יום הולדת שמח, ליל'ס

וויתור זכויות יוצרים לרולינג, כמובן

''היי''. הדוברת הייתה נערה בת שמונה עשרה שטבלה את עט הנוצה שלה בדיו והמשיכה לכתוב סיכום על מה שזה-לא-יהיה-בשיקויים. שיערה היה אדום כהה וסמיך, וכעת נח על כתפיה בצורה שג'יימס חשב שהיא מאוד שובת לב.

היי, ליל'ס''. הוא אמר וחייך את חיוכו הקונדסאי. ''יום הולדת שמח!''

''הו, אני לא מאמינה שזכרת!'' לילי אמרה, ועיניה הירוקות ברקו, ''תודה, ג'יימס''.

''סתם מעלילים על המין הגברי שאנחנו לא זוכרים תאריכים''. הוא אמר לה והעביר את ידו בשיערו המבולגן, ''יש לנו זיכרון מעולה של תאריכי ימי הולדת... של אנשים מסוימים''.

''אז עכשיו אני אנשים מסוימים?'' שאלה לילי בגיחוך. הייתה זו השנה השביעית שלהם בהוגוורטס, ג'יימס והיא הצליחו לבנות מערכת יחסים לא רעה בכלל, בניגוד למה שכמעט כולם ציפו. אם כי... זה לא מה שג'יימס רצה.

הוא לא מיהר לענות לה על כך, ''הבאתי לך מתנה''. הוא אמר והגיש לה בתיאטרליות קופסה קטנה.

והיא אמרה, ''לא היית חייב''.

''נו,'' הוא הרים גבות, ''את מתכוונת לפתוח?''

היא פתחה. בתוך הקופסה הייתה שרשרת על תליון דמוי שושן צחור. היא הרימה אותו בעדינות והתבוננה בו, ''זה יפייפה'', אצבעותיה עברו על קווי המתאר של הפרח שעל שמו היא קרויה.

היא החזירה את מבטה ירוק העיניים רק כדי לגלות שג'יימס הביט בה בכל הזמן הזה, ''את יפייפיה''. הוא אמר ברצינות תהומית.

''ג'יימס!'' היא קראה במחאה והניחה את הקופסה ''חשבתי שהפסקת עם זה. הבטחת שנהיה רק ידידים''. היא שמחה שחדר המועדון היה ריק.

''אסור לי לומר לידידה שלי שהיא נראית טוב?''

''ג'יימס, אני-''

''שיקרתי לך''. הוא פלט וצבט את גשר אפו, ''ליל'ס, אמרתי שאני אוכל להיות רק ידיד שלך, כי זה עדיף על פני מה שהיה מקודם, אבל אני לא יכול יותר. אני טוב בהעמדת פנים, אבל אני לא מסוגל להמשיך להתנהג כאילו הלב שלי לא דוהר כשאת יושבת לידי... כאילו שההרגלים החמודים שלך שלך כמו נשיכת עט הנוצה לא מטריפים אותי... כאילו אני לא מת לנשק אותך בכל רגע נתון, אני לא מסוגל, לילי. אני אוהב אותך, ואת... את לא אוהבת אותי בחזרה''.

''ג'יימס, אני...'' היא נשמה אוויר, וניסתה להישיר את מבטה אל העיניים החומות-זהובות שעטו משקפיים, זה היה קשה משציפתה. ''אני כן אוהבת אותך, פשוט לא בדרך שאתה רוצה וצריך. אני אוהבת אותך כמו ידיד, אבל מגיעה לך מישהי שתאהב אותך באמת. אחת שהלב שלה ידהר כשהיא תהיה קרובה אליך... אחת שתחשוב שההרגלים החמודים שלך כמו לבלגן את השיער הם מטריפים... אחת שתרצה לנשק אותך, בכל רגע נתון. אני פשוט לא הבחורה הזאת''.

ג'יימס הסתכל עליה לרגע, ונדמה היה שהזמן נעצר. אפשר היה לראות את הגלים הרגשיים מתערבלים בעיניו, כמו סערה שאין לה סוף ברור. הוא הרים יד כדי לומר משהו, אבל חזר והוריד אותה כאילו נלחם במילים שרצה להגיד.

"בסדר," הוא אמר לבסוף בקול שקט, כמעט לחישה. "אני מבין." הוא חייך חיוך רפה, כזה שחסר בו את כל השובבות הרגילה שלו. "אני שמח שאת כנה איתי, ליל'ס. באמת."

היא ניסתה לחייך אליו, אבל הרגישה כאילו משהו תקוע לה בגרון. "ג'יימס... אני באמת מצטערת''.

"אל תצטערי," הוא אמר, וקולו התייצב. "אני שמח שאת לפחות נותנת לי להיות בחיים שלך, גם אם זה לא כמו שרציתי." הוא הסתובב, והתחיל לצעוד לעבר הדלת של חדר המועדון, אבל אז עצר לרגע, והביט לאחור. "לילי, אני לא אוותר על זה בקלות. אני רק אומר לך את זה מראש."

לילי נשארה שם, עומדת מול השולחן עם סיכום השיקויים שלה, והביטה בתליון בצורת השושן שהוא הביא לה. היא ידעה שעשתה את הדבר הנכון, אבל לא יכלה להתעלם מהתחושה המעיקה בליבה, כאילו היא איבדה משהו חשוב... משהו שהיא עוד לא לגמרי מבינה.

לילי נשארה קפואה במקומה כשג'יימס יצא מהחדר. לרגע, לא הייתה שום תנועה בחדר המועדון הריק. ואז, כמו גל שמכה בחוף בהפתעה, התחושה הכתה בה — כאב חד במקום שבו הלב שלה היה אמור להרגיש רק הקלה. למה היא מרגישה ככה? הרי היא הייתה כנה איתו. היא אמרה לו את האמת... לא?

היא נשמה עמוק והביטה בתליון השושן שהוא נתן לה, ואצבעותיה רעדו מעט כשאחזו בו. התליון היה פשוט, אך מושלם. הפרח עליו נצץ באור רך, וככל שהיא בהתה בו, כך התחוור לה שהמתנה הזו לא הייתה עוד מחווה מג'יימס כדי להרשים אותה. היא הרגישה את הכוונה העדינה שלו, את האהבה המוחלטת והכנה שנמסרה לה על מגש זהב, והיא דחתה אותה.

''את יפייפיה,'' הוא אמר לה, וזאת לא הייתה רק הערה חולפת. זאת הייתה הצהרה. משהו שמיועד ישירות אליה.

לילי הרגישה איך כל הזיכרונות מהשנים האחרונות מתחילים לצוף — כל הפעמים שהוא עקץ אותה בהומור, כל רגע של ויכוח על נושאים חסרי חשיבות, כל מבט גנוב שלו כשהוא חשב שהיא לא רואה... אבל היא ראתה. היא תמיד ראתה. והיא חייכה, צחקה, ואפילו התרגשה לפעמים, אבל אמרה לעצמה שזה רק חלק מהמשחק ביניהם. רק עכשיו היא הבינה שהלב שלה לא סתם הגיב אליו. הלב שלה נמשך אליו כבר הרבה זמן, והיא סירבה לראות את זה.

הרגע הזה הבהיר לה: היא אוהבת אותו. לא כידיד, אלא באמת ובתמים, בצורה שהוא תמיד קיווה לה. היא פחדה להודות בזה, פחדה לתת לזה שם, כי מה יקרה אם היא תאבד אותו אם זה לא יצליח? אבל האמת הייתה שם, ברורה ופשוטה — והיא לא יכולה להעמיד פנים יותר.

היא הרגישה דחף פתאומי לרוץ אחריו, לקרוא בשמו לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שהוא יאמין לה שהיא לא אוהבת אותו. אבל רגליה כאילו קפאו על המקום, והיא לחשה לעצמה, "טיפשה שכמוך, לילי אוונס."

היא ידעה שהיא חייבת לתקן את זה, שהיא לא יכולה לתת לו להתרחק כשהוא לא יודע את האמת. עם דחף שלא יכלה עוד להתכחש לו, היא הניחה את התליון בזהירות על השולחן ורצה אל הדלת, בתקווה שתצליח לעצור אותו לפני שיעזוב את חדר המועדון.

"ג'יימס!" היא קראה, קולה נשמע רועד ועמוק יותר ממה שהתכוונה. הוא עצר, מבטו הופתע לרגע כשהפנה אליה את ראשו.

"אני..." היא התקרבה אליו, וכל המילים שחשבה לומר נתקעו בגרונה, אבל היא ידעה שרק דבר אחד צריך להיאמר. "אני אוהבת אותך, ג'יימס. לא כידיד. הייתי עיוורת... אני אוהבת אותך''.

מילותיה ריחפו באוויר כאילו מישהי הטיל עליהן וינגארדיום לאביוסה.

ג'יימס קפא במקומו, והסתובב אליה לאיטו, "את... אוהבת אותי?" הוא שאל בקול חלוש, הוא צחק צחוק מתוח, ''לילי... אל תתבדחי איתי, בבקשה''. ניכר בו שהוא משוכנע שהכול אשליה שתתפוגג בקרוב.

לילי חייכה אליו, חיוך קטן ורועד, כזה שהיא לא הייתה בטוחה אם היא תוכל לשלוט בו. "אני לא מתבדחת, ג'יימס," היא אמרה, והביטה היישר אל תוך עיניו. עיניים שהיו יפות להדהים, כאילו הומס בהן זהב 24 קרט. "אני באמת אוהבת אותך''.

היא לא הייתה מוכנה למה שקרה אחר כך. ג'יימס, שהיה רגיל תמיד להיות בשליטה, להיות המנהיג של כל פרובוקציה ושל כל רגע שובבות, נראה עכשיו כל כך פגיע, כל כך חשוף, שהיא כמעט נשברה מהמבטים שלו. הוא הרים יד אחת, קצת רועדת, והתקרב אליה בזהירות כאילו הוא בודק אם זה בסדר לגעת בה, אם זה בסדר להאמין לה.

"אבל... אני לא מבין," הוא אמר, ושוב צחק במתיחות, "איך את יכולה פתאום לאהוב אותי? איך... למה עכשיו?"

לילי לקחה את ידו ברכות, הניחה אותה על לחיה, וסגרה עליה באצבעותיה כאילו הוא הדבר החשוב ביותר בעולם. "זה לא פתאום, ג'יימס," היא אמרה ברכות, לשמו לפתע היה טעם מתוק על לשונה. "זה היה שם כל הזמן, אני פשוט הייתי עיוורת או מפוחדת מדי להודות בזה, כי חשבתי שאם אני אכיר בזה, אני עלולה לאבד אותך. אבל עכשיו אני יודעת — אני לא יכולה לאבד אותך, כי האמת היא שרציתי אותך במשך הרבה זמן, ושאני עדיין רוצה, למען האמת''.

ג'יימס הביט בה, ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הוא נראה כמי שאיבד את כל המילים. לא נותרו עוד הקנטות או בדיחות, רק מבט אחד, ישיר וכנה, כמו שהוא מעולם לא הצליח להעניק לה קודם. ואז, בחיוך של ילד שזכה בדבר היקר ביותר בעולם, הוא ליטף את לחיה בעדינות בלתי נתפסת.

"את בטוחה?" הוא שאל, מבקש עוד פעם אחת של ודאות, עוד סימן שהיא לא תשבור לו את הלב כמו שחשש תמיד וכמו שהתריעו חבריו, במהלך ניסיונותיו האינסופיים לפלרטט איתה.

"כן, ג'יימס," היא אמרה בלחישה, ואז, בלי לחכות לתגובה נוספת, היא משכה אותו לנשיקה, נשיקה רכה ועדינה, כזו שהייתה מלאה בכל הרגשות שלא יכלו להסתיר יותר.

הכול קרה מהר ולאט בו זמנית. כשהיא משכה אותו אליה, הזמן נראה כאילו עצר במקום. ג'יימס הרגיש את הידיים של לילי מתקרבות לפניו, מושכות אותו לעבר השפתיים שלה. מבטיהם נפגשו, ולרגע קצר הם נעמדו כך — כל כך קרובים, אבל עדיין לא נוגעים. זה היה הרגע שבו כל העולם מסביבם נעלם, נשאב אל תוך הריק של מה שלא נאמר, של כל מה שחיכה להתפוצץ.

ואז, כמו קרח דק שנשבר בבת אחת, היא נישקה אותו.

הייתה בזה עדינות שלא ציפה לה, רוך מהול בהיסוס כאילו היא חוששת שהם מתקדמים מהר מידי. שפתיה היו רכות, חמימות, נוגעות בשלו בתחושת חיפוש זהירה. זה לא היה רק נשיקה — זו הייתה הודאה. הודאה בכל הפעמים שהיא אמרה לו "לא" והפנתה לו את גבה, בכל המילים שלא העזה לומר לו, בכל הרגעים שבהם העיניים שלה חיפשו אותו למרות שניסתה להסתיר זאת.

ג'יימס נשאר קפוא לשבריר שנייה, ואז ידיו, כאילו מעצמן, עלו ופכרו את פניה של לילי, נוגעות בעדינות כאילו הייתה עשויה מחרסינה. הוא החזיר לה את הנשיקה, בהתחלה כמעט באותה זהירות, אבל מהר מאוד הרגש גבר עליו, כאילו העולם כולו היה תלוי ברגע הזה ובתחושה של שפתיה מול שפתיו.

כשהם נפרדו, נשארו קרובים, מצחיהם נוגעים זה בזה, מתנשמים קלות מההתרגשות. חיוך נפרש על שפתיו של ג'יימס, חיוך שלא היה חיוכו הקונדסאי, אלא רק באושר טהור. "אני נשבע לך, אוונס," הוא אמר, "אני הולך לבלגן את השיער שלי כל יום עד שתודי שגם זה מטריף אותך."

לילי צחקה, צחוק קל ואמיתי שנשמע כאילו נולד רק בשבילו. היא הביטה בו בעיניים נוצצות מאושר ואמרה, "אל תדאג, פוטר. אני חושבת שזה כבר מטריף אותי לגמרי."

הם נשארו שם, קרובים, מחייכים, כמו שני אנשים שמצאו סוף סוף את מה שחיפשו — האמת שביניהם, שלא יכלה עוד להסתתר.

ת''ב?