נוויל מתמיין

בס"ד

"לונגבוטום, נוויל!" הרעים קולה של פרופסור מקגונגל. מבין טור התלמידים הרועדים בעולם הגדלו בצבץ ילד נמוך עם פנים עגולות, והחל לשים פעמיו לעבר מצנפת המיון.

נוויל לונגבוטום בן ה11 גרר את צעדיו בלב כבד. בכל צעד שעשה, הוא הרגיש איך הוא הולך ונעשה כבד יותר ויותר. כאילו נושא על כתפיו עוד אדם. צעד. הנה סבתא, מצקצקת בלשונה ומספרת לו שיש לו עוד דרך ארוכה עד שיהיה מוכשר. צעד. בת השכנים מספרת לו על הארי פוטר הגיבור, שנוויל ידע שלעולם לא יהיה כמוהו. צעד ועוד צעד, עד שהגיע לשרפרף. מי היה מאמין שטקס המיון יכול להיות כל כך מדכא.

האולם הגדול היה שטוף באור נרות חמים, אבל כשנוויל התיישב על השרפרף על שלוש הרגליים והמצנפת העתיקה הונחה על ראשו, עולמו שקע בעלטה קרה. הוא עצם את עיניו בחוזקה, מחכה לגזר הדין. הוא ידע מה כולם חושבים עליו. הוא ידע מה סבתא אוגוסטה חושבת עליו. הוא כמעט סקיב. הוא אכזבה.

"אכזבה? אני דווקא לא רואה אכזבה," נשמע פתאום קול דק ושורט בתוך ראשו.

נוויל כמעט קפץ מהשרפרף בבהלה.

"ששש.... הכל בסדר, זו רק אני," עודדה אותו מצנפת המיון. "מעניין... יש כאן הרבה פחד, זה נכון. אתה רועד כמו עלה של ערבה בוכייה."

זהו. הוא יתמיין להפלפאף, אה? דודה רבתא שלו, יוליה, צדקה. הוא לא יוכל להתפתח באמת כמו ההורים האמיצים שלו.

"איזה זוג הורים קורא לבנות שלו יוליה ואוגוסטה?" מחתה המצנפת שקראה את מחשבותיו. "לא חשוב. פחד, הו, כן. אבל מה יש מתחת לפחד הזה? תן לי להסתכל עמוק יותר..."

נוויל הרגיש כאילו אצבעות קרות ובלתי נראות מחטטות בזיכרונותיו הכמוסים ביותר. הן מצאו את הדוד שלו מפיל אותו מהחלון, את המבט המאוכזב של סבתו בכל פעם ששבר כוס, ואת עטיפות המסטיק שאימו דחפה לידו בבית החולים על שם הקדוש מנגו.

"הו, כן," לחשה המצנפת. "אני רואה את זה עכשיו. זה לא סתם פחד. זה רצון בוער, כמעט נואש, להוכיח להם שהם טועים."

רגע, מה? זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו אמר לנוויל שיש בו יותר מפחד. כולם רק דיברו על הפוטנציאל שלו, כאילו זה משהו מאוד רחוק, ונוויל בכלל לא שם. אבל אולי דווקא בגלל כל זה...

"אתה רוצה להראות שאתה שווה משהו, לונגבוטום," המשיכה המצנפת, "בכל זאת, שם משפחה כזה אינו עניין של מה בכך. אתה צמא להכרה. אתה רוצה את הכוח לגרום להם להפסיק לזלזל בך, הכוח לכפות עליהם לראות אותך באמת. זוהי שאפתנות טהורה. שאפתנות שמושרשת בדם טהור ועתיק. אתה תגיע לגדולות... בסלית'רין."

הלב של נוויל צנח עד לבהונות רגליו.

סלית'רין. המילה הכתה בו כמו קללת קרושיאטוס. סלית'רין היה הבית של אוכלי המוות. הבית של בלטריקס לסטריינג'. הבית של המפלצות שלקחו את שפיותם של הוריו וקרעו את משפחתו לגזרים.

אולי הוא לא נועד להפוך מגולם כלומניק לגיבור? אולי הוא צריך להפוך... למי שעינה את הוריו?

לא, חשב נוויל בבהלה, משדר את המחשבה בכל הכוח שעמד לרשותו אל תוך הבד המרופט שעל ראשו. זה מסלול מעוות לגמרי, אני לא יכול להגיע לשם. רק לא לשם. בבקשה, לא לשם.

"אתה בטוח?" קולה של המצנפת היה מופתע, כמעט סקרן. "בסלית'רין ילטשו את הצורך הזה שלך להוכיח את עצמך. הם יהפכו את הבושה שלך לנשק. אתה תוכל להיות חזק מכולם."

הו, לא. אני מעדיף להיות חלש, חשב נוויל בייאוש, נאחז בתמונת פניהם הריקות של פרנק ואליס לונגבוטום. אני לא אהיה כמוהם. לעולם לא. הכל, רק לא סלית'רין.

שתיקה ארוכה השתררה בתוך ראשו. באולם בחוץ, התלמידים החלו ללחוש. עברה כבר יותר מדקה.

"בטח המצנפת גילתה שהוא סקיב," הוא שמע לחישה רמה מכיוונו של הילד הבלונדיני עם הסנטר המחודד, הבן של המאלפויים. נוויל רק הידק את המצנפת לראשו.

"מעניין מאוד," אמרה לבסוף המצנפת, וקולה נשמע פתאום רך יותר. "לעמוד מול הפוטנציאל האפל של עצמך, לראות את הפיתוי שבכוח – ולדחות אותו בכזו נחישות ושאט נפש... נדרש אומץ נדיר כדי לבחור בדרך הקשה."

רגע, מה? איך היא הגיעה לאומץ בסוף?

"ואומץ כזה, אתה יודע, שייך לבית אחד בלבד. אם כך... גריפינדור!"

את המילה האחרונה היא צעקה אל חלל האולם. נוויל זינק מהשרפרף, רגליו רועדות, ורץ אל שולחן גריפינדור המריע, שוכח להוריד את המצנפת מראשו עד שכולם צחקו. גריפינדור, למרות הכל. לא ייאמן.

שעות מאוחר יותר, בחדר המועדון של גריפינדור, האש באח בערה בשקט. נוויל ישב מכורבל בכורסה עמוקה, בוהה בלהבות המרצדות. במרחק קצר ממנו, שיימוס פיניגן ודין תומאס ישבו ישיבה מזרחית על השטיח, מחליפים חוויות מהמיון הראשון שלהם.

"אני אומר לך, דין, כמעט חטפתי התקף לב כשהיא התחילה לשיר," אמר שיימוס, מנופף בידיו בהתלהבות מהולה בהקלה. "אמא שלי סיפרה לי הרבה על הוגוורטס, אבל בן דוד שלי שכנע אותי שצריך להיאבק בטרול הרים או משהו כזה כדי להתמיין. הייתי בטוח שאני הולך הביתה."

"לי לא היה מושג למה לצפות בכלל," הודה דין, שעוד נראה קצת המום מהעולם החדש שאליו נזרק. "עד לפני חודש הייתי בטוח שאהיה בבית ספר מקיף רגיל בווסטהאם. כשהכובע הישן הזה התחיל פתאום ללחוש לי בתוך הראש... זה היה מוזר בטירוף. אבל לפחות היא לא התלבטה יותר מדי."

"גם אצלי לא. אותי היא מיינה כמעט מיד," אמר שיימוס בגאווה, מתרומם על ברכיו. ואז הוא הסתובב לאחור אל עבר הכורסה. "ומה איתך, נוויל? ישבת שם נצח. על מה היא חשבה כל כך הרבה זמן?"

נוויל בלע רוק. הוא הביט בלהבות המרצדות, והרגיש את כובד הסוד לוחץ על חזהו. הוא לא יכול היה לספר להם. אם יספר להם שהמצנפת רצתה לשלוח אותו לסלית'רין, הם יסתכלו עליו אחרת. סבתא שלו תתבייש בו יותר מאי פעם. איך הוא יוכל להסביר שיש בו ניצוץ מאותה אפלה אכזרית, מאותה שאפתנות חסרת מעצורים, שזרמה בעורקיה של האישה שהרסה את חייו?

זה היה רגע שבו נוויל בחר להגן על עצמו בדרך היחידה שהכיר – הוא הקטין את עצמו.

"היא... היא התלבטה," נוויל מצא את עצמו מגמגם, פניו מאדימות בניסיון להיראות נבוך. "היא רצתה לשים אותי בהפלפאף. אתם יודעים, כי אני לא בדיוק אמיץ. אבל... אבל אני ביקשתי גריפינדור."

שיימוס צחק בחיבה וטפח לו על השכם. "העיקר שבסוף אתה כאן איתנו, חבר!"

נוויל חייך חיוך קטן ומאולץ. השקר התגלגל בלשונו בקלות רבה מדי. להודות שהמצנפת ראתה בו הפלפאף הפך אותו לסתם ילד שלומיאל וחסר ביטחון – תפקיד שהוא ידע לשחק היטב. זה היה שקר ששמר עליו מוגן. שקר שקבר את השאפתנות האפלה עמוק בפנים, במקום שבו רק הוא, ומצנפת עתיקה אחת, ידעו על קיומה.