זה ספציפית לא כולל ציניות, אבל ההמשך מלא בציניות XD
________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
אני שוכבת על הרצפה הקרירה בחדר, על הגב. ידי שלובות על בטני, רגלי שעונות על הקיר החיוור בזווית של 90 מעלות, ושערי מפוזר על הרצפה סביב ראשי. לא תנוחה נוחה במיוחד, אבל זה מאפשר לי לחשוב בבהירות. אני לא נוהגת לשכב בתנוחות מוזרות כל כך, אבל עכשיו אני צריכה את זה. אני מביטה אל החלל הריק של החדר, אל התקרה. פשוט בוהה ובוהה. בחלקיקי האבק הקטנים שנעים מעליי ומדי פעם נעלמים באור שמסתנן לחדר. אני עוקבת אחר תנועתם באוויר, מלמעלה עד למטה, ימינה ושמאלה, עם כל הפיתולים והסיבובים שהם עושים עד שהם נוחתים על הרצפה או עליי או שהם עולים שוב למעלה ושוב נעלמים. אני מהרהרת בשאלה האם כוח הכבידה פועל גם עליהם, הרי הם מתעופפים מעלה ומטה לפני שהם נוחתים, ועד כמה שידוע לי אין להם כנפיים. אני מתבוננת בקיר הלבן שבצידי הימני, בצביעה הלא אחידה שלו, בצבעו המתקלף ובצבע האפור המדכא שהיה שם לפני הלבן. אני מנסה למדוד בעיני את אורכו של הקיר, לא שזה יעזור לי במשהו, אבל אני חייבת להעסיק את עצמי במשהו. פשוט חייבת. אני מניחה שהגובה שלו הוא 3 מטרים. אני מביטה בקרני השמש הספורות שמסתננות אל תוך החדר דרך מעט התריסים הפתוחים יוצרות פסים כהים ובהירים על הרצפה ועליי, פסים לא אחידים, פסים שנשברים באמצעם וממשיכים כמה סנטימטרים ליד. הכל עניין של פיזיקה, אני חושבת. בראשי מתרוצצות אינספור מחשבות. החל בחדר הריק והשומם שסביבי וכלה בגלידה שגמרתי אתמול. אני ממשיכה להתבונן בקיר. אולי הוא 3 עשרים. או 2 שמונים. הצביעה שלו ממש לא אחידה וזה מציק לי בעין. אני אוהבת דברים מושלמים, או לפחות כמעט מושלמים. אני מנסה לעשות סדר במחשבות, לגרום להן להיכנס לראשי ולמלא את נפחו בזו אחר זו לפי סדר חשיבותן אך אני מגלה שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. הייתי צריכה לדעת שאני לא אצליח כי אני לא טובה בלסדר דברים. אף פעם לא הייתי טובה בסידור. אז אני מנסה שיטה אחרת שאולי תועיל, ואולי לא. כנראה שלא. אז אני מגרשת אותן. את כולן ביחד בבת אחת. שילכו. אני מצליחה לרגע ומרגישה שמחה ואז הן חוזרות וממלאות את הראש שלי שוב והשמחה מתפוגגת. וזה נדמה כאילו הן רק תפחו בשנייה הזאת שהן היו בחוץ. ניחשתי שזה לא יצליח. אני עסוקה מדי בלחשוב, אז הסיכוי שאני אצליח לא לחשוב מתגמד מרגע לרגע. אני מתייאשת מהניסיונות הכושלים שלי, ונותנת לכל המחשבות למלא אותי יחד. בבת אחת. וההרגשה נוראית. בליל נוראי ולא מאורגן של מחשבות שנדחס בקושי רב לתוך ראשי.
אני תכף אתפוצץ.
|