אמה ג'ונסון וגריפין הזהב

הגשם טופף על החלונות. בעוד ילדים משחקים בפארק, אויבים רקמו מזימות אפלות מאחורי גבם של אוכלוסיית הקוסמים.
אבל זה לא כמו שאתם חושבים.
"רוז, תפתחי את הדלת. רוז. רוז!!!"
שערה השחור החלק של אמה ג'ונסון נרטב בגשם, ובעניה האפורות כסערה השתקף זעם טהור.
"וואו, וואו, תירגעי קצת. לוקח לבן אדם קצת זמן לרדת שלוש קומות. עכשיו, מה קרה?"
אמה הביטה בפניה של רוז וויזלי.
"שוב זרקו אותי מהפנימיה. זאת הפעם החמישית השנה! אני אף פעם לא עושה כלום! טוב, חוץ מהפעם ההיא שריסקתי תוכי במעבד מזון... אבל זה בכל מקרה לא הוגן!"
רוז המשיכה להביט בפניה של אמה מספר שניות. אחר כך אמרה: "טוב, בואי. נייבש לך את השיער."
והן נכנסו לבית.

הבית של רוז היה גדול מאוד. לאמה הוא שימש כבית שני-היא היתה יתומה. את הפנימיות איזו קרן חיסכון מימנה לה.
"טוב, אני אלך למצוא לך מגבת. ובגדים חדשים," אמרה רוז, כשהסתכלה על בגדיה הרטובים של אמה.
בעודה ממתינה לרוז, אמה סקרה את המסדרון. פתאום, היא שמה לב לדלת פתוחה למחצה, דלת שהיא מעולם לא ראתה. וזה אומר משהו-אמה תמיד שמה לב להכל.
היא נכנסה לחדר הזה. הוא היה מלא בכל מיני חפצים מוזרים- גלימות, כובעים מחודדים וגם קערה מאבן שזהרה באור מוזר. אמה עמדה ללכת ולהסתכל בה, אבל-
"אמה! מה את עושה כאן?" אמר קולה של רוז.
"טוב, הדלת היתה פתוחה ו-"
"לא משנה," אמרה רוז, והושיטה לאמה גוש ורוד ומסמורטט. "לכי תלבשי את זה באמבטיה."
"אוו, אני שונאת ורוד!" התלוננה אמה.
"די להתלונן. לכי לאמבטיה." אמרה רוז.
בעוד אמה הולכת לאבטיה, רוז רצה לכיוון ההפוך, למטבח, שבו אמא שלה, הרמיוני, שטפה כלים.
"מותק, תיהי בשקט. את עוד תעירי את הוגו." אמרה הרמיוני.
"אמא!"
"טוב, טוב. מה קרה?"
"זאת אמה. היא נכנסה לחדר. היא עברה את המחסום. היא כמוני. היא מכשפה."

-----
פאנקיפיק ראשון שלי! תגובות בבקשה!

		הפרק הבא