שני עולמות, מימד אחד.

המקום: איפשהו ביערות המקיפים את העיירה פורקס.
הזמן: קצת לפני ארוחת הערב (למי שאוכל).

"נסי! לא!" צעקתי בבהלה.
"אופס." התנצלה רנסמיי.
מה שנותר מהאגרטל היפהפה שאסמה קנתה לי לכבוד יום הולדתי ה- 19 היה מפוזר בחתיכות קטנות על הרצפה.
נאנחתי. "מה אני אעשה איתך, נסי?" שאלתי אותה, והיא בתגובה השפילה את מבטה לרצפה.
"משהו נשבר?" ראשו של ג'ייקוב הופיע בדלת "חשבתי ששמעתי משהו מתנפץ."
"רנסמיי שברה בטעות את האגרטל של אסמה. לא ביג דיל" אמרתי.
"אני אעזור לנקות" הציע ג'ייקוב.
"זה יהיה נחמד מצדך." אמרתי לו בשמחה והוא נעלם בדלת חדר השירות הקטן שבצד המטבח. תוך שנייה הוא כבר היה לידי, אוחז במטאטא.
רנסמיי חייכה אליו ואמרה "תודה, ג'ייקוב".
"היי כולם" בדלת עמד עכשיו אדוארד, טיפות טל בשיערו, וחייך את חיוכו ההורס.
"היי!" אמרתי בשמחה.
"אבא!" קראה נסי בשמחה וקפצה עליו בחיבוקים.
"לקרלייל יש הודעה בשבילינו." אמר מבעד לידיה של נסי, שהראו לו את כל מה שעבר עליה היום. "כן, גם בשבילך." השיב לשאלה שככל הנראה נשאלה בראשו של ג'ייקוב.
"מה זה?" שאל ג'ייקוב.
"אני לא יודע." הודה אדוארד "כנראה משהו שקשור בכולנו."
רנסמיי הניחה את ידה על לחיו של אדוארד. "אני לא יודע, מתוקה." השיב אדוארד "הוא כנראה ניסה להסתיר את המחשבות שלו כדי שאני לא אוכל לקרוא אותן. אולי הוא ידע שאם אני אדע אני יש אספר לכן..."
"מה היא שאלה?" שאלתי.
"למה פשוט לא קראתי את המחשבות שלו."
"טוב, אם את סקרנית, נס, תעלי לי על הגב!" צחקתי "בואי, נתחרה באבא וג'ייק!"
רנסמיי זינקה אלי במהירות הבזק ויצאנו לדרך.
רצתי וקפצתי מעל סלעים. זו הייתה ההרגשה הכי טובה בעולם. הרוח השורקת באזני, ידיה של נסי נוגעות שוב ושוב בפני, מציגות לי תמונות של אדוארד ושל ג'ייקוב רצים מאחורי ומדרבנות אותי להתקדם...
"הגענו!" הכרזתי כעבור דקה.
"יש!" צהלה נסי.
אדוארד הגיע שנייה אחרינו "עשיתי את זה בכוונה!" הוא הכריז. רנסמיי עשתה לו פרצוף והתיישבה על האדמה לחכות לג'ייקוב.
"הגעתם!" נשמע קול שמח מתוך הבית. זו הייתה אליס, שיצאה החוצה בדיוק כשג'ייקוב הגיע, מתנשף. "אתם ערפדים!" הוא התגונן כשרנסמיי, שישבה על האדמה, צחקה והוציאה לו לשון.
"תיכנסו." אמרה אליס, מעוותת את אפה לניחוחו הלא-כל-כך-מקסים של ג'ייקוב.
"מה קרה?" שאלתי והרמתי את רנסמיי מהאדמה הקפואה, שלא תצטנן.
"אדוארד! בלה!" קראה רוזלי כשנכנסנו לבית "היי, מותק!" היא ליטפה את ראשה של נסי, וזו הושיטה את ידיה קדימה כדי שרוזלי תרים אותה.
בסלון עמדו קרלייל, אסמה, אמט, ג'ספר, ו... איש גבוה, רזה וזקן מאוד, בעל שיער וזקן כסופים, ארוכים מספיק כדי לתחוב אותם  מתחת לחגורה שלו. עיניו היו כחולות בהירות שהסתתרו מאחורי זגוגיות משקפיים בצורת חרמשים, ואפו היה ארוך ומעוקל. הוא עטה גלימה כחולה ארוכה, שתאמה את צבע עיניו. כשנכנסנו לחדר הוא הושיט את ידו לעברי ואמר בחיוך "שלום, קוראים לי אלבוס דמבלדור."

		הפרק הבא