המוות-השתיקה שאחרי- פיקצר

וכמו תמיד, השקט היה קשה.

גם אם הוא נראה קליל, כמו מעוף הציפור בשמיים, כמו שחייתו של הדג במים, אין דבר קשה יותר מהשקט שאחרי.

לא משנה מה, לא משנה מי.

ועמדתי שם, בידי המכתב

שותק, כמו אילם, כי אין לי כלום להגיד.

יודע כבר את תוכנו של המכתב בעל פה, שומע את קולו של הכותב באוזני.

ואין לי היכולת לענות.

אין לי היכולת להגיד לכותבו של המכתב את געגועי, את סודותי, את אשר על ליבי.

כי מכתב זה נשלח אלי דרך דוור סודי, שאינו עושה משלוחים לשם.

אלא רק משם.

וכעת איני יכול אלא רק להצטער, להצטער עליו, על כמה שחסר הוא לי.

על זה שהלך והשאיר אותי כאן.

והדמעות עוד זולגות בשקט על פני, חמות, מלוחות, ממררות את לחיי.

ואני שומע אותו, שומע את קולו שאומר: "אל תבכה, אל תבכה על חיי, כי חייך עוד לפניך ואין למררם"

"אבל איך אני יכול?" לחשתי בשקט

"איך אני יכול כשאני כאן ואתה שם?"

והדמעות כבר נגרות על פני, כנהרות אשר זורמים בעולם

וכמו כאן, אין ביכולתי להפסיק את זרימתם

אין ביכולתי לעצור את העולם, לוודא שכולו ממש מושלם

והוא לא יהיה מושלם, כמה שאתאמץ, כמה שאחפש.

לא אוכל לעצור את הכדור, את הזמן, וגם לא אחפש, כי אינך כאן.

ואותך אף אחד לא יוכל להחליף, כמה שינסה, ללב, הוא לא תחליף.

אז נגשתי לדף, ולקחתי עיפרון וכתבתי לך את כל אשר היה לי לומר.

אל אף שלעולם לא תקרא את זה, על אף שהלב עוד הוזה, אבל הייתי חייב את הכאב להגיד

גם אם אף אחד לא פנוי להקשיב

סיימתי את מכתבי ספוג בדמעותיי, רצתי החוצה לבית הקברות

חיפשתי אותך בין כל המצבות, איתרתי את קברך ושמתי פרחים

המכתב כבר הונח לידם כתמים

ואז את הסכין נטלתי בידי, נשמתי פרחה ושמתי קץ לחיי.