סנייפ לא זז יותר. דם ונוזל כסוף נשפכו על הרצפה. הוא הרגיש את עצמו נעלם... החדר נעשה יותר ויותר מטושטש... הילד החזיק בבקבוקון... "זהו" הוא חשב "זה מה שעשיתי בחיי" הוא עוד הצליח להביט בהארי בפעם האחרונה, "את זה עשיתי בשבילך... לילי" והכל נעשה שחור בעיניו.
פקחתי את עיני. הכל היה לבן צמרירי. לא זזתי. פחדתי שאם אזוז תעלם הנעימות הזאת. ובכל זאת, זזתי. הבטתי בכפות ידי, הן היו נקיות, וגם כל גופי. לפניי הופיע דלת. היא נפתחה וחשפה חלל אפור. כאילו ריחפתי לתוכו. היו שם עוד שתי דלתות, אחת ירוקה ואחת אדומה. פסעתי אל האדומה. היא נפתחה וחשפה עוד חדר, טיפה יותר קטן. הקירות היו מעוטרים באריה ונחש התוקפים זה את זה. המשכתי הלאה. בסוף היו שלוש דלתות. דלת אחת שבורה ויפה, עוד אחת תקינה ומלוכלכת והאחרונה הייתה יפה ושלמה. פסעתי אל עבר הדלת היפה והתקינה מכולם אבל אז... "סוורוס" אמר קל יפה ומתוק, "שלום" אמרה לילי, עומדת ליד הדלת התקינה ומלוכלכת, "בוא אלי" היא אמרה, כמעט בתחינה "בוא אל אהובתך היחידה..." "לילי!!" קרא לפתע ג'יימס פוטר בכעס "אסור לך להיות פה!!!".
המשך יבוא...
|