"לא." אמר אלבוס, חד משמעית.
"הקשב לי," אמר הארי בקול רועד. הוא ניסה לקום, אך התמוטט שוב ואלבוס מיהר לתפוס בו. "הורדתי את העיקוב שלך," אמר הארי בדמעות והביט לאלבוס בעיניים. "רק למספר דקות, כדי שתספיק להטיל קללה-שאין-עליה-מחילה." "לא! אני לא הולך ל -"
"שמע לי!" אמר הארי, וקולו נשמע כעת תקיף. "אם לא תעשה את זה אתה, התוצאות יהיו בלתי הפיכות - דברים שאתה לא מסוגל לתאר לעצמך - דמבלדור, אוי, דמבלדור - " "אני לא עומד לעשות את זה, לא אכפת לי איזה זוועות זה יגרום, לא, אבא, אני -" לפתע הוא השתתק. אביו הרים אליו את מבטו, ושני העיניים הירוקות נפגשו. "אתה יודע מה לעשות, אלבוס." הוא התרחק ונצמד אל הקיר. אלבוס חש כל-כך הרבה עצב וכאב, ולא ידע מה יקרה אחר כך. כל מה שרצה שמישהו יקפוץ מאחורי השולחן עליו שכבה טאמי, עיניה נעוצות לתיקרה, משותקת, ויצעוק: "אחד באפריל!" אך לא היה זה יום אחד-באפריל. הוא ידע שזה לא יקרה. ואז, הוא הרים את שרביטו וכיוון אותו אל הארי. דמעות נצצו בעיני שניהם. "עכשיו." אמר הארי. אלבוס מחה דעות מעיניו, הניף את השרביט, ואמר בשקט:
"אבדה קדברה."
הילד שנשאר בחיים, האיש שתרם כל-כך הרבה לעולם הקוסמים, בבגרותו ובצעירותו, הקוסם אשר חיסל את אדון האופל, עבר יסורים רבים וקשיים הועף לרגע ונחת בחזרה על רצפת החדר. אלבוס לא עמד בזה. הוא פרץ בבכי ורכן לצד גופת אביו. אך באותו הרגע, הכשף המשתק שהפעיל הארי פג, וטאמי החלה להתנער קלות. הוא הרים את גלימת ההיעלמות והתעטף בה. יכול להיות שטאמי ראתה אותו לרגע, אך דבר כבר לא היה משנה. הוא אימץ בידו את העין הכחולה בעלת הצבעה המחשמל ואת שרביט עוף-החול של אביו, ויצא מהחדר בבעתה, בידיעה שכבר לא יוכל לחזור הביתה.
תוך שישים שנה, סוורוס שוב הרג את הקוסם הגדול ביותר בדורו, שהיה חברו הטוב ביותר. הדלת נטרקה, ואלבוס שמע את צרחות הזעזוע של טאמי מבפנים. מעליו, במקום כלשהו בחוץ, עוף-החול פתח בקינה מצמררת. הכל ניגמר.
|