ברוך הבא לדרך פריווט

בס"ד

סיכוי סביר שזה הפאנפיק האחרון שאפרסם פה אי פעם, אם האתר ייסגר בקרוב. אני עדיין מניח שאף אחד לא יראה או יגיב, אבל היי, לפחות אני שוב הרווחתי את התואר הראוי לי - המשתמש עם הכי הרבה פאנפיקים :)

בוקר יום רביעי, השני בנובמבר, התחיל בדיוק כמו שכל בוקר בדרך פריווט מספר ארבע צריך להתחיל: בשקט מוחלט, בסדר מופתי, ובלי שום סימן למוזרות. ותודה ששאלתם.

פטוניה דרסלי הידקה את חלוק הבוקר הוורוד שלה, החליקה את קצוות שערה הבלונדיני לאחור, וירדה במדרגות. היא ניגשה לדלת הקדמית כדי לאסוף את בקבוקי החלב של הבוקר, מתכננת בראשה את לוח הזמנים של היום: בבוקר דאדלי, בצהריים דאדלי, ובערב דאדלי. היא פתחה את הדלת. צינת הסתיו הכתה בפניה. ואז היא השפילה את מבטה.

לא היו שם בקבוקי חלב. הייתה שם סלסלת נצרים.

לשבריר שנייה, מוחה המאורגן סירב לעבד את המראה. היא ראתה צרור של שמיכות תכלת, אבל לפני שבכלל קלטה שקווצת שיער שחור מציצה מהן, עיניה ננעלו על פרט אחר לחלוטין. על השמיכה נחה מעטפה. זו לא הייתה מעטפה לבנה וחלקה מהסוג שוורנון מביא מהמשרד; זה היה נייר קלף עבה וכבד, חתום בשעווה, ועליו אותיות מסולסלות בדיו ירוקה-ברקת.

פטוניה הרגישה כאילו אוויר קפוא חודר לריאותיה. היא הכירה את סוג הנייר הזה. היא הכירה את הדיו הזו. הזיכרון החזיר אותה באחת לגיל שתים-עשרה, למכתב דחייה אדיב אך החלטי שקיבלה ממנהל בית ספר רחוק שסירב לקבל אותה בשעריו.

ידיה רעדו כשהתכופפה, מתעלמת לחלוטין מהתינוק הישן, ושלפה את המעטפה. החותמת נשברה בקול פצפוץ חרישי, צליל שנשמע לה רועם מדי ברחוב השקט. היא פתחה את המכתב.

"פטוניה דרסלי היקרה,"

המילים הראשונות קפצו אליה. זה כאילו היא חזרה לגיל 12, אם כי אז זה היה פטוניה אוואנס. כאילו לא עבר כל הזמן הזה, והיא שוב ילדה קטנה לאחות מופרעת. אבל למה הפעם היא קיבלה מכתב? היא חשבה שהיא התנתקה מהעולם הזה סופית.

פטוניה המשיכה לקרוא. מה שבא בהמשך המכתב מחק באבחה את עולמה המסודר. אלבוס דמבלדור לא טרח לרכך את הבשורה.

"פטוניה דרסלי היקרה,

אני כותב אלייך בלב כבד מנשוא. הילד שמונח על מפתן דלתך הוא אחיינך, הארי. בצער עמוק ובכאב רב עליי לבשר לך שאחותך, לילי, ובעלה ג'יימס, אינם בין החיים. הם נרצחו אמש באכזריות על ידי קוסם אפל שאת שמו ודאי שמעת בעבר – הלורד וולדמורט."

פטוניה עצרה את נשימתה. לילי מתה. ג'יימס בעלה גם מת. הם נרצחו.

אחותה הקטנה. לילי המושלמת, לילי המוזרה, לילי שפטוניה בנתה חומות עבות של בוז וכעס רק כדי לא להרגיש כמה היא מתגעגעת אליה ועד כמה היא מקנאה בה. עכשיו היא פשוט איננה. חור שחור וקר נפער בבטנה, אבל לפני שהדמעות הספיקו בכלל להצטבר בזווית עיניה, היא המשיכה לקרוא, והאבל התחלף באימה מוחלטת. היא הייתה צריכה לתאר זאת לעצמה מהרגע בו קראה שעל מפתן דלתה מונח בן אחותה.

"הארי שרד את המתקפה. הוא שרד משום שברגעיה האחרונים, לילי הקריבה את חייה כדי להגן עליו. ההקרבה של אחותך לא הייתה רק מעשה טהור של אהבת אם; היא חרתה באחיינך קסם עתיק, הגנת דם חזקה מאין כמותה, שהדפה את הקללה בחזרה אל השולח.

אולם, כדי שההגנה הזו תמשיך להתקיים ותשמור עליו מפני אלו שעדיין מבקשים את רעתו, היא זקוקה לעוגן. כאן, פטוניה, את נכנסת לתמונה. מכיוון שאת קרובת המשפחה היחידה שנותרה החולקת את דמה של לילי, רק את יכולה לקיים את הקסם הזה.

על ידי קבלתו של הארי לביתך, תחתמי את קסם הדם. כל עוד תקראי למקום הזה ביתו, ההגנה תישמר. היא תשמור על הארי, אך לא פחות חשוב מכך – היא תפרוס את חסותה גם עלייך, על בעלך ועל בנך. הסכנה שגבתה את חייה של אחותך עדיין אורבת בחוץ, אך תחת קורת הגג הזו, שום רשע לא יוכל לגעת בכם.

אני יודע שהעול שאני מניח על כתפייך הוא כבד, ושהמרחק בין העולמות שלנו היה רב מזה שנים. אינני דורש ממך לאהוב את עולמנו, אך אני דורש ממך לאסוף את הילד פנימה. קבלי אותו אל ביתך, לזכר אחותך, ולמען ביטחונה של משפחתך שלך.

בכבוד רב,

אלבוס פרסיבל וולפריק בריאן דמבלדור

מנהל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות"

המכתב לא נועד רק לבשר לה על מות אחותה. הוא נועד להסביר לה למה התינוק הזה, היתום עם הצלקת הטרייה והמדממת על מצחו, הונח על סף דלתה כאילו היה משלוח חלב. בין כל הממבו ג'מבו שדמבלדור כתב על קסם עתיק והגנת דם, דבר אחד היה ברור: רק תחת קורת הגג שלך, קראו האותיות הירוקות והחדות, במקום שבו מתגוררת שארת הדם היחידה שנותרה לה, הוא יהיה מוגן. נכפה עליה לקבל דייר משנה. קבלי אותו אליך, פטוניה, בפקודה. כל עוד תקראי למקום הזה ביתו, קסם הדם ישמור עליו – ועליכם – מפני הרשע שלקח את אחותך.

זו לא הייתה רק בקשה רגשנית. זו הייתה דרישה, וזו הייתה אזהרה. איזו חוצפה! דמבלדור כבל אותה לעולם שניסתה לברוח ממנו כל חייה, והוא השתמש בדם של אחותה המתה כדי לנעול את המנעול. המילים הדהדו בראשה, מחדירות בה הבנה מצמררת שאם תדחה את הילד הזה, האפלה שרצחה את לילי עלולה למצוא את דרכה גם אל השטיחים הנקיים של דרך פריווט מספר ארבע. היא החזיקה בידה את חומת המגן היחידה של משפחתה.

לפתע, קול חריקת שער ברזל מבית מספר שש פלח את דממת הבוקר. גברת פולקיס, תמיד ערה מוקדם מדי, יצאה לזרוק את העיתון של אתמול.

קול הפסיעות של גברת פוליקיס על שביל החצץ פעל על פטוניה כמו מכת חשמל. האינסטינקט גבר על ההלם. בלי לחשוב פעמיים, היא חטפה את הסלסלה הכבדה מהרצפה, נסוגה פנימה אל תוך הבית וטרקה את הדלת מאחוריה, נועלת אותה בבריח הכפול.

היא נשענה על עץ האלון הקר, מתנשמת בכבדות כאילו רצה קילומטרים. הסלסלה נחה למרגלותיה, והתינוק שבתוכה פלט יבבה חרישית.

"פטוניה?" קולו המנומנם והעבה של ורנון נשמע מראש המדרגות. "מה כל הרעש הזה? השעה רבע לשבע בבוקר."

הוא ירד בכבדות, מהדק את חלוק המגבת שלו. כשהבחין באשתו החיוורת כסיד, רועדת מול הדלת הנעולה, פניו הרצינו. ואז הוא ראה את הסלסלה.

"מה זה, למען השם? מישהו השאיר לנו חתול?"

"זה... זה הילד שלה," לחשה פטוניה, גרונה ניחר. היא הושיטה לו את המכתב, אצבעותיה רועדות מזעם ומאימה. "של לילי. ושל ה... הבעל שלה."

ורנון חטף את הקלף מידיה. פניו, שבדרך כלל נטו לאדמדם חיוור, החליפו גוונים במהירות מלבן לסגול עמוק ככל שעיניו ריצדו על השורות בדיו הירוקה.

"נרצחו? קוסם אפל?" הוא כמעט ירק את המילים, קולו מטפס לטונים גבוהים של פאניקה מעורבת בזעם. "הם איבדו את דעתם! האנשים האלה, הם לא יכולים פשוט לזרוק את ה... את הדבר הזה עלינו! אנחנו אנשים נורמליים, פטוניה! אני אתקשר למשטרה. אני אתקשר לשירותי הרווחה, לבית יתומים! הם לא יכתיבו לנו –"

"אתה לא יכול, ורנון!" קולה של פטוניה נשבר, אך היא הזדקפה, מחליפה את האימה בזעם קר שהופנה כלפי האיש שחתם על המכתב. "אתה לא מבין מול מי אנחנו עומדים. דמבלדור... האיש הזה לא שואל אותנו. הוא כבל אותנו."

"באיזו זכות?!" רעם ורנון, "סיפרת לי על כמה שהם מופרעים, פטוניה, אבל להפיל עלינו גידול של תינוק?! הם חסרי אחריות!"

היא הקישה באצבע נוקשה, מטופחת למשעי, על הפסקה במכתב. "הוא משתמש בדם שלי. הוא משתמש במוות של אחותי כדי להפוך את הבית שלנו למקלט בשביל הילד שלו. אם נגרש אותו עכשיו, אין לנו שום הגנה. מי יודע איזה סוג של סכנה תרדוף אחרינו? אם הקסם הזה יפוג, האנשים האלה, ה'רשע' הזה שרצח אותם... יגיע ישר אל דאדלי שלנו!"

השתיקה שנפלה על המסדרון המצוחצח הייתה כבדה יותר מאוויר הבוקר שבחוץ. השם 'דאדלי' היה נקודת התורפה המוחלטת. ורנון הביט במכתב, ואז בסלסלה, בשנאה כבושה של אדם שהביצורים שלו נפרצו ללא ירייה אחת. הוא בלע את רוקו בכבדות.

שניהם רכנו לאט, כמעט בזהירות של מי שניגש לנטרל פצצה, מעל סלסלת הנצרים.

הארי זז בשמיכותיו. הוא פקח את עיניו.

פטוניה שאפה אוויר בחדות, תופסת בזרועו של בעלה באחיזת צבת. היו לו את העיניים של לילי. אותו ירוק בוהק, חי ובלתי אפשרי, שהביט בה עכשיו מתחת לרעמת שיער שחור ופרוע. כל הזיכרונות שניסתה לקבור – הצחוק של לילי, ילדותן יחד, היום שבו לילי עלתה לרכבת והותירה אותה מאחור – הציפו אותה בבת אחת דרך המבט הזה.

אבל מה שגרם לוורנון להירתע לאחור הייתה הצלקת.

היא הייתה טרייה, בולטת ומאיימת. צורה של ברק מושלם, חרוטה באדום-דם על מצחו הקטן של התינוק. זו לא הייתה סתם פציעה מתאונת דרכים כפי שהיו שמחים לספר לשכנים; זו הייתה חותמת קבועה של עולם הקסם, אות קין של מוזרות שאי אפשר יהיה להסתיר או לשטוף.

פטוניה התיישרה, סוגרת את ליבה מאחורי חומות של פלדה. התינוק הזה לא היה משפחה. הוא היה תזכורת מתמדת לסכנה, איום על החיים המושלמים שבנתה, ומעמסה שנכפתה עליה בכוח.

"אנחנו נשאיר אותו," היא אמרה בקול קר, נטול כל רגש. "אבל אנחנו נעקור מתוכו כל טיפה של השטויות האלה. הוא יהיה רגיל, ורנון. גם אם נצטרך להרביץ את זה לתוכו."

ורנון הניד בראשו. "הם בכלל יודעים במה זה כרוך? לגדל תינוק זה לא עניין של מה בכך. ומאיפה יהיה לי כסף לממן אותו בדיוק? זה עוד חדר, עוד בגדים, עוד אוכל!" הוא הסגיל, "ה – הדמבלמהשמו הזה, הוא יביא לנו כסף? הוא יביא לנו בגדים? וחינוך, פטוניה! נצטרך לשלוח אותו לבתי ספר! זה גם כסף! ומה יגידו השכנים?"

"נוכל לתת לו את הבגדים הישנים של דאדלי..." פטוניה מלמלה. "דאדלוש שלנו גדול מהתינוק של לילי בחצי שנה. לשכנים נוכל לספר ש... אני לא יודעת, שההורים המופרעים שלו נהרגו בתאונת דרכים."

ורנון התיישב. "פטוניה, כשהתחתנו הבטחת לי שהעולם הזה לא ירדוף אותנו," הוא מחה. "מה אנחנו עושים עכשיו?"

פטוניה הגניבה מבט אל מעלה המדרגות, איפה שדאדלי עדיין נם את שנתו. "נגדל אותו, מה כבר אפשר לעשות?" היא ענתה. "בשביל דאדלי. בשביל להגן עליו."

כאילו זיהה את שמו, קול בכי תינוקי נשמע מלמעלה. פטוניה רק התחלחלה מהמחשבה שהבנים ייפגשו. היא לקחה את הסלסלה עם הארי ופשוט הניחה אותה במקום החשוך והנסתר ביותר שהיא מוצאת באותו רגע – הארון שמתחת למדרגות.

ריח של אבקת טלק, חלב שהחמיץ ומחית אפונים אפף את המטבח בדרך פריווט מספר ארבע כמה שבועות לאחר מכן. פטוניה העבירה יד עייפה על מצחה, משתדלת לא להרוס את התסרוקת למרות העיגולים השחורים שהחלו להופיע מתחת לעיניה בשבועות האחרונים. לגדל פעוט זה קשה. לגדל שניים באותו גיל זו משימה שואבת כוחות. לגדל שניים כשאחד מהם הוא... הילד הזה... זה כבר היה גובל בעינוי.

"ממממ-בה!" צרח דאדלי מכיסא האוכל שלו, חובט באגרופיו השמנמנים על מגש הפלסטיק. פניו העגולים האדימו ממאמץ ורעב.

"מיד, דאדלוש סמאדלוש, קטן של אימא, מיד," המתה פטוניה בקול מתקתק, ממהרת לערבב את דייסת שיבולת השועל. היא רכנה קדימה, נישקה את לחיו השמנמנה של בנה ודחפה כפית גדושה לפיו.

בכיסא האוכל השני, בקצה השני של המטבח, ישב הארי. כיסא האוכל שלו היה ורוד והריפוד שלו היה מלא בציורים של חתולים (וגם הריח כמו חתולים), אבל זה מה שהיה לגברת פיג לתת להם.

הארי לא צרח, וזה כשלעצמו העביר בפטוניה צמרמורת. בניגוד לדאדלי, שהיה רועש, תובעני ומלא חיים – בדיוק כמו שתינוק צריך להיות – הארי היה שקט מדי. הוא ישב שם, רזה וחיוור, ועקב אחריה באותן עיניים ירוקות וגדולות שגרמו לה לרצות להסיט את מבטה.

פטוניה נאנחה, ניגשה אל הארי והחליפה לו את הסינר בזריזות, מקפידה שקצות אצבעותיה בקושי ייגעו בעורו. היא שנאה לטפל בו. רק שעתיים קודם לכן, כשהחליפה לו חיתול מלוכלך, היא נשבעה שהטמפרטורה בחדר צנחה בכמה מעלות כשהוא התחיל לבכות. כשדאדלי בכה, זה היה סתם רעש מעצבן. כשהארי בכה, דברים מוזרים קרו. אורות הבהבו. דלתות נטרקו מעצמן.

"קח," היא רטנה, דוחפת לפיו של הארי בקבוק חלב פושר ומפנה אליו את גבה מיד. היא חזרה לדאדלי, שבינתיים הספיק למרוח מחית אפונים על כל סנטרו ועל קיר המטבח המבריק.

"אוי, חזרזיר קטן ומתוק שלי," היא צחקה בצקצוק לשון, שולפת מגבון לח.

ואז היא שמעה את זה.

צליל של שאיבת אוויר קלה, כמו רוח פתאומית בתוך חדר סגור. פטוניה קפאה. היא הסתובבה לאט, אוחזת במגבון בחוזקה.

הבקבוק של הארי נשמט מידיו ונפל לרצפה, מתגלגל אל מתחת לשולחן. הארי הביט בו, מצמץ, ואז הושיט את ידו הקטנה קדימה, אצבעותיו נפתחות ונסגרות. הוא אפילו לא בכה.

הבקבוק לא רק התגלגל בחזרה. הוא ריחף.

לנגד עיניה הקרועות לרווחה של פטוניה, בקבוק הפלסטיק התרומם באוויר, חלף מעל הרצפה המשובצת, ונחת ברכות היישר אל תוך כפות ידיו הקטנות של הארי. התינוק הכניס את הפטמה לפיו והמשיך לינוק, כאילו חוקי הפיזיקה הם בסך הכל המלצה לא מחייבת.

לשנייה אחת, המטבח הסתחרר סביבה. נשימתה נעתקה. המבט שלה טס מיד אל החלון – האם התריסים סגורים? האם גברת פולקיס מהבית הסמוך ראתה? האם ורנון ראה?

הפאניקה התחלפה בזעם טהור, חורך. היא צעדה לעבר הכיסא של הארי, תלשה את הבקבוק מידיו בכוח וזרקה אותו לכיור בקול נפץ. הארי נרתע לאחור, פניו מתעוותים בבכי פתאומי.

"לא בבית שלי!" היא לחשה-צעקה, קולה רועד משנאה ומפחד. היא שלפה את החצי-ג'יימס הזה מהכיסא, מחזיקה אותו הרחק מגופה, וצעדה במהירות אל המסדרון. "המוזרות הזו... אנחנו לא נרשה את זה, אתה שומע אותי? אתה תהיה נורמלי!"

היא פתחה את הדלת הקטנה של הארון שמתחת למדרגות, הניחה אותו על המזרן הדק שעל הרצפה, וטרקה את הדלת, נועלת את הבריח מבחוץ.

הבכי העמום של הארי בקע מבעד לעץ, אבל פטוניה נאטמה. היא חזרה למטבח, רגליה רועדות, וחיבקה את דאדלי בחוזקה, מתעלמת מהאפונים שמורחים את חולצתה. היא נשמה את הריח של בנה. ריח של תינוק רגיל.

"אנחנו משפחה נורמלית," היא מלמלה לתוך שערו הבלונדיני של דאדלי, עוצמת את עיניה. "אנחנו נורמליים. לגמרי."

זהו, פאנפיק 115. הכי הרבה בפורטל אי פעם. מה אומרים, עד 120?