טרייסי פרילנד היא ילדה שקל לסובב אותה- יכולתי לראות את זה לפי המבט המעריץ ששלחה אלי. היא מנסה להתחבר אלי, ואני נותנת לה. היא עוזבת את חברותיה הישנות בשבילי, ולי לא איכפת. אני לוחצת עליה להתלבש בסגנון שלי, והיא עושה את זה. אני אומרת לה לעשות עגיל בלשון ובטבור, והיא עושה את זה. אני נותנת לה לעשן, היא מעשנת. אני נותנת לה אלכוהול, והיא שותה. אני מנשקת את ההוא ומורידה את חולצתי, היא מנשקת את האבי ומורידה את חולצתה, מחקה אותי. אני מדרדרת אותה, ולי לא איכפת. טרייסי נותנת לי להיות בביתה יום ולילה, אני ממציאה לאימה מלאני שקרים על חבר שמעולם לא היה לברוק ודוד שמתעללים בי. מלאני מנחמת אותי, מחבקת אותי, ולי לא איכפת. אני צופה בטרייסי נופלת ונשברת, בוכה וצועקת, לאט לאט מדרדרת בגללי, ולא, לא איכפת לי. אני יודעת שהיא מעולם לא רצתה לעשות עגיל בלשון או בטבור, ראו זאת בעיניה ממש לפני שהיא עשתה זאת. אני יודעת שהיא מעולם לא רצתה לנשק את המציל. אני אמרתי לה "בואי, תנסי." היא לא הסכימה. שכנעתי אותה לעשות את זה, והיא נרכנה מעליו בהבעה מהוססת והתחילה לנשק אותו. ולי לא איכפת. וכשברוק ומלאני מוצאות את הסמים שהחבאתי בחדרה, אני אומרת לה שלא תדאג, שהיא חברה שלי ואני אוהבת אותה, ואחר כך מאשימה אותה שהיא דירדרה אותי למצב בו אני נמצאת. טרייסי ומלאני מסתכלות עלי במבט מזועזע. הן יודעות שזה הפוך, גם אני יודעת, אבל אני ממשיכה להאשים אותה, ולא איכפת לי. טרייסי בוכה, טרייסי צועקת, טרייסי חותכת את עצמה בדיכאון, ולי לא איכפת. אני יודעת שהיא הגיעה למצב הזה בגללי. אני יודעת שבאשמתי טרייסי, הילדה הטובה של אמא הפכה למה שהיא. אבל לי לא איכפת. אני אף פעם לא אהבתי אותה. אף פעם היא לא הייתה באמת חברה שלי- היא הייתה רק כלי, ולא איכפת לי. כי אני איווי זמורה, ולא איכפת לי מכלום.
|
|
|
|
|
|
|