אני חוששת שאני אוהבת אותו

הבטתי לאחור בפעם האחרונה, מהדקת את אחיזתי ברצועת העור של התיק שלי. "להתראות,

הוגוורטס," אמרתי לעצמי בפעם האחרונה. אני יודעת שיש אנשים שחוזרים מהוגוורטס ללא

מזל, בית, עבודה, כסף וכאלה... ואני באמת מצטערת על אנשים כאלה. אבל הם חייבים

לדעת שכוכבת רוק זה לא דבש בכפית. יש שירים, לחץ, מעריצים, מחזרים, סינגלים, ודראקו.

זה תמיד צריך להיות דראקו. דראקו מאלפוי, הוא ולא אחר. אבל אני אשכח ממנו. לתמיד. הוא לא ימצא אותי.

אלה חיים חדשים.

"קתרין, אני לא חייבת להישאר!" אמרתי לסוכנת שלי בכעס בטלפון. "טוב, בסדר, מי עוד

יחלוק איתי חדר?" אמרתי בתבוסה. "אני לא מורשית לספר לך עדיין. סוזן ועוד שני

נערים." היא השיבה אותה תשובה בפעם השמינית. טרקתי את הטלפון בעצבים.

"אנני!" קראה לי סוזן, החברה הכי טובה שלי, מלמטה. אני מתארחת בפונדק קטן, כף הקלע. ניסיתי כמה

שפחות לבלוט. "זה לא כל כך נורא," היא אמרה והתעתקה לחדר שלי. "אנחנו מתארחות

שתינו במלון חמישה כוכבים, אני, את ועוד שני בנים לוהטים!" היא אמרה בהתרגשות

והתיישבה לידי, מעיפה אותי הצידה. "את לא יכולה לדעת שהם לוהטים," טענתי.

"יש לי תחושה," היא אמרה בחיוך דבילי. "אם זה דראקו?" שאלתי בתחינה. "אז התחושה

שלי תהיה צודקת!" היא אמרה וניסתה להתחמק ללא הצלחה כשדחפתי אותה. "הלוואי שזה

לא הוא," אמרתי לה. היא קברה אותי מתחת לשמיכה וקפצה עליי עד שאיימתי

על הטלפון שלה. 

למחרת סוזן מצאה אותי יושבת בחדר מול הטלפון הכבוי, בוהה בו באובססיביות.

"היי, כדי להשתמש בטלפון צריך להדליק אותו," היא אמרה. "שששש..." אמרתי לה.

"השעה 12:59. קתרין אמרה שהיא תתקשר ב13:00 לספר לי מי הבנים."

אמרתי לה. היא הלכה לחדר הסמוך והניחה לידי ערימת ספרים עבים. "למה זה?"

שאלתי. "תביני אחר כך," היא אמרה לי. פתחתי את הפה אבל אז הטלפון צילצל.

היה כתוב על הצג 'קתרין המשעממת'. "מי זה?!" עניתי לטלפון בצעקה. ואז

הייתי צריכה לחכות 7 שניות מורטות עצבים שבהם  קתרין צחקה כמו משוגעת.

"את ממש רוצה לדעת, הא?" היא שאלה בשובבות מעצבנת. "אני רוצה משהו בתמור-"

"קתרין, אני אתבע אותך!" 

"בסדר, בסדר!" היא צחקה. אני שונאת את האישה הזאת. "הראשון הוא אוליאן דאנקלמן,"

היא אמרה. "שולחת לך תמונה." בתמונה אוליאן נראה די סבבה, אבל הוא היה דוגמן

מטורף עבור סוזן. היא צווחה בהתרגשות. "את לא רוצה אותו, נכון?" היא שאלה והמשיכה

לצרוח באושר כשנענעתי בראשי לשלילה. כשסוזן נרגעה קתרין המשיכה. "ו...דראקו מאלפוי." 

קמתי ובעטתי בערימת הספרים בתסכול. "אמרתי לך שזה יהיה שימושי, " היא קרצה לי.

"אממ... היא..." היא אמרה לקתרין, אובדת עצות. השמעתי יללות חתול רנדומליות כדי

לתת לסוזן כיוון לתירוץ למה נעלמתי. זה רק סיבך אותה יודע. "החתול של אנני... אכלה...

כלומר... אממ... מנהרה?" היא גמגמה וניתקה. "את דבילית מושלמת," קבעתי.

		הפרק הבא