שם הפאנפיק? אמ.. יודעים מה יוסי. למה לא.

הפאנפיק מכיל ספויילרים לספר מִנחה. כן, גם ההקדמה. לא, אל תקראו את זה בכל זאת כשאתם באמצע הספר כי מה כבר יקרה.

אני רצינית. לכו.

הקדמה 'קצרה' (אהמ אהמ):

שימו לב- הפאנפיק מכיל את שמו המלא האמיתי של נפמייל. אני רואה אתכם, ממשיכים לקרוא למרות שאמרתי לכם להפסיק. אלה ספויילרים שיכולים להרוס את הספר, בבקשה תלכו מפה. אני לא יודעת אם שמו נאמר במהלך הסדרה משום שהפאנפיק נכתב בנקודה בציר הזמן בה קראתי רק את מִנחה . השם שמופיע בפאנפיק הוא לא שם מאומת ומאושר מאת הולי בלק (קרדיט לה), אלא שם שהמצאתי בעצמי -בשתיים בלילה, לאמיתו של דבר- כדי שהדמיון שלי, שהשתוקק להעניש את הוד מלכותו על מה שעשה לרויבן, לא יתלונן שאני לא נותנת לו עם מה לעבוד.

(הבהרה: אל תלכו לקרוא את הספר כדי שתוכלו לקרוא את הפאנפיק הזה. אני לא רוצה שאף אחד יקרא את מִנחה ואז יחזור ויגיד שאני טענתי שזה רעיון טוב.)

(כמו כן, אני לא בטוחה אם זה המינוח הנכון, אך השתמשתי בכינוי 'בן ברזל' בתור הדרך בה בני פיות קוראים לבני אדם. מי שזוכר את הביטוי הנכון ממש מוזמן להגיד לי.)

הוא התעורר על אדמה לחה, גרונו כואב בתחושה חומצית משהו. חרבו לא היתה חגורה על מותניו, וגם הגלימה והשריון שלו היו חסרים. ראשו הונח על כר עשבים, כך נדמה היה לו, ובפיו היה טעם מתכתי. הלשון שלו צרבה.

הוא חשב ששמע נשימות משמאלו, אבל לא היה בטוח. הוא החליט שאם מישהו היה רוצה לפגוע בו הוא יכול היה לעשות זאת עד עכשיו.

נפמייל פתח את עיניו. הוא היה ביער. זווית הירח גילתה לו שהשחר צפוי לעלות בעוד כשעה. בזווית העין הוא ראה גוף לצידו. הוא הפנה את מבטו אל הדמות בלי להזיז את ראשו וראה גלימה עם ברדס שהיה משוך על ראשו של עוטַהּ.

"אה," אמרה הדמות. היא היתה נקבה. "התעוררת."

הוא הנהן. הפעולה דרשה יותר מאמץ ממה שציפה שהיא תדרוש.

"ואתה זוכר את הלילה?"

הוא פתח את פיו כדי לענות בשלילה, אך לשונו סירבה להתרומם. "הייתי המלך," הוא אמר במקום זאת. הוא זכר. "ובת התמותה..."

היא הנהנה. "הוצאתי אותך משם," סיפרה לו.

הוא בלע את רוקו. הוא מת, אם כך. גסס יהיה המונח הנכון בהתחשב בעובדה שהוא חי למדי כעת.

"אתה חב לי חוב," המשיכה הדמות. 

הוא לא ענה. לא היה בזה צורך.

"יש לי שאלות רבות בנוגע למה שקרה שלילה," היא אמרה. "ענה לי על שלוש שאלות והחוב שלך יימחק.

"שאלה אחת." המלכה ציוותה עליו להימנע מלחשוף שעבד בשבילה כשעשה זאת, והוא לא יכול היה לדעת מה תשאל אותו עוטת הגלימה או מה היתה רמת המעורבות שלה בהצלתו. אך גם לא להתכחש לחוב שהוא חב לה.

אם הבעת פניה השתנתה, הוא לא ראה זאת. "הצלתי את חייך," היא הבהירה. "לבדי."

"שתי שאלות," הוא אמר, כפוי טובה שכמותו.

נשיפה קצרה יצאה מפיה של עוטת הברדס. היא צחקה. 

"האם מחיר חייך שלך כה פעוט בעיניך?"

"שתי שאלות," הוא חזר.

"שתי שאלות, ותענה עליהן באופן הברור והמדוייק ביותר שאתה מסוגל לו."

"אני אענה על שתי שאלות באופן הברור והמדוייק ביותר שאני מסוגל לו, ואת תבטיחי שלא להרוג אותי ולא לנסות לגרום למותי.

היא צחקה פעם נוספת. "אני מבטיחה שלא להרוג אותך או לנסות לגרום למותך."

הוא התיישב ובחן את סביבתו. הוא לא מצא את הגלימה, החרב או השריון שלו.

"למה היית נורא כל כך כלפי רויבן?"

הוא חשב לרגע. הוא זכר את זה. "כי זה היה קל," הוא אמר. "זה היה נגיש וזה היה מעניין. הפנים שלו מביעות הרבה רגש כשהוא לא מרגיש בנוח וזה שיעשע אותי." זה לא היה הכל, אבל הוא לא הבטיח שיענה על השאלות באופן מלא. התשובה שלו היתה ברורה ומדוייקת.

היא הנהנה. "אתה מפלצת, אם כך. שאלה שניה: מהו שמך המלא?"

הוא הפסיק לחקור את סביבתו. הוא מיקד בה את מבטו. לשאלה הזו היתה תשובה מדוייקת אחת ושניהם ידעו את זה. פניו קדרו.

"רֵיין טוֹרוֹ נֶפַמֵייל." הוא היה רוצה לומר את המילים בנשיפת רוגז, אך במקום זה הוא דיקלם אותן בקול ברור, מדגיש כל הברה במדוייק.

ברגע שהמילים סיימו לצאת מפיו, היא הניחה את נעלה על חזהו ודחפה אותו אותו בחזרה לתנועת שכיבה. היא ידעה שהפציעה תקשה עליו להתנגד לה, בעיקר כשכוח המשיכה בצד שלה. מה גם שסוליית נעלה הכילה ברזל. "אל תפגע בי, ריין טורו נפמייל," היא ציוותה. היא היססה לשחרר.

ליתר ביטחון, היא חזרה גם על מילותיו שלו עצמו. "רין טורו נפמייל, בכוח שמך האמיתי אני אוסרת עליך לפגוע בי ומצווה עליך לציית לי ישירות ובמשתמע כאחד." 

היא קיוותה שזכרה את מילותיו במדוייק. גם אם לא, נראה היה לה שתפסה את רוח הדברים.

"אל תתרומם," היא הוסיפה לפני שהורידה ממנו את הרגל שלה.

היא חשבה לרגע. "אני גם אוסרת עליך להשפיע עליי באמצעות הקסמה, אלא אם אפקוד עליך לעשות את זה."

משהו בהבעת פניו השתנה. "את בת ברזל?"

היא הסירה את הברדס, חושפת את שתי אוזניה העגלות. "אני די אנושית, כן."

היה סיפוק בידיעה שההשפעה שלו תצרוב הרבה יותר, עכשיו כשידע שהיא בת אנוש.

"קום." 

הוא התרומם על רגליו.

היא הצביעה על סבך העלים והענפים שמאחוריה. 

"זרקתי את הדברים שלך לכאן. אתה יכול לקחת אותם."

כשאחז בניצב חרבו, היא נזכרה במשהו. "אני אוסרת עליך לפגוע בעצמך."

הוא סיחרר את חרבו בידו פעם אחת לפני שהניח אותה על הקרקע וניגש לעטות את השריון שלו.

הוא באמת חשב על זה, הבינה בעודו קושר את הרצועות סביב גבו במאמץ מסויים. סביר שנושאי כלים עושים את זה בדרך כלל, או משרתים או איך שזה לא עובד. לא היתה לא סיבה להרים את החרב שהוא חוגר מעל השריון מלבד כדי לפגוע במישהו, ונאסר עליו לפגוע בה.

הוא חגר את הנדן מעל השריון והמשיך לפשפש בשיח.

"שרפתי אותה," היא אמרה אחרי כמה שניות.

"את הגלימה שלי?" הוא העז לשאול. הגלימה בטח היתה חשובה לו. באסה לו.

"כן. עקוב אחריי."

וכך היא צעדה, מאחוריה עבדהּ, בו מותר לה להחזיק על פי ההלכה משום שהוא גוי ומחמת פיקוח נפש, כי אם יהיה חופשי הוא יהרוג הרבה אנשים.

והוא חי בעוני ועצב עד עצם היום בו היא מתה.

הסוף!