נימבוס

בס"ד

רולינג כפרה הכל שלך חוץ מגביע המונדיאל חהחה

אווירת הבוקר במפעל של חברת המטאטאים נימבוס תמיד הייתה האהובה על תומאס. לפני ששאון המכונות המכושפות התעורר לחיים ולפני שהמנהלים התחילו לחלק פקודות, היה אפשר לשמוע את ציוץ הציפורים מבעד לחלונות הגבוהים ולהריח את הניחוח העמוק של עץ מהגוני טרי ולכה. באותם רגעים שקטים של תחילת משמרת, בעודו לוגם מספל תה שחור במטבחון, הוא כמעט התגעגע לימים שבהם היה פשוט פועל בפס הייצור שמבריק ידיות, ולא בוחן-מעוף שצריך להסתכן בשבירת מפרקת בכל יום.

הדלת נפתחה, וקלואי נכנסה. היא לא אמרה בוקר טוב. היא פשוט התיישבה בשולחן מולו, הניחה ערימה כבדה של שרטוטים, ומיד התחילה למדוד זוויות על הנייר בעזרת מחוגת נחושת קטנה.

"בוקר קשוח לכשפומטיקה?" תומאס ניסה לשבור את הקרח, נשען לאחור בכיסאו.

קלואי אפילו לא הרימה את המבט. "המספרים בסדר גמור. זה האנשים שמנסים ליישם אותם באוויר שמעייפים אותי."

"אאוץ'," הוא חייך. "אני יכול להביא לך תה? או שאולי את מעדיפה לשתות את הדם של העובדים הזוטרים על הבוקר?"

היא עצרה את המחוגה, הרימה אליו עיניים בהירות, וחיוך דק, עוקצני ונטול כל שמחה ריחף על שפתיה. "דם של בוחני-מעוף עושה לי צרבת. אבל אני אשמח אם פשוט תשתדל לא לשבור לי היום את אב-הטיפוס שאני עובדת עליו. לקח לי שבוע לחשב את זווית הבלימה."

"אם העץ יחזיק מעמד, אני אחזיק מעמד," תומאס אמר.

בדיוק אז הדלת נפתחה שוב ומר הוקינס, הבוס הישיר שלו, נכנס פנימה עם לוח הכתיבה שלו.

"מספיק עם קשקושי הבוקר," קולו המנוזל של הוקינס חתך את השקט של החדר. "תומאס, קח את הנימבוס 2005 למגרש. אנחנו חייבים להזדרז עם העבדוה עליו לפני שאש המחץ יוציאו את הדגם הבא שלהם. וקלואי, יקירתי, התאוריה שלך לגבי לחש התאוצה נראית מבריקה, בואי נראה איך היא עובדת בשטח."

הוקינס חייך אליה, וקלואי החזירה לו הנהון מקצועי ומוערך, אוספת את הניירות שלה. תומאס בלע את התסכול שלו. זה תמיד היה ככה – היא והוקינס דיברו בשפה של תאוריות, בעוד שהוא נשאר הפועל השלומיאלי שצריך להוכיח שהם טועים לפני שמישהו ייהרג.

בהתחלה זה ממש לא היה ככה. כשרפאטי – חברו הטוב של תומאס – קיבל מאבא שלו מכתב בסיום שנת הלימודים החמישית שלהם עם מידע על כך שנימבוס מחפשת בני נוער לעבודת קיץ, לא היו מאושרים יותר מתומאס ורפאטי. תומאס הגדיר את עצמו כחובב קווידיץ' מושבע, וזה שהוא לא התקבל לקבוצה של גריפינדור רק גרם לו לנסות למצוא דרך אחרת להגיע לעולם המופלא של הספורט. מזל שאבא של רפאטי חבר דירקטוריון בנימבוס, ככה קיבלו את שניהם לעבודה מיד, והם שבו אליה כל קיץ. טוב, רפאטי בשלב מסויים ניצל את הפריבילגיות של בן של חבר דירקטוריון ובעיקר קרא חוברות קומיקס במשרד של אבא שלו, אבל תומאס התאהב בתפקידו כפועל פשוט בפס הייצור – מורח לכה על זרדים, מבריק ידיות מהגוני ומשייף שבבים. הוא קודם להיות בוחן-מעוף רק בגלל שבוחן אחר שבר את הרגל בתאונת עבודה, ותומאס היה היחיד במפעל שידע איך לבצע פניית פרסה בגובה נמוך בלי להתרסק. אבל לפעמים, כשמר הוקינס עמד למטה עם לוח הכתיבה שלו ורדה בו בלי הפסקה, תומאס התגעגע לריח הלכה ולשקט של סדנת העץ.

בקיץ הזה, כשהוא סוף סוף סיים את לימודיו בהוגוורטס והתכונן לעבוד בנימבוס במשרה מלאה, קלואי הגיעה. היה לה שיער מתולתל שאסוף ברישול בעזרת שני שרביטים ישנים, ואיכשהו תמיד היה לה כתם קטן של דיו על הפנים - בכל פעם במקום אחר. היא הייתה בוגרת שנה שישית מרייבנקלו, ודי מהר התברגה למחקלת פיתוח כשפי תעופה כמתמחה צעירה. תומאס, לעומת זאת, מבלה שמונה שעות ביום בניסיון לגרום למטאטאים להתרסק, רק כדי לכתוב דוחות ארוכים על למה זה קרה, כששאר החברים שלו כבר טסים לטיול הגדול בברזיל לרדוף אחרי דרקונים או משהו.

בימים הראשונים שלה בעבודה, תומאס גילה שהחלק האהוב עליו ביום הוא להתווכח איתה. אבל די מהר זה השתנה. ביום הראשון שלה, תומאס ניסה להיות נחמד, הציע לה כוס מיץ דלעת וזרק איזה משפט מצחיק על כמות ספרי הכשפומטיקה שסחבה. היא אפילו לא חייכה. היא רק אמרה "תודה, אבל באתי לכאן כדי לעבוד, לא כדי להכיר חברים," והלכה לשבת ליד הוקינס. מאז, נראה היה שהיא והבוס מצאו שפה משותפת שמורכבת משרטוטי רונות מסובכים וחישובי מסלול, בעוד שתומאס נשאר מבחינתם סתם פועל פשוט שעושה מה שאומרים לו.

כשהגיע למגרש רבע שעה מאוחר יותר, הרוח כבר הצליפה בפניו של תומאס.

"תצלול שוב, תומאס. והפעם, תנסה לא להיראות כאילו אתה רוכב על עץ אשוח," קולו של הוקינס בקע מבעד למגביר-הקול המכושף שביציע.

תומאס נשך את שפתיו, יישר את האבטיפוס והחל לטפס מעלה אל תוך העננים. הוא צלל למטה, הפעיל את הלחש הבולם, והמטאטא רעד בפראות והשמיע חריקה צורמת של עץ מתאמץ.

הוא נחת על הדשא, מתנשם, וצעד לעבר עמדת הפיקוח. "אדוני, יש פה התנגשות של קסמים. הלחש שעוצר את התנועה נאבק בלחש התאוצה. אם מישהו יעשה את זה במשחק קווידיץ', המטאטא פשוט יישבר."

הוקינס גלגל את עיניו, מקמט את מצחו בזלזול. "הקסמים מושלמים, תומאס. הבעיה היא באחיזה השלומיאלית שלך. אתה מושך את הידית חזק מדי."

"הוא צודק, מר הוקינס," קלואי התערבה, קולה קריר ושקול כשהיא מצביעה על שרטוט ארוך. "מרכז הכובד שלו נוטה קדימה מדי כשהוא בולם."

"זה לא מרכז הכובד!" תומאס אמר, בקול רם יותר משתכנן, וצעד לעברם עד שהיה במרחק פסיעה מקלואי. "תפסיקו להסתכל על הניירות שלכם ותסתכלו על המטאטא. העץ כמעט מתבקע כשאני בולם. את לא מאמינה לי? תעלי איתי."

קלואי הרימה גבה. משהו תחרותי נדלק בעיניה, ותומאס לא היה בטוח שראה את ההבעה הזאת בעבר. באותו רגע הוא שם לב שכתם הדיו היומי שלה היה על קצה אפה, ושתלתל בלונדיני אחד ברח לה מהקוקו. "בסדר גמור," היא אמרה, מניחה את גליונות הקלף שלה על השולחן בחבטה. "אני ארגיש בעצמי את הרטט של העץ כדי להוכיח לך שהלחשים שלי יציבים."

כמה דקות מאוחר יותר, שניהם היו באוויר.

קלואי ישבה מאחוריו, ידיה לופתות את מותניו בחוזקה כדי לא ליפול. למרות העצבים והתסכול שלו, תומאס לא יכול היה להתעלם מהקרבה הפתאומית ביניהם, או מריח הסבון ודיו הקלף שנידף ממנה כשהרוח נשבה בפניהם.

"מוכנה ליפול מהשמיים?" הוא צעק מעבר לכתפו, מטפס לגובה של ארבעים מטרים. "פשוט תצלול, תומאס, ותשתדל לכופף את הברכיים כמו שצריך!" היא צעקה חזרה.

הוא הפנה את חזית המטאטא מטה וצלל. האוויר שרק באוזניהם כשהמגרש שמתחתיהם התקרב במהירות מסחררת. "תבלום!" היא קראה.

תומאס משך את הידית לאחור והפעיל את לחש הבלימה. בדיוק כפי שהזהיר, המטאטא לא עצר. הקסמים התנגשו בעוצמה בתוך ליבת העץ. אבל הפעם, אולי בגלל המשקל הכפול של שניהם, המטאטא השמיע קול פיצוץ עמום, פלט ענן כבד של עשן סגול ופשוט כבה. כל הקסם שעליו התנדף באוויר.

הם צנחו כמו אבן.

שתי צרחות הדהדו באוויר לפני שהם פגעו ברשתות הביטחון המכושפות, קופצים ומסתבכים זה בזה עד שהרשת נמתחה ונרגעה.

השתררה שתיקה מוחלטת, מופרת רק על ידי רחשו של המטאטא המעשן שנתקע ברשת כמה מטרים מהם.

תומאס פקח עיניים לאט, מתנשם בכבדות, הלב שלו הולם בחוזקה נגד צלעותיו. קלואי הייתה שרועה לצידו, צמודה אליו. היא לא צחקה. למעשה, היא נראתה כאילו היא עומדת להקיא. הפנים שלה היו חיוורות מהפחד, אבל הן היו קרובות להדהים לשלו. היא בהתה במטאטא, ואז העבירה את מבטה אליו. שיערה המסודר היה פרוע לחלוטין, ואצבעותיה היו נעוצות בתוך חוטי הרשת באחיזת מוות, מפרקיה לבנים.

היא סובבה את ראשה אליו. המבט הקר והיהיר נעלם, ובמקומו היה רק זעזוע נקי של מישהי שהבינה כרגע כמה קרובה היא הייתה להתרסקות על רצפת בטון.

"אתה..." קולה רעד, והיא השתתקה, נושמת עמוק כדי לייצב אותו. "אתה לא נשענת קדימה."

תומאס התרומם לאט למצב ישיבה, מרגיש כל שריר תפוס בגופו. הוא היה יכול להגיד 'אמרתי לך', אבל משהו בפגיעות הפתאומית שלה עצר אותו. "הלחשים התנגשו," הוא אמר בשקט. "העץ לא עמד בעומס."

קלואי בלעה רוק והביטה במטאטא ההרוס. "הוקינס לעולם לא יודה שזו טעות בחישוב שלו. הוא יאשים אותך. הוא יגיד שמשכת את הידית חזק מדי או... או משהו מטופש אחר."

"אני יודע," תומאס משך בכתפיו. למטה, על הקרקע, הם כבר יכלו לשמוע את הוקינס צועק משהו על פועלים חסרי אחריות ורץ לעברם. "שיאשים. אני במילא מתפטר וטס לדרום אמריקה בעוד חודשיים. עד אז, מישהו יצטרך לעזור לך לבנות את המערך הזה מחדש."

היא הרימה אליו מבט, עיניה מצומצמות בחשדנות, אבל הקרח שאפיין אותה נסדק. "למה שתעזור לי? הייתי איומה אליך מאז שהגעתי."

"כי אני שונא לראות מטאטא טוב נהרס בגלל אגו של מנהל," תומאס הושיט לה יד. "אני אקח את האשמה על ההתרסקות הזו. אגיד לו שהחלקתי. את תחזרי לשרטוטים ותתקני את הנוסחה מאחורי הגב שלו."

קלואי הביטה בידו המושטת למשך שניות ארוכות. העובדה שהוא לא ניצל את הרגע כדי לחגוג את הניצחון שלו גרמה לה להעריך אותו בפעם הראשונה. היא נאנחה, אחזה בידו, ונתנה לו למשוך אותה למעלה. כף ידה הייתה קרה ורועדת מעט.

"אני שונאת לטעות," היא אמרה בשקט, משחררת את ידו ומנסה לסדר את הגלימה שלה, חוזרת חלקית למגננה המוכרת שלה.

"שמתי לב," תומאס חייך קלות. היא אכן רייבנקלואית, אחרי הכל. "אם זה מנחם אותך, התיאוריה שלך הייתה נכונה, זה פשוט היישום הפיזי שדפק הכל. תצטרכי לעבור על כל השרטוטים מחדש."

היא העבירה יד בשיערה, נראית מותשת. "המוח שלי מטוגן. אני לא מסוגלת להסתכל על עוד רונה אחת היום."

"יש פאב קטן ליד סימטת דיאגון. שקט שם. טוב לקריאת שרטוטים," תומאס אמר באגביות, מנסה לא להישמע נלהב מדי. "ויש להם בירצפת שיכולה לעזור עם הרעידות בידיים."

קלואי היססה. היא הביטה למטה אל הוקינס העצבני, ואז חזרה אל תומאס. בזווית שפתיה הופיע סוף סוף חיוך קטן, מהוסס ונטול יהירות.

"בסדר," היא הסכימה בשקט. "אבל רק בתנאי שאנחנו הולכים ברגל. אני לא עולה על מטאטא שוב."