פרא

זה התחיל בלחישה. ואז, לאט-לאט, זה נגמר בנהמה מחרישת אוזניים שקרעה את האוויר בגסות משוועת.
החדר קודר וקר כנגד חומם של הסדינים על המיטה, כשמהחלון הקטן שקבוע בקיר החיצוני של החדר, חודרת קרן אור קטנה מהלילה הלונדוני.
השניים שוכבים עירומים ומתנשפים על המיטה הקטנה, מחובקים האחד בזרועות שני. ראשו המיוזע של ווסלי סקוט, מעוטר בקפידה בתלתלי זהב, נח על כתפו החשופה של מגנוס ביין, שמלאה בסימני מכשפים כמו צמח מטפס שנטבע בתוך עורו.
מדי פעם מבטיהם נפגשים זה בזה – כחול-הים הפרוע של ווסלי שנשזר במבטו הזהוב, החתולי-משהו של מגנוס – ואלה ממהרים להסית אותם, בורחים האחד מהשני בלי כל סיבה נראית לעין.
אצבעותיו הארוכות של ווסלי מגששות באפלה אחר ידו של שותפו לאהבה, מעבירות רעד קל בגופו של מגנוס כשהן משוטטות מעלה-מטה לאורך סימני המכשפים שעל זרועותיו. לבסוף, כפות ידיהם נפגשות ונכרכות זו בזו, ואדם הזאב מרים אותן כדי לשקת לידו של המכשף בעדינות מפתיעה ומנוגדת לפראות שזורמת כמו רעל בוורידיו. נשיקות עדינות וקטנות, שכמו מרפאות את הפצעים שהזמן פער בשניהם.
המצב הזה מוצא חן בעיני מגנוס – וכך גם השותף שלו למיטה. רק שניהם, ושקט. הרבה שקט שמגנוס היה זקוק לו כבר הרבה מאוד זמן. אבל בנוכחותו של ווסלי סקוט, השקט הופך פראי ומאתגר ומושך הרבה יותר, כמו הקסמים האפלים שפיתו אותו בצעירותו.
"אתה יודע," שפתיו של ווסלי מתעקלות לכדי חיוך מעט מריר ואירוני כשהוא מפר את הדממה. "אנחנו בשיאה של מלחמה – ותראה אותך, עושה אהבה אסורה עם מזדאב במקום לעשות משהו מועיל. כמה חבל."
מגנוס פולט נחרת בוז משועשעת. הוא סובר שווסלי סקוט הוא לא אלא טירון בחיי התחתיות – ובהשוואה לשלוש-מאות שנותיו של מגנוס כאחד, סקוט אכן היה טירון. "ראיתי בחיי מספיק מלחמות כדי להעדיף לעשות את זה עם מזדאב, סקוט."
"שאזכיר לך מי מבינינו מנהיג להקת אנשי זאב, ביין?"
"הו, כן." מגנוס לוחש.
שניהם נותנים לזה להיות – להתפוצץ בבת אחת: פראי, מסוכן ונצחי.