ג'ורג' וג'ורג'

בס"ד

דלת התא ברכבת האקספרס להוגוורטס החליקה ונסגרה מאחוריהם בטריקה, מחרישה את המולת התלמידים והמזוודות שבמסדרון. פרד קרס על המושב המרופד מול ג'ורג', ושניהם פרצו בצחוק מתגלגל שהלך והתגבר עד שג'ורג' נאלץ להחזיק את בטנו. זו הייתה דרך מצויינת לפתוח את שנתם השלישית, אז מה אם הם פגשו את הארי פוטר המפורסם לפני שנייה ברציף.

"הפרצוף שלה!" ג'ורג' התנשף, מנגב דמעה מזווית עינו. "ראית את הפרצוף שלה?"

"היא כמעט הפילה את ג'יני מרוב לחץ," פרד גיחך, מחקה את קולה הגבוה והמבוהל של אימם. "'אני מצטערת, ג'ורג', יקירי'... מרלין, היא באמת חשבה שהיא התבלבלה! 'אני לא פרד, אני ג'ורג'...'"

"ואיך שהכנסת לה שם, אה?" ג'ורג' התלהב, "איך שאמרת, 'בכנות, אישה, ואת עוד קוראת לעצמך אמא שלנו?'"

הרכבת נתנה טלטלה קלה והחלה לנוע, מותירה את רציף תשע ושלושה רבעים מאחור. האדרנלין של המתיחה הקטנה עדיין פעם בדמם, עוקץ את קצות אצבעותיהם כמו חשמל סטטי. זה היה רגע של השראה טהורה, ספונטני ומבריק, והוא הותיר אותם רעבים לעוד.

פרד נשען קדימה, שערו האדום נופל על עיניו בדיוק באותה זווית שבה נפל שיערו של אחיו. החיוך שלו הפך לאיטי ומחושב יותר.

"אתה יודע," הוא פתח, קולו יורד ללחישה רוחשת רעות, "זה קצת בזבוז לעצור שם."

ג'ורג' זקף את ראשו. "לעצור איפה?"

"בתחנה," ענה פרד, ועיניו ברקו. "עבדנו עליה לשתי שניות וחצי, וזה היה אדיר. אבל למה לא למתוח את הגבולות קצת יותר? בוא נראה עד כמה באמת אפשר למשוך את זה."

החיוך של ג'ורג' התרחב עד שהגיע כמעט לשתי אוזניו. עניין זמני. "אתה מתכוון... מתיחה ממושכת? החלפת זהויות מלאה?"

"בדיוק. עשרים וארבע שעות," הכריז פרד, פורש את ידיו. "מהרגע שאנחנו יורדים מהרכבת ועד מחר בערב. אני אהיה ג'ורג'. ואתה, אחי היקר, תזכה לכבוד העצום להיות פרד."

ג'ורג' שילב את זרועותיו, שוקל את הרעיון. "אם עושים את זה, חייבים לעשות את זה כמו שצריך. זה לא רק לענות לשם הלא נכון. אנחנו צריכים חוקים."

"ברור שצריך חוקים," הסכים פרד. "קודם כל – מיקומים. בסעודת הפתיחה הערב, אני לא יושב מול קערת תפוחי האדמה. אתה תשב שם."

"ואתה," אמר ג'ורג', מצביע עליו, "תשב עם הגב לחלון. אני שונא לשבת עם הגב לחלון, אתה יודע את זה. זה תמיד גורם לי להרגיש שפיבס עומד לזרוק עליי משהו מאחור. אתה תצטרך לספוג את זה היום."

"מקובל," אישר פרד. "ומה לגבי ההרגלים? אתה תמיד מתופף עם האגודל על השולחן כשאתה מתכנן משהו. אתה תצטרך להפסיק."

"ואתה," החזיר ג'ורג', "תצטרך להפסיק לגרד את גשר האף שלך כשאתה חושב, כמו שאתה עושה עכשיו."

פרד, שבאותו רגע בדיוק הרים את ידו לגרד את אפו, קפא והוריד אותה בחיוך אשם. "בסדר. זה הולך להיות מבחן עיוור לכולם."

"המטרה היא לראות מי נשבר ראשון וקולט אותנו," אמר ג'ורג', נשען לאחור בסיפוק. "על מי אתה מהמר?"

פרד גלגל את עיניו כלפי מעלה. "לי יעלה על זה תוך עשר דקות מקסימום. ברגע שנתחיל לפרוק את המזוודות בחדר."

"אני אומר שאנג'לינה קולטת אותנו קודם," חלק עליו ג'ורג'. "היא מזהה איך אנחנו מחזיקים את המטאטא, היא בטוח תזהה מי זה מי לפי איך שאנחנו חותכים את העוף בארוחת הערב."

"ואל תשכח את פרסי," פרד גיחך, עיניו נוצצות מציפייה. "תאר לך את ההתקף שהוא יחטוף כשנוכיח לו שהוא הוריד נקודות לג'ורג' כשהוא חשב שהוא מעניש את פרד. הוא יצטרך למלא טופס בקשה מיוחד לתיקון רישום נקודות הבית!"

הם צחקו שוב, מתרווחים במושביהם כשהנוף מחוץ לחלון החל להפוך מירוק לשחור. הכל היה נראה כמו עוד משחק מבריק מבית היוצר של וויזלי. באותו רגע, כשקולות העגלה של מוכרת הממתקים החלו להישמע מהמסדרון, איש מהם לא העלה בדעתו עד כמה רחוק המתיחה הזו תגיע, וכמה כואבת תהיה התשובה לשאלה שהם יצאו לבדוק.

לאחר טקס המיון, פרד וג'ורג' נשכבו במיטותיהם – פרד נשכב במיטתו של ג'ורג', וג'ורג' בזו של פרד. לי ג'ורדן, החלק השלישי בחבורת עושי הצרות שלהם, הלך לישון לא הרבה אחרי סעודת פתיחת השנה. זה אפשר לפרד וג'ורג' לדבר ביניהם בפתיחות מבלי לחשוש שהוא ישמע.

"הלילה הזה היה קצת מבוזבז, לא?" שאל ג'ורג', "עם כל ההמולה של המיון, והארי פוטר, והמסדרון ההוא בקומה השלישית... לא התייחסו אלינו כמעט בכלל."

פרד הנהן. "יודע מה, נתחיל ממחר בבוקר," הוא אמר. "זה יהיה יום לימודים אמיתי. ככה נראה באמת מי ישים לב."

"ממחר בבוקר, עד מחר בערב," ג'ורג' אישר. "סגרנו."

הבוקר שלמחרת התחיל כקומדיה מבריקה, בדיוק כפי שתכננו.

האולם הגדול היה מלא בהמולת בוקר רגילה, צלצול כלי כסף ופטפוטי תלמידים. ג'ורג' התיישב במכוון מול קערת תפוחי האדמה האפויים – מקומו הקבוע והאהוב של פרד – ודיבר בהתלהבות מוגזמת אל לי ג'ורדן שישב מולו.

"ואז," קרא ג'ורג', מניף את ידיו באוויר בתנועה רחבה שפרד מעולם לא היה עושה, אבל ג'ורג' נהג לעשות באופן קבוע כשהיה בשיא המרץ, "בום! עשן ורוד וחנקני מילא את כל המסדרון של הקומה השלישית!"

עם התנועה האחרונה, גב ידו פגע בכוונה בגביע הזהב שעמד על השולחן. מיץ דלעת כתום ניתז לכל עבר ונספג מיד בשרוול הגלימה שלו.

"למען השם, פרד!" נזף קול פסקני ומוכר להחריד מאחוריהם. פרסי וויזלי עמד שם, תג המדריך שלו מצוחצח ונוצץ לאור הנרות המרחפים. "האם אתה מסוגל לעבור ארוחה אחת מבלי להפוך את סביבתך לאסון טבע קטן? קצת נימוס בסיסי לא יזיק לך."

ג'ורג' השפיל את מבטו, מגרד את גשר אפו – המחווה המוסכמת של פרד – ועטה על פניו הבעה של הכנעה מזויפת. "אתה צודק לחלוטין, פרסי מלך המדריכים. אני לא יודע מה עבר עליי. פרד רע. פרד פויה."

בצדו השני של השולחן, פרד האמיתי – שישב עם הגב לחלון וחיבק את כוס התה שלו בשתי ידיים – השתעל בחוזקה. הוא נאלץ לדחוף את פניו אל תוך קערת דייסת שיבולת השועל שלו כדי להסוות את הגיחוך שהתפרץ ממנו, כתפיו רועדות ממאמץ. לי ג'ורדן רק צקצק בלשונו מול ג'ורג', העביר לו מפית, ולא חשד בדבר.

ההצלחה בארוחת הבוקר רק תדלקה אותם לקראת ההמשך. בשיעור שינוי צורה, הם ישבו בשולחן הקבוע שלהם בשורה השנייה. פרופסור מקגונגל פסעה הלוך ושוב מול הלוח, מסבירה בקולה החמור על המורכבות שבהפיכת עכבר לקופסת גפרורים.

לפתע, היא נעצרה, והפנתה את מבטה אל השולחן שלהם. עיניה ריפרפו בין שניהם מבעד למשקפיה המרובעים, כאילו היא מחפשת את הסימן הקטן והבלתי נראה שיעזור לה להבדיל כפי שהיא תמיד עושה. לבסוף, עיניה נחו על פרד.

"וויזלי," היא קראה, ואז תיקנה את עצמה בקול יבש, "ג'ורג', כלומר. האם תוכל לחזור על שלושת השלבים ההכרחיים במיקוד הקסם שהרגע ציינתי?"

פרד אפילו לא מצמץ. הוא הזדקף מיד בכיסאו, הפסיק להתעסק עם הנוצה שלו, וענה בקול צלול וללא טיפת היסוס: "בהחלט, פרופסור. מיקוד המבט בחפץ המטרה, תנועה חדה של פרק כף היד, ודיוק מוחלט בהגיית הלחש."

"נכון מאוד. חמש נקודות לגריפינדור," היא אמרה, ממשיכה בדרכה אל קצה הכיתה מבלי להעיף בו מבט נוסף.

מתחת לשולחן העץ הכבד, פרד וג'ורג' החליפו בעיטה קלה של ניצחון בקרסוליים. זה עבד. התעלול שלהם זרם בצורה חלקה כל כך, והם הרגישו כמו אומני אשליות בלתי מנוצחים. איש לא עלה עליהם, והיום עוד היה צעיר.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הם ישבו בחדר המועדון. האש באח כבר בערה, מטילה צללים ארוכים על השטיח שעליו ישבו. לי ג'ורדן, החבר הכי טוב שלהם מאז היום הראשון בטירה, התיישב בכורסה הפנויה בדיוק ביניהם. הוא אפילו לא טרח להעיף בהם מבט בוחן לפני שרכן קדימה והתחיל לדבר בלחש מלא התלהבות, מפנה את כל גופו אל עבר ג'ורג'.

"תקשיבו טוב, יש לי רעיון מטורף," אמר לי, מסתכל ישירות אל תוך עיניו של ג'ורג'. "פצצת סירחון בהשהיה. אנחנו מדביקים אותה מתחת לשולחן של סנייפ, אבל משתמשים בלחש הקפאה חלש. ברגע שהטמפרטורה בחדר עולה כשהוא מדליק את האש לקדרות – בום! כל המרתף מריח כמו גרביים של טרול. גאוני, נכון, פרד?"

הוא הסתכל לו ישר בעיניים. הוא חייך את החיוך הרחב שלו, טפח לג'ורג' על הכתף בחברותיות, ולא ראה שום דבר חריג. שום צל של ספק לא חלף על פניו.

"לגמרי," ענה ג'ורג'. הוא ניסה לגייס את טון הדיבור הזחוח והמוכר של אחיו, אבל הקול שיצא מגרונו נשמע פתאום חלול, מכני, זר אפילו לעצמו. לי המשיך לקשקש על כמויות מיץ חיפושיות שצריך להוסיף לתערובת, לא מבחין כלל בחיוך שקפא על פניו של חברו.

זה המשיך. אף אחד לא שם לב. אף אחד לא עצר אותם באמצע משפט, שילב זרועות ושאל בגיחוך, "היי, רגע, אתה לא פרד. על מי אתם מנסים לעבוד?".

אנג'לינה ג'ונסון, שהתאמנה איתם בקווידיץ' כמעט כל יום, נכנסה לחדר המועדון עם מטאטא על הכתף. כשהיא חלפה על פניהם, היא טפחה קלות על זרועו של פרד וזרקה, "עבודת מרפקים יפה היום, ג'ורג'. החבטה ההיא נגד קייטי הייתה משהו." היא, שהכירה כל תנועת שריר שלהם באוויר, שסמכה עליהם לחלוטין שיגנו עליה מפני מרביצנים מרוסקים בגובה חמישים מטר, אפילו לא מצמצה.

ואפילו רון הקטן. רון ניגש אליהם קצת אחרי ארוחת הערב, אוחז בקלף מקומט ובנוצה מרוטה. הוא נעמד מול ג'ורג', נאנח בייאוש, וביקש: "פרד, אתה יכול רגע להסתכל על החיבור שלי מבינס? אני לא מבין מילה ממה שכתבתי פה על מרידות הגובלינים."

ג'ורג' לקח את הקלף מידו של אחיו הקטן בשתיקה, מרגיש צריבה קלה בגרון. רון גדל איתם באותו בית במשך אחת עשרה שנים. הוא חלק איתם שולחן אוכל, התחמק מהמתיחות שלהם, וספג את ההקנטות שלהם מאז שלמד ללכת. ועדיין.

כולם פשוט הניחו שאם אחד מהם עומד משמאל והשני מימין, ואחד מגיב לשם מסוים – זה מי שהם אמורים להיות. הם היו כמו שתי מסגרות תמונה ריקות שאנשים פשוט הלבישו עליהן את השמות מתוך הרגל. העיוורון הזה כבר לא היה משעשע.

בערב, כשחדר המועדון התרוקן כמעט לגמרי, שניהם ישבו על השטיח מול האח הגוועת. השתיקה ביניהם הייתה כבדה, נטולת שמחת החיים והחשמל הסטטי שתמיד אפיין אותם.

ג'ורג' בהה בלהבות, מרגיש כאילו האש שואבת ממנו משהו פנימי ועמוק. אם העולם כולו – כל האנשים שהכירו ואהבו אותם יותר מכולם – יכול להסתכל עליהם פנים אל פנים, להחליף ביניהם, ולא להרגיש בשום הבדל... אז מה המשמעות של היותם שני אנשים נפרדים? הם היו פשוט שני חצאים של אותה תבנית, כאלה שאפשר להחליף ביניהם כמו שמחליפים זוג גרביים תואמים בלי שאף אחד יניד עפעף. המחשבה הזו לא הייתה מצחיקה; היא הייתה מצמררת. היא מחקה את כל מה שהפך את פרד לפרד, ואת ג'ורג' לג'ורג'. העצמיות שלהם הפכה לאשליה, בדיחה שאף אחד אפילו לא טרח להבין שהוא מספר.

פרד סובב את ראשו והביט באחיו. העיניים שפגשו אותו היו זהות לשלו, אבל בפעם הראשונה בחייו, הוא לא מצא בהשתקפות הזו נחמה, אלא אימה דקה.

"זה... זה קצת מדכא, לא?" קולו של פרד היה שקט, נטול הנימה הלגלגנית והמתריסה הרגילה שלו.

ג'ורג' בלע רוק. "הם בכלל לא רואים אותנו, פרד. הם רואים את 'התאומים'."

פרד נאנח, שערו האדום נופל על מצחו באותה זווית בדיוק שבה נפל שיערו של אחיו. "אנחנו לא עושים את זה יותר," הוא אמר בנחישות חותכת. קולו התחזק כשהוא נאחז בזהות שלו כמו בגלגל הצלה בים סוער. "זו המתיחה הכי גרועה שעשינו אי פעם."

"מסכים," אמר ג'ורג', והרשה לעצמו חיוך קטן, מריר אבל אמיתי, חיוך שהיה שייך אך ורק לו. "אני ג'ורג'. ואתה פרד. ומי שיקרא לי מחר פרד... יחטוף קללת עטלפי נזלת."

"דיל," אמר פרד, מושיט את ידו, וג'ורג' לחץ אותה.

הם מעולם לא חזרו על התעלול הזה. הבדיחה ההיא, מול אימם בתחנת קינגס קרוס, נותרה הפעם האחרונה שבה בחרו, מרצונם החופשי, לוותר על השמות שלהם ולשחק עם הזהות שלהם ככלי נשק. העולם בחוץ אולי תמיד ימשיך להתבלבל ולראות בהם ישות אחת כפולת-ראשים, אבל מאותו ערב והלאה – בינם לבין עצמם – הם היו חייבים לדעת בדיוק מי הוא מי.