צלקות של קול

סופיה ישבה בכיסא הגלגלים שלה, מביטה בשערי מחנה החצויים.

היא לא ידעה למה, אבל הרגישה שהמקום הזה הולך לשנות את חייה.

כשהגיעה, כולם הביטו בה בסקרנות—ולחלקם היה מבט שגרם לה לרצות להיעלם.

"מה היא עושה פה?" שמעה נער ממלמל לחבר שלו. "לא נראה לי שהיא יכולה להילחם…" ענתה נערה, מבט מהוסס בעיניה.

סופיה הידקה את אצבעותיה סביב ידיות הכיסא שלה, משתדלת להתעלם.

היא הייתה רגילה למבטים האלה, אבל כאן, במקום החדש הזה, זה כאב קצת יותר.

הימים עברו, והיא התחילה ללמוד על המחנה ועל החצויים האחרים.

ואז הגיע הרגע שלה, שבו היא גילתה מי היא, בת אתנה.

אבל זה לא עשה לה טוב, הילדים צחקו יותר, היא אפילו לא בת של אלה שנלחמת, ולהוסיף את הכיסא הזה? אין לה סיכוי.

באימונים, כשהיא ניסתה להשתלב, עדיין היו צחקוקים ולחישות.

"מה היא בכלל עושה פה?" שאל נער אחד בקול רם בכוונה.

"נו באמת, כאילו שהיא תוכל אי פעם להילחם," זרקה נערה אחרת. סופיה ניסתה להתעלם מהצחקוקים, מהמבטים ומהלחישות.

היא השתדלה להתמקד במה שחשוב- ללמוד, להבין את המקום, להסתגל.

אבל קשה להתעלם כשהמילים נשמעות חזק כל כך, גם כשהן נאמרות בשקט, כי מילים הן לא רק מילים, הן צלקת.

המילים לא נגעו בעורה, הן שרפו עמוק יותר מכל פצע נראה לעין.
הן לא השאירו סימן בחוץ, אבל בפנים- הן הפכו לצלקות שאיש לא רואה ואיש לא יכול לראות.