קינת המעמקים

בס"ד

וואי מה הסיכוי שאני אספיק לחזור להיות המשתמש עם הכי הרבה פאנפיקים לפני שהאתר ייסגר? אניוואי ויתור זכויות וכו'

המים בתחתית האגם השחור לא היו רק קרים; הם היו כבדים. משקל של אלפי טונות של מים כהים, עכורים, לחץ על עורו הגומי והמצולק כמו שמיכה של עופרת. הדיונון הענק פקח עין אחת, גדולה כגלגל כרכרה וחסרת הבעה. לא היה שום קו אור שיסמן את תחילתו של יום חדש. במעמקים האלה, תמיד היה לילה.

הוא הניע זרוע אחת באטיות, מרים ענן של בוץ ואצות רקובות מקרקעית האגם. כל תנועה שלו הייתה כבדה, מחושבת, ספוגה בעייפות של מאות – לא – אלפי שנים. כמה זמן הוא כבר כאן? הוא לא ידע, ולמען האמת, לא היה אכפת לו. הזמן היה מושג של יצורי היבשה – אלה שרצים, שממהרים, שחיים מהר ומתים אפילו מהר יותר. עבורו, הזמן היה רק זרם אילם, מחזוריות ריקה של מים קופאים ומים קרים פחות.

מתוך אינסטינקט עתיק ושחוק, הוא החל לעלות. זרועותיו הארוכות חתכו את המים החשוכים בדממה מוחלטת. ככל שעלה, הצללים הפכו פחות שחורים ויותר ירקרקים-חולניים. הוא הרגיש את הרטט העמום של הטירה שמעליו. הוגוורטס. הר אבן עצום, רוחש תנועה כמו קן נמלים.

בדרכו מעלה, הוא החליק לאורך צלע ההר התת־מימי שעליו נבנתה הוגוורטס. הוא נעצר לרגע מול "אבן הראשה" – גוש גרניט עצום ונסתר מעין, שעליו עדיין פעמו חריטות של קווי קסם באור תכלכל וגוסס.

הוא זכר את הלילה שבו הקווים האלה שורטטו. ארבע דמויות ירדו אליו למעמקים בתוך בועות אוויר זוהרות. האישה בעלת המבט החד – רוונה, כך קראו לה האחרים – עמדה מול הסלע הזה. הוא זכר כיצד היא חישבה בדייקנות מקפיאה את צירי הכוח, שרטטה מערכת מורכבת של קואורדינטות קסומות ומתחה קווים הנדסיים שחיברו את קירות הטירה אל זרמי האגם. היא בנתה משוואה של אבן וקסם, אבל הייתה חסרה לה נקודת עוגן. צומת מרכזי שיחזיק את כל המבנה העצום הזה מלקרוס.

ואז התקרב אליו האיש בגלימות הברקת. סלאזר. הוא לא דיבר, אבל הושיט יד חיוורת אל עבר הדיונון. רשת של קסם טהור ואפלולי נשלחה אל תוך המים, נכרכת סביב ליבו הפועם של הדיונון, וקשרה אותו לנצח אל תחתית הגרף הגיאומטרי שרוונה יצרה.

באותו לילה, הם הפכו אותו לסוללה. ללב הפועם שמזרים חיים אל האבנים שמעל פני המים. הם, היצורים שחיו שם היום, היו בטוחים ביהירותם שהם מתחזקים את הוגוורטס. ארבע דמויות זעירות ויהירות שעמדו על גדתו, שואבות כוח מהזרמים העמוקים שהוא, ורק הוא, ניתב. הם נעצו את יסודות הקסם שלהם עמוק בקרקעית, כורכים אותם סביב נוכחותו העתיקה. הם לא ידעו אז, וכנראה שכחו לחלוטין מאז, שהוא לא היה סתם דייר באגם. הוא היה העוגן הנסתר שלו. אם אי פעם יבוא היום שבו ייעקר מהמים הללו, או שפעימות לבו יאטו ויידמו, הקסם המחזיק את חומות האבן האלו יפרם, ובית הספר האהוב שלהם יקרוס ויהפוך לערימת אבק היסטורית. ישר לתהום האינסופית.

אבל הם לא ידעו זאת. הוא שבר את פני המים, ומיד הכה בו הרעש.

אוויר קפוא של בוקר חדר לריאותיו, וקולות צחוק חדים פילחו את השקט הקדוש שהיה מורגל בו. על הגדה עמדו עשרות מהם. תלמידים. הם לבשו גלימות שחורות, דומות כל כך לאלו שלבשו התלמידים לפני מאה, מאתיים, או שלוש מאות שנים. עבורו, הם כולם נראו אותו הדבר. יצורים זעירים, שבירים, שבריריים להחריד. פנים קטנות וחיות מדי, שמשתנות, מזדקנות ונמחקות מהעולם כהרף עין. הוא זכר ילד חיוור עם שיער בלונדיני שזרק לו אבנים פעם; הוא זכר ילד עם צלקת שישב שם בשקט. עכשיו היו שם אחרים. תמיד היו אחרים. עבורו, הם כולם נראו אותו הדבר. יצורים קטנים, שבריריים להחריד, נמחקים מהעולם כהרף עין.

"הנה הוא! הדיונון הענק!" צעק מישהו, וקולו נשמע לדיונון כמו ציוץ של חרק מימי.

חתיכת חומר יבש וספוגי נחתה על המים קרוב אליו. טוסט. הם תמיד זרקו לו טוסט.

הוא הביט בחתיכת הלחם הצפה. טוסט זה הבדיחה הכי פחות מצחיקה שיש. איזה תלמיד מחוצף לפני דורות כנראה התחיל את הקלישאה הזו, בטוח שזה משעשע עד דמעות להאכיל טיטאן מהעידן העתיק בלחם קלוי. מאז הם חזרו על זה, שוב ושוב, כמו טקס חסר פשר. זה מעולם לא היה מצחיק. זה בטח לא היה מזין. זה היה, בעיקר, משעמם עד כדי קהות חושים. מחווה ריקה של בני תמותה נטולי דמיון, שחושבים שפירור לחם הוא דרך לתקשר עם הנצח.

הדיונון הרים זרוע אחת מעל פני האגם. המים נשפכו ממנה במפלים קטנים, אבל הוא לא הרגיש את חום השמש החיוורת. הוא לא היה רעב. הוא ניזון מיצורי מעמקים עיוורים שלא דרשו ממנו מאמץ. אבל הוא הושיט את זרועו, ליפף את קצהה סביב הטוסט הרטוב, ומשך אותו אליו. למה? רק כדי שהם ירגישו טוב עם עצמם וילכו. רק כדי שהצחוק הצורם שלהם יגווע והם יחזרו לטירה שעומדת על כתפיו הבלתי נראות. ואולי, בעצם, כי זו הייתה הדרך היחידה שבה יצורי היבשה ידעו ליצור קשר? אולי כי לרגע קצר, אשליה של אכפתיות חיממה את המים סביבו?

הוא בלע את הלחם שהתפורר בפיו למחית תפלה. עינו הענקית הביטה בהם מהמים בפעם האחרונה להיום. הם עמדו יחד, מצטופפים בתוך צעיפים, מחממים זה את זה. היו להם חברים, היו להם חיים קצרים, בוערים ותוססים. לו לא היה דבר מלבד האגם, והמשא של עולם שלם שלא מכיר בקיומו.

באיטיות אדישה, ללא קול, הוא החל לשקוע.

פני המים נסגרו מעליו, בולעים את הצחוק, את אור היום, ואת העולם ששכח מי מחזיק אותו בחיים, אף על פי שמעולם לא באמת היה שייך אליו. הצללים חזרו לחבק אותו, והוא נתן להם למשוך אותו מטה.  הוא המשיך לצלול, עמוק יותר ויותר, הרחק מהאור, חזרה אל החשכה העיוורת. אל התהום שבה איש לא שומע אותו, ושם נגזר עליו לחכות, בשתיקה, לעוד יום מיותר.