הסיפור של מירטל וטום-פיקצר

טום ואנדרולו רידל היה הילד הכי נאה בבית סלית'רין,בשכבת תלמידי השנה השישית,ואולי אפילו בכל הוגוורטס.הרבה בנות אהבו אותו,אך הוא לא החזיר אהבה לאף אחת.
במיוחד לאוליב משהו,היא הייתה מרייבנקלו.היא נדנדה לו בלי הפסקה וחשבה שהוא מחבב אותה.למען האמת,רק שני דברים עניינו אותו:להשתלט על העולם וחיי נצח.אך משהו נוסף הטריד אותו:
מירטל.
מירטל הייתה תלמידה חמודה מאוד (כך לפחות חשב טום),מבית הפלפאף.כל תלמידי הוגוורטס חשבו שהיא מוזרה מאוד,כי היא נהגה להתייפח על כל שטות קטנה שהעירו לה.אם סלגהורן,המורה לשיקויים,היה מעיר לה ששכחה קמצוץ קשקשע ארמדיל אך שחוץ מזה השיקוי שלה פנטסטי (והיא עוד הייתה בת מוגלגים),היא החלה להתייפח בקולי קולות ששום דבר לא ייצא ממנה ושהיא גרועה בשיקויים ובהכל ושהיא תגמור בתור רווקה ענייה ומסכנה ללא שרביט.טום לא ידע למה הוא מרגיש כך,אך הוא....ריחם,ממש ריחם,על מירטל.בארוחות ובשיעורים החופשיים כולם היו לועגים לה,והיא הייתה בורחת לשירותי הבנות,להתייפח חרישית,כך טום ידע.עיניו השחורות והבוהקות עקבו אחרי דמותה הגבוהה שרצה הרחק הרחק מחלקת הדשא הגדולה הישר אל שירותי הבנות.פעם אחת הוא אזר אומץ ועקב אחריה בחסות לחשי הנגזה שהוא למד,אך בסוף הוא ראה את אוליב וברח חזרה לחלקת הדשא.
יום אחד,קרה משהו מוזר.טום שמע לחשושים מהקירות...אך הוא היה נבון כדי לא לספר על כך לאף אחד.ואחרי שבועיים בערך,הוא הלך לשירותים וניסה לשטוף ידיים באחד הברזים.הוא בדיוק דיבר לחששנית,הוא תמיד אהב לדבר כך כשהיה לבדו.ולפתע,הברז נפתח והוביל אותו אל חדר מוזר,שם הייתה מפלצת ענקית בצורת נחש עם שיניים ארסיות.טום הסקרן טיפס על הקירות וברח לספריה.שם הוא קרא על החדר המוזר וגילה שזהו חדר הסודות,משהו שסלזאר סלית'רין בנה זמן ספור לפני שעזב את הוגוורטס ואת שאר המייסדים.הוא גילה שהנחש הענק שראה היה הבסליסק,שלשיניו יש תופעות הרסניות,ושהוא יכול להפעיל את הנחש ההוא נגד כל מי שירצה....אבל בעיקר נגד בוצדמים ומוגלגים.וכך היה.דני לורנסון,תמי סטייאנד,וקוורלי סטימפס היה מאובנים לגמרי.ואז...הרבה אירועים קרו בבת אחת.
טום אזר אומץ,והציע למירטל לצאת איתו להוגסמיד.מירטל המרירה חשבה שהוא וודאי צוחק לה,סטרה לו,והתרחקה משם ביללות בכי.זה,האהבה הראשונה שנכזבה,אטם לגמרי את ליבו של טום.ואז הוא נזכר....מירטל הייתה בת מוגלגים.מירטל חשופה לא פחות מאשר לורנסון,סטייאנד,סטימפס וכל בוצדם אחר.יום אחד,הבזיק במוחו של טום רעיון...
מירטל שוב מיררה בבכי בשירותי הבנות,הפעם כי האוליב המתועבת ההיא שוב הציקה למירטל בעניין משקפיה.האין בו רחמים?שאל טום את עצמו,וענה לעצמו:לא.ממש לא.הרי ליבו היה אטום.
הוא לחשש לבסליסק:"לך....לך....והרוג את מירטל....הוא מתייפחת לה בשירותי הבנות...".
הבסליסק זחל במהירות לצנרת שירותי הבנות.
טום עקב אחריו עד לדלת שירותי הבנות.הוא שמע את מירטל צורחת "בנים ארורים!הניחו לי ולמשקפיי!".ואז צרחה איומה,וידע שמירטל הסתכלה על תוך עיניו הצהובות והענקיות של הבסליסק.והרי הוא ידע,שכל מי שמביט לעיניו האמתניות של הבסליסק,מת...והאין בו שמץ חרטה?
לא.ממש לא.ומאותו יום הוא היה הלורד וולדמורט האטום,אם הלב הקפוא ממתכת.
==========
נו?מה אתם אומרים?זה הפיק הראשון שלי (: