הארי הארי הארי. למה אתה תמיד כזה נגררי?

לוקהרט קרדיטים וזה

🐔

טוב, אז הארי היה לכוד בצינוק. כבר ממש נמאס לו מכל הקטע הזה. זו היתה הפעם המשהו עשרה שהגפא"ו מחקה אותו וכתבה אותו מחדש במקום אחר, כך שממש לגיטימי שהוא היה מותש ולא היה לו כוח _לברוח_ מהצינוק.

הוא בכל זאת קם והתקרב הסורגים למקרה שהם הולוגרמה או משהו אנאערף הרמיוני בטח היתה יודעת מה לעשות. אז הארי מישש את הסורגים. 

"יו, סורגים," הוא אמר, "מה קורה וזה? שומעים יש מצב אתם נותנים לי לצאת מכאן?"

הסורגים שתקו והארי חשב שהם ברוגז איתו, אבל אז הם החלו להתייפח.

"(הטקסט של דובי מתחילת הספר השני)"

"דובי?" שאל הארי, מבולבל. "זה אתה?"

"(המשך הטקסט של דובי)," המשיכו הסורגים בשלהם.

"תקשיבו, אני יודע שאני אדיר אבל לא צריך להיות רגשניים כל כך."

הסורגים השתתקו מיד. הם החליטו שבעצם הארי הוא שוויצר חסר תקנה והם לא אוהבים אותו יותר(בקטע אפלטוני). 

"אין בעיה!" הם רעמו. וכשהסורגים דיברו אז הם כולם דיברו ביחד בהרמוניה ההיא שצריך כדי להביס את ביל, אז זה באמת נשמע כמו רעם כי מתברר שביל פוחד מרעמים. "אז אתה לא יוצא מפה!"

"מה? לא פייר!" התרעם הארי. "עכשיו איך אני אמור לצאת מכאן ולקבל את הגלידה שלי מהפאנפיק הקודם?"

"לא רצית אייפון בפאנפיק הקודם?" שאל אחד הסורגים וגירד בראשו. מטאפורית, כמובן, כי לא היה לו ראש או דרך לגרד בו.

"לא יודע נו," אמר הארי, שהיה מתוסכל ועייף ובגיל ההתבגרות. "אין לי כוח אני מתוסכל ועייף ובגיל ההתבגרות!"

"בעיה שלך," נהמו הסורגים.

הארי נאנח ונשען כנגד הקיר. לא היתה לו שום תוכנית הגיונית עלילתית לצאת מהצינוק. כל עוד כל הקוראים האלה צופים בו כמו דאדלי בנחש ברזילאי, לא היה לו סיכוי לברוח.

אבל אם חושבים על זה, לא היה קשה לנתק את דאדלי מהנחש, כך הבין הארי.

ולכן הוא צעד למרכז התא והתיישב. אחרי כמה שניות הוא התרומם במבוכה, צעד לכיוון הקיר והתיישב שוב, שעון עליו הפעם. הוא ישב נחוש ורב תושיה ו... נשם? אנאערף זה משעמם בואו נעבור לקטע אחר.

•★•★•★•★•

"וכך," סיכם וולדמורט למען האחוז הלא קטן של רפי השכל שבקהל העדה, "ניפטר ממנו אחת ולתמיד." הוא לא צעק, אבל לדבריו היתה נוכחות שקטה עצומה. כמו פרופסור מקגונגל רק שאם היית תלמיד קשה תפיסה וולדמורט היה מענה אותך בעוד שהפרופסור היתה מפנה אותך לעלמה גריינג'ר - דבר שבעיני אחדים שקול לעינוי.

"כן!" הריעו אוכלי המוות. גם אלה שלא שמחו, כמו דראקו מאלפוי ולוציוס מאלפוי ונרקיסה מאלפוי וזרובבל מאלפוי- כל המאלפויים פשוט.

"אז לכו," ציווה וולדמורט, שראה דרך מוחו של הארי ולכן ידע שיש קוראים לפאנפיק ושצריך לשמור על גורם ההפתעה, "ותעשו את הדבר שדיברנו עליו!"

"כן!" הריעו אוכלי המוות פעם נוספת. גם אלה שלא שמחו, כמו דראקו מאלפוי ולוציוס מאלפוי ונרקיסה מאלפוי ויוסי מאלפוי וכו'.

הם כולם פנו לעשות את הדבר שוולדמורט דיבר עליו כבר איזה שלוש שעות, ואז נשמעה קריאת בוז. היה זה וולדמורט.

"שוטים!" הוא התפרץ, "לא אמרתי המלך אמר!"

וכולם מיהרו לחזור ולהתמצל ולהריע לחוכמתו של אדונם. גם אלה שלא חשבו שזה צודק, כמו דראקו מאלפוי ולוציוס מאלפוי ונרקיסה מאלפוי והארי מאלפוי.

הארי מאלפוי?

"אדון!" קראה בלטריקס, "אדון! מצאתי את הילד פוטר!"

"ואת בטח כל כך גאה בעצמך," הוא היה אומר לו היתה זו כל אחת שאינה בלטריקס, כמו נרקיסה מאלפוי למשל. אבל היות והיתה זו בלטריקס הוא אמר רק, "תודה לך, בלה," והיא קרנה כולה. שזה לא מחזה נעים, האמינו לי. זה ממש מסנוור ומציק וכאלה. 

כולם נאנקו והסכו על עיניהם בידיהם. גם אלה שהיו קרובי משפחה של בלטריקס, כמו דראקו מאלפוי ולוציוס מאלפוי ונרקיסה מאלפוי והארי מאלפוי. אגב הארי מאלפוי, הגיע הזמן פלאשבק קצר בו נגלה איך הארי הגיע לשם אבל לא נקבל תשובה לשאלות פשוטות כמו מאיפה המפתח וכאלה. 

כן זה הזמן בהחלט, אבל אין לנו תקציב לקחת כל כך הרבה אנשים לפלאשבק אז אני אלך להסתכל לבד ואני אגיד לכם מה קרה.

טוב חזרתי מהפלאשבק ומגלים שם שהארי ברח באמצעות המפתח שהוא השיג בדרכים מפוקפקות כשלא הסתכלנו עליו ואז צבע לבלונד ושם עדשות אפורות, וככה הוא יכול היה להסתוות בקלות בין המוני המאלפויים.

"יופי גאון, אבל נשארת עם הגלימות של גריפינדור!" סינן דראקו לעברו.

אבל הארי רק ריזרז אותו בזלזול וצעק, *_אקספליארמוס!_*"

והכל בא על מקומו בשלום.

מוחיחיחיחי. לא קיבלתם תשובה לשאלות מהתקציר.