מוגלגים וחצי

טיילור, הזהרתי את עצמי. הנה היא נכנסת. אל תעשה לעצמך בושות. זה הדבר האחרון שאתה צריך. נשמתי עמוק, מנסה להרגיע את פעימות ליבי.
"היי, טיילור," קראה אלינה כשנכנסה לחדר. "קרה משהו?" היא שאלה למראה פרצופי הלחוץ.
"כן, לא, זאת אומרת, בערך..." גמגמתי. יופי לי. זה נקרא לא לעשות בושות?
"אני אוהבת את זה שאתה החלטי," אמרה אלינה בגיחוך.
"אלינה אני..." היא הביטה בי בציפיה. "אני רוצה לחיות את חיי איתך. התנשאי לי?"
אלינה נראתה כאילו היא על סף עילפון. "מ-מה?" עכשיו היה תורה לגמגם.
"אני הגעתי למסקנה, שהגיע הזמן שלי להנשא," טוב, אולי לא אני הגעתי למסקנה, אלא אמא שלי, (שאגב כמעט סילקה אותי מהבית מרוב שנמאס לה...) אבל מה זה משנה?
להפתעתי, אלינה החל לבכות. "טיילור, אני רוצה להיות אשתך, אבל אני לא בטוחה שאתה תרצה אותי, תבין, אני מכשפה."
גיכחתי. "הייתי מסתפק בלא פשוט," אמרתי. "אבל אחלה תשובה."
"לא טיילור, אתה לא מבין," אלינה שלפה מקל דק מכיסה. "אני באמת מכשפה!"
"תוכחי," אמרתי, מנסה להבין את המשחק של אלינה.
היא נפנפה ביד לעבר קנקן מים שעמד על השולחן, והוא החל להחליף צבעים. פי נפער.
"טריק מגניב," מלמלתי. "איך את עושה את זה?" שאלתי בסקרנות.
"אתה לא מבין," אלינה הייתה על סף דמעות שנית. "אני באמת מכשפה." היא נופפה אלי בשרביטה. הרגשתי שאני מתרומם באוויר.
"זה יספיק," מלמלתי. "אני לא יודע אם סיפרתי לך, אבל יש לי מחלת ים."
אלינה חייכה חיוך עצוב. "אני מניחה שזהו," אמרה.
"מה זהו?"תהיתי.
"אתה בטח לא רוצה אותי יותר," אמרה אלינה. "איזה אדם שפוי ירצה מכשפה?"
"אני," אמרתי, זוקף את ראשי.
אלינה הרימה אלי את ראשה. "אתה עדין רוצה?" היא שאלה, מופתעת.
"שום דבר לא יעצור אותי," אמרתי, ולאחר מחשבה הוספתי: "או את אמא שלי, מלגרום לך להנשא לי."
אלינה רצה אלי וחיבקה אותי. "אז עוד מעט אני אהיה גברת פינגן?" שאלה.
"עוד מעט את תהיי גברת פינגן," חייכתי, וחיבקתי אותה חזק.

מחכה לתגובות =)

נ.ב - זה לא פיקצ'ר, יש המשך....

		הפרק הבא