כדי לעצור את הקוסם המרושע.
וולדמורט צחק שוב את צחוקו מעורר החלחלה, ובהבזק התעתקות מהיר נעמד מספר מדרגות מעליה, ממשיך לעלות למעלה.
"בבקשה לא! בבקשה!" לילי כבר ממש בכתה, יודעת כי אין ביכולתה לעשות כלום למען בנה.
וולדמורט נעצר בסוף גרם המדרגות השני, וכשגבו אליה דיבר בלחש ארסי:
"לילי פוטר! מה חשבת, שתוכלי לעמוד נגדי? אני, הלורד וולדמורט, שבמשך שנים לא הצליחו להביס, אותי חשבת לנצח?"
שפתיה של לילי רטטו בבכי, אך היא לא אמרה דבר.
"זהו זה." דיבר שוב וולדמורט, "בסיבוב הזה אני ניצחתי. הגיע זמנך, לילי פוטר!" ובלי להסב אפילו את ראשו, שלח את שרביטו אחורנית וקרא בקול: "אבדה קדברה!"
לילי עמדה מאחוריו שטופת דמע, ורגע לפני שנשלחה אליה הקללה היא הבינה את כוונתו של וולדמורט וזינקה הצידה. הקללה פספסה את גופה במילימטרים בודדים, אך בעקבות הקפיצה נחבט ראשה בחוזקה במעקה המדרגות, והיא איבדה את הכרתה, גופה הרופס מתגלגל מטה אל תחתית המדרגות.
וולדמורט חייך לעצמו בשביעות רצון כששמע את גופה של לילי נחבט ברצפה. הוא עלה את שתי המדרגות האחרונות, וניגש אל הדלת. גיחוך עלה על פניו כששם לב שהיא נעולה.
"אלוהומורה!" הוא הפטיר כלאחר יד, והמנעול נפתח.
סוף סוף הוא עמד מול מושא רצונותיו: הארי פוטר, התינוק הקטן שעמד בעריסתו והביט בו במבט אומלל.
"הארי פוטר." הוא לחש בארסיות, מתקרב אליו באיטיות.
"סוף סוף, אתה בידי. סוף סוף, נותרנו רק שנינו- אני ואתה. זה גיים אובר קטנצ'יק, אתה סיימת פה." הוא נעמד קרוב אל הארי, ובחיוך סדיסטי על פניו הניף את שרביטו: "אבדה קדברה!"
האור הירוק מילא את החדר, ויחד איתו מילאה הבנה מסוימת את ראשו של וולדמורט: נכשלת. משהו בתוכנית שלך, לא עבד כראוי.

סוורוס סנייפ יצא מביתו בסערה. זה עתה שמע את החדשות הטובות אודות הסתלקותו של אדון האופל, אך יחד איתם את החדשות הרעות אודות לילי.
הוא התעתק ממקומו, מכוון אל עבר בית החולים לקוסמים על שם הקדוש מנגו.
הוא נכנס לשם בסערת רגשות, וניגש היישר אל פקיד הקבלה, מתעלם לגמרי מהתור הארוך של הקוסמים שחיכה שם.
"לילי פוטר," הוא שאל את הפקיד בתקיפות, "איפה היא?"
הפקיד העיף אליו מבט, וחזר אל ענייניו כשהוא מפטיר אל עבר סנייפ: "עליך לחכות בתור, אדוני הנכבד."
סנייפ הניח את ידיו בתקיפות על הדלפק: "פשוט תגיד לי איפה היא, אם תתעקש איתי זה יגזול לממתינים בתור הרבה יותר זמן."
הפקיד העיף בו מבט נוסף, נשף ברוגז ופלט לעברו: "קומה רביעית."
סנייפ התעתק במהירות אל הקומה הרביעית. האחות הראשונה שפגש הורתה לו על החדר המבוקש, והוא סוף סוף עמד מול לילי. היא שכבה בתוך מיטה גדולה בעלת סדינים לבנים, עיניה עצומות, ונשימותיה השורקניות ממלאות את חלל החדר.
ליד מטתה עמד קוסם מבוגר, וערבב בכלי שיקוי כלשהו.
סנייפ התקרב אל המיטה באיטיות, והתיישב על כיסא עץ בודד שעמד שם. פניה החוורות וחוסר האונים שלה שברו אותו, וקולו נשבר גם כן כשקרא בשמה: "לילי..."
הפרופסור המבוגר הביט בו ברחמים. "אל תטרח לקרוא לה." אמר בשקט. "היא שרויה בתרדמת. אנחנו בספק גדול אם בכלל תקום אי פעם."
סנייפ הנהן בראשו, מנסה למנוע מדימעותיו לצאת החוצה, ונכשל בכך באופן מוחלט.
הקוסם הזקן הביט בו עוד פעם במבט קצר של רחמים, ויצא מהחדר.

סנייפ קבע את משכנו בחדרה של לילי, עוקב אחר התנהלות הרופאים סביבה, אחר השיקויים שהיא מקבלת, ובשקט בשקט כשהחדר היה ריק- מדבר אליה, מלטף אותה, מנסה להביע כלפיה את האהבה שבליבו.
אלבוס דמבלדור היה כמעט הקוסם היחיד שהגיע לשם לעיתים קרובות, עד שבשלב מסוים הבין סנייפ שדמבלדור לא מגיע לבקר את לילי, כי אם אותו.
כשעבר כבר יותר מחודש, אלבוס ניגש אליו, הניח את ידו על כתפו, ואמר לו: "סוורוס, אתה לא יכול להישאר פה יותר. לילי בין כה וכה לא שומעת אותך, או יודעת שאתה נמצא פה. תחזור הביתה, מספיק לה שתבוא לכאן רק מדי פעם."
סוורוס הנהן בעגימות, יודע עד כמה הדברים נכונים.
באותו ערב הוא הלך משם וחזר לביתו, אך מיד בבוקר חזר שוב.
הזמן המשיך לעבור, חודש, ועוד חודש. סנייפ בילה את רוב זמנו בישיבה על יד מיטתה של לילי. האהבה בערה בו כל הזמן, והוא כל כך רצה לעשות בשבילה משהו, אבל ידע שאין ביכולתו לעזור.
חצי שנה כבר עברה, ובמצבה של לילי לא חל שינוי. אך סנייפ המשיך לבוא בדבקות יום יום, לשבת ליד מיטתה, מנסה לדובב אותה, ומקווה לנס.

באחד הימים בשעת בוקר מאוחרת הגיע סנייפ שוב אל מיטתה של לילי. כל הלילה לא הצליח להירדם, עד שבסופו של דבר לפנות בוקר העייפות הכריעה אותו והוא נרדם. כשהתעורר מיד התלבש והגיע לכאן, מתיישב בחולשה על כיסא העץ המוכר. הוא היה נראה רע, תחת עיניו היו שקים שחורים שהעידו על חוסר שינה. הוא פחד להודות בזה, אבל אט אט החל להשתלט עליו היאוש. הוא כבר לא האמין שהמצב יכול להשתנות.
"לילי..." הוא קרב אליה, מעביר את ידו על לחייה הרכה.
עפעפיה של לילי רעדו מעט. הוא הביט עליה בתחינה, אך שום דבר לא קרה. סנייפ נאנח.
מדי פעם הוא מקבל ממנה איזה שהוא אות חיים, איזושהי תזוזה בלתי מורגשת כמעט, אך דבר לא קורה מעבר לזה.
הוא תלה את מבטו בנקודת החיבור של הקיר שמולו עם התקרה, רגשותיו סערו בקרבו. בכדי לתת להם ביטוי, הוא החל שוב ללחוש אל עבר הגוף הדומם שלידו.
"לילי... אם רק יכולתי לראות אותך שוב מביטה בי... אם רק יכולתי להגיד לך שוב שאני אוהב אותך, ולדעת שאת שומעת אותי..." הוא נאנח שוב.
רגעים מספר הוא המשיך לבהות באותה נקודה, ראשו מלא במחשבות.
"סוו...רוס" הקול החלוש הקפיץ אותו ממקומו.
"לילי?" הוא קרב את ראשו אל זה שלה, ליבו פועם בהתרגשות, "את דיברת?"
עפעפיה של לילי נעו שוב, ולרגע אחד קצר הוא ראה את אישוניה מביטים בו.
"לילי!" הפעם קריאתו הייתה מלאת אושר. התרגשות חסמה את גרונו, והוא לא ידע איך להגיב. "לילי, אני כל כך שמח שהתעוררת!"
לילי הנהנה בראשה בחולשה. "הארי..." היא אמרה בחולשה. "איפה הארי שלי?" היא הביטה בו, מבטה מלא בתחנונים.
"כן, הארי.." סנייפ ניסע להרפות מההתרגשות שאחזה בו, ולחזור לקו ההיגיון. "הארי הוא..."
"וולדמורט לא..." קולה של לילי קטע אותו, רועד מעט, ומלא בתחינה ובתקווה.
"לא, לא!" מיהר סנייפ להרגיע אותה "הוא לא הרג אותו. הוא אצל אחותך, פטוניה."
לילי שחררה את האוויר מראותיה בהקלה, ועצמה את עיניה, דמעה בודדת נושרת מהן. הארי שלה בסדר, וזה הכי חשוב.
"ג'יימס..." היא אמרה לאחר מספר שניות, "ג'יימס... מת, נכון?" קולה רעד.
סנייפ הביט בה רגע ואז הנהן, משפיל את ראשו במבוכה.
עברו מספר רגעים בהם נשמעו רק נשמותיה הקולניות של לילי, המעידות על בכיה, כשבסופם היא דיברה שוב: "סוורוס.." קולה היה שבור.
סנייפ נפנה אליה, משתוקק להקל על כאבה עד כמה שיכול.
"אני רוצה את הארי." היא אמרה בשקט.
סנייפ הביט בה, ואז השפיל את מבטו והנהן. "אני אדבר עם אלבוס דמבלדור." אמר בשקט, "אשאל אותו מה אפשר לעשות בשבילך."
לילי הנהנה, ועצמה שוב את עיניה. סנייפ נשאר שם עוד מספר שניות, ואז קם וצעד אל עבר הדלת.
"סוורוס!" קריאתה עצרה אותו רגע לפני היציאה מהחדר. הוא הסתובב, והביט בה בשאלה.
"אני רק רציתי... להגיד לך תודה, שהיית כאן בשבילי כל הזמן הזה." היא אמרה, וחייכה אליו.
זה היה חיוך קטן ומלא עצב, אבל זה היה חיוך של לילי, וסנייפ חייך אליה גם הוא, מנסה להביע בחיוכו את אהבתו אליה.
היא הנהנה אליו בתודה ועצמה את עיניה שוב, ולפני שיספיק לעשות צעד שיגרום לו להתחרט אחר כך, סנייפ הסתובב ויצא מן החדר.

סנייפ מצא את עצמו בסיטואציה לא צפויה בעליל: הוא מחזיק בידיו ילד קטן כבן שנה וחצי, עומד ברציף, ומחכה לרכבת המוגלגית שתגיע.
התינוק שבידיו זע באי נוחות, מנסה להשתחרר מלפיתתו חסרת הניסיון. סנייפ הרפה את אחיזתו, מנענע מעט את ידיו על מנת להרגיעו.
כל הדרך ברכבת הוא ניסה לשעשע את הפעוט בדרכים שונות, אך נחל כישלון חרוץ. הארי הקטן ייבב בקול, גורר אחריו מבטים זעופים אל עבר האיש עם הבגדים המוזרים.
כשעמד סוף סוף בפתח הבניין הוא היה מותש. רק המחשבה על לילי הייתה זאת שהחזיקה אותו, והוא נכנס פנימה בזריזות.
באיטיות מעייפת עלה אל הקומה הרביעית, וניגש אל אחת האחיות שזיהה כאחת שמטפלת בלילי.
"שלום" אמר בעייפות, "אלבו... הבאתי לפה את הבן של לילי, ורציתי לשאול אם זה בסדר להכניס אותו אליה, אם ההתרגשות לא תזיק לה או משהו.."
האחות הביטה בו, מנסה להציץ אל תוך השמיכה שכיסתה את הפעוט שבידיו. "זה הארי?" שאלה בהתרגשות, "הארי פוטר?"
סנייפ הדף ממנו את האחות הסקרנית, נועץ בה מבט זועף.
האחות התנערה במבוכה. "אני אלך לשאול בשבילך." אמרה, ונעלמה מהאזור.
לאחר מספר שניות היא חזרה בפרצוף זועף. "אני לא הייתי מכניסה אותו בשום אופן, אבל הפרופסור אמר שזה בסדר. ממש חוסר אחריות. המצב שלה אומנם השתפר, אבל אני לא חושבת שזה מספיק." היא העיפה מבט בסנייפ. "טוב תיכנס, למה אתה מחכה?" אמרה ופנתה משם.
סנייפ עמד שם עוד שניה אחת ואז התנער מההלם שאחז בו, ופנה אל חדרה של לילי. הוא פתח את הדלת בשקט, וראה כי היא ישנה. באנחה ניגש והתיישב על הכיסא, מרגיש פתאום עד כמה הכביד משקלו של הארי על ידיו. אם היה שם לב לזה קודם, היה יכול להקל ממשקלו של הילד בעזרת קסם פשוט, אך עכשיו מאוחר מדי.
הוא ישב והמתין, הארי הקטן מביט בו מתוך השמיכה במבט בלתי מרוצה בעליל.
לאחר מספר דקות סנייפ החליט שחיכה מספיק.
"לילי!" הוא קרא בשקט, "לילי אוואנס!" עפעפיה של לילי זזו מעט, והיא המהמה לכיוונו.
"לילי, תראי את מי הבאתי לך.." אמר שוב.
לילי פתחה את עיניה והסתכלה עליו. "הארי!" זעקה באושר, כשראתה את הפעוט העטוף שבידיו.
סנייפ מיהר להושיט לה אותו והיא אימצה אותו אל ליבה, ממלמלת אל תוך שיערו השחרחר מילות חיבה.
לאחר רגעים ארוכים בהם תקע סנייפ את מבטו על אחד הקירות, נבוך מהסיטואציה מלאת הרגש שאליה נקלע, הרפתה לילי מהארי והביטה בתוך עיניו.
"הארי מתוק! כמה גדלת! כל כך התגעגעתי אליך!" אמרה וחייכה אליו.
הארי הביט בה במבט חצי מסוקרן וחצי מהוסס. "מאמא?" שאל לבסוף בקול תינוקי.
"כן, זה אני!" אמרה לילי בהתרגשות, דמעות זולגות מעיניה היא שבה לאמץ את ראשו הקטן אל ליבה, בכייה הולך ומתגבר.
סנייפ ישב והביט בה נבוך. הבכי הזה שבר אותו, והוא כל כך רצה להרגיע אותה, אך לא ידע מה עליו לומר או לעשות.
לאחר דקה ארוכה, כשראה שבכייה לא נרגע הוא שאל בשקט, בהיסוס: "את... בוכה בגלל ג'יימס?"
לילי הנהנה, בכייה מתעצם.
סנייפ נשך את שפתיו חסר אונים. הוא התקרב בזהירות אל מיטתה והניח את ידו על גופה המכוסה בשמיכה, שואל את עצמו אם הוא עושה את הדבר הנכון.
להפתעתו, מאותו רגע הלך בכייה ושכח.

השתרר שקט בחדר, כשרק נשמותיה הקצרות של לילי, מעידות על הבכי הקודם, נשמעות בחדר.
סנייפ מצא את עצמו נבוך שוב. מה הוא אמור לעשות עכשיו? לדבר? לשתוק? הוא לא ידע להחליט, ולכן המשיך לשתוק.
"אתה יודע..." פנתה אליו לפתע לילי בקול שקט.
סנייפ נפנה אליה. אולי בסופו של דבר היא זאת שתחלץ אותו מהמצב המביך הזה.
"מילא, אני." אמרה בקול עצוב, "יהיה לי קשה בלי ג'יימס. אבל הארי..." קולה התחיל לרעוד, "מה הוא אשם שיגדל ככה בלי אבא?" היא תלתה בו את מבטה מלא הכאב.
סנייפ בלע את רוקו, וקרב את כסאו אל המיטה.
"אין לי ילדים," הוא אמר בשקט, בחשש, "ואני לא יודע מה זה אהבה של אבא לבן. אבל אני כן יודע," קולו נחלש והתמלא מבוכה, "אני כן יודע כמה אני אוהב אותך. ואם את כל כך אוהבת את הארי, אז רק בגלל האהבה שלי אלייך אני אוכל לאהוב אותו גם, ואולי... אולי גם להיות בשבילו, משהו קצת.. דומה.. לאבא." קולו נדם, והמבוכה כמעט וכבשה את כולו.
לילי הביטה בו, חיוך קטן על פניה. "אתה יודע... אחרי הפעם האחרונה, כשדחיתי אותך בנחרצות, היו לי קצת ספקות: אולי הייתי מידי נוקשה כלפיך, אולי הייתי צריכה לתת לך עוד הזדמנות.. כי אחרי הכל, ולא משנה כמה פעמים אמרתי לך ההפך, אני כן אוהבת אותך." היא השתתקה והביטה בו, מחייכת.
סנייפ הביט בה, מהופנט לקולה הרך והשקט, ואל עיניה היפות.
"את... אוהבת אותי?" שאל בפליאה, בתקווה.
לילי חייכה שוב, ועצמה את עיניה. "אתה יודע סוורוס.. אני עוד זוכרת את הפעם ההיא, שקראת לי בוצדמית. זה פגע בי מאד, וכל כך כעסתי עליך אז..." היא פתחה את עיניה והביטה בו.
סוורס קם מכיסאו והתקרב אליה באיטיות. "את בוצדמית." הוא אמר, מתיישב על המיטה לידה. "את בוצדמית, וזו אחת המעלות הכי גדולות שלך, לילי. אחת הסיבות שבגללן אני כל כך אוהב אותך." הוא הביט אל תוך עיניה הירוקות, היפות כל כך. "כבר מהפעם הראשונה שראיתי אותך אהבתי אותך." אמר, מסיט את שערה מאחורי אוזניה. "אני באמת אוהב אותך, לילי." הוא כבר היה ממש קרוב אליה, רואה כל תו ותו בפניה המשורטטים.
לילי הביטה בו גם היא, מחייכת קלות.
ואז, בלי הכנה מוקדמת תפסה את ראשו והצמידה את שפתיו אל אלו שלה. סנייפ היה המום, אך מיד נישק אותה חזרה, כורך את זרועותיו סביב צווארה, מעביר את ידו בתוך שערה הגולש, ומתמכר למגעו הרך. זו היתה נשיקה מלאה בעצב, מלאה בכאב, אך עם זאת עוצמתית ומלאה באהבה.
רק לאחר רגעים ארוכים הרפתה לילי מאחיזתה בו, והוא התרחק ממנה סמוק כולו.
"אתה יודע..." אמרה לו לילי, מביטה בו בחיוך, "זה עצוב לי שג'יימס מת, אבל מי יודע... אולי אלוקים לקח לי אותו רק כדי שאוכל להיות איתך..." חיוכה גדל.
סנייפ חייך אליה חזרה, יודע כי הגשים את הגדול שבחלומותיו. חיוכה של לילי הציף בו גל נוסף של אהבה, והוא ניגש אליה ונישק אותה שוב, האושר עוטף אותו, ומציף אותו מכל הכיוונים...