אלונה והקסם.

אלונה פרי הייתה ילדה רגילה כמעט לגמרי. היא אהבה עוגיות שוקולד צ'יפ, שנאה שיעורי ספורט, ולמדה בכיתה ו' בבית הספר "הרימון" שבמודיעין. אבל היה בה דבר אחד יוצא דופן—היא אהבה, אהבה אמיתית, את עולם הקסמים של הארי פוטר.

היא קראה את כל הספרים לפחות חמש פעמים, ידעה לצטט משפטים שלמים בעל פה, וחלמה בלילה שהיא רצה במסדרונות של הוגוורטס עם שרביט בידה וגלימה מתנפנפת מאחוריה.

אבל שום דבר לא הכין אותה למה שקרה באותו יום חמישי גשום.

היא חיכתה בתחנת האוטובוס ליד הספרייה העירונית, בזמן שהגשם החל לרדת. לא היה לה מטרייה, והאוטובוס איחר. כדי להעביר את הזמן, היא פתחה את הכרך השלישי של הסדרה—"האסיר מאזקבאן"—והחלה לקרוא. הרוח דפדפה את העמודים מעצמה, ובשלב מסוים אלונה עצמה את עיניה לרגע.

כשהיא פתחה אותן שוב—היא כבר לא הייתה בתחנה.

היא הייתה ביער. לא סתם יער—יער חשוך, עם עצים גבוהים ולחות באוויר. היא יכלה לשמוע ינשוף מיילל מרחוק, ולפניה—שביל של אבנים לחות. פתאום נשמע קול רעם. אלונה קמה מהר, סגרה את הספר בידיים רועדות, והסתכלה סביב. "זאת לא בדיחה, נכון?" היא לחשה לעצמה. "זה... אמיתי?"

"את לא צריכה לעמוד ככה בגשם, את יודעת," נשמע קול מאחוריה.

אלונה הסתובבה. לפניה עמד נער בגיל שלה, לבוש בגלימה שחורה עם סרטים ירוקים. "סלית'רין," היא לחשה, ולבה דפק חזק.

"מה אמרת?" שאל הנער.

"אני… אני לא יודעת איך הגעתי לפה."

"זה קורה לפעמים. את לא הראשונה. בואי, נלך להאגריד. הוא יודע איך לטפל במקרים כאלה."

"האגריד?! אתה מתכוון ל-האגריד? עם הזקן והקישואים הענקיים?"

"אממ… כן. את מכירה אותו?"

אלונה הרגישה שהעולם מסתובב. היא פסעה אחרי הנער בשקט, עדיין לא בטוחה אם זו חלום, הזיה, או שאולי… זה פשוט קרה.

כשהגיעו לבקתה של האגריד, דלת העץ נפתחה לרווחה. ענק שופע שיער עמד מולם, חיוך ענקי על פניו.

"נו מה יש לנו פה? עוד אחת מהעולם ההוא?" הוא אמר בקול עמוק.

"אני… קוראים לי אלונה. אני מהעולם האמיתי. אני חושבת."

"כן, כן. תמיד אומרים את זה. יושבים לך יותר מדי זמן בתוך הספרים, והקסם שואב אותך פנימה. קרה גם לילד מברזיל פעם. נשאר פה שבועיים. בסוף פשוט נעלם, חזר לשם. אולי את גם תיעלמי, אבל עד אז—את אורחת פה."

אלונה הרגישה משהו מוזר בבטן. התרגשות, פחד, ו… רעב.

אחרי שהאגריד נתן לה פשטידת דלעת (שהייתה פחות גרועה ממה שדמיינה), הוא הסביר לה איך הכול עובד: היא נמצאת בתוך "הקיום הקסום" של עולם הארי פוטר. אין דרך פשוטה לצאת. אבל היא יכולה להשתלב בינתיים. הוא אפילו סידר לה חדר קטן בטירה.

כשהיא הגיעה להוגוורטס, עיניה כמעט דמעו מהתרגשות. היא עברה דרך האולם הגדול, ראתה את התקרה המוארת ואת הנרות הצפים. היא קיבלה גלימה זמנית ושרביט מושאל, והכיתה הראשונה שלה הייתה שיקויים עם פרופסור סנייפ.

"אלונה פרי," הוא אמר כשהסתכל על הרשימה. "עוד אחת שחושבת שהקסם הוא משחק ילדים. נו, נראה כמה זמן תשרדי כאן."

אבל אלונה הפתיעה את כולם. היא זכרה את כל מה שקראה. היא ידעה איך להכין שיקוי צמצום, מתי להשתמש בבזיליקום יבש, ואפילו תיקנה את הניסוח של קסם זימון.

היא הפכה למעין אגדה קטנה. "הילדה מהספרים", קראו לה התלמידים. אפילו הרמיוני (כן, הרמיוני בכבודה ובעצמה!) אמרה לה: "אם הייתי לומדת כמוך, אולי הייתי מצליחה להקדים אותך הפעם."

השבועות עברו. אלונה למדה קסמים, רכבה על מטאטא, השתתפה בדו-קרב עם דרקו מלפוי (והצליחה להפוך את הגלימה שלו לצהובה). היא התחילה להרגיש שייכת. היא אפילו התחילה לשכוח שיש לה בית אחר, עולם אחר, אמא שמחכה לה ויומולדת של סבתא ביום שישי.

אבל אז, בלילה אחד גשום במיוחד, היא חלמה על התחנה, על הספר הרטוב, על אמא שלה קוראת לה מהמטבח.

היא התעוררה באמצע הלילה והבינה משהו חשוב: היא לא באמת שייכת לפה. הקסם אולי נהדר, אבל הוא לא העולם האמיתי. היא לא יכולה לברוח לתוך ספרים לנצח.

היא הלכה להאגריד באותו בוקר. "אני חושבת שאני רוצה לחזור."

האגריד שתק רגע, ואז הוציא מהכיס שלו נוצה ענקית, עטוף בסרט כסוף. "יש קסם אחד, נדיר מאוד. אבל הוא עובד רק אם הלב שלך שלם. אם את באמת מוכנה לעזוב."

"אני מוכנה," היא אמרה, למרות שגרונה התייבש.

הוא נתן לה את הנוצה, ואמר: "כתבי שורה אחת. לא משפט קסום. רק את האמת."

היא כתבה:
"אני אוהבת את הקסם, אבל מקומי הוא בבית."

והאור סינוור אותה.

כשהיא פקחה עיניים, היא שוב הייתה בתחנת האוטובוס. הספר היה פתוח על ברכיה. האוטובוס בדיוק הגיע, והיא עלתה עליו.

		הפרק הבא