עוטי השיריון- הסיכוי האחרון של הוגוורטס

פאנפיק זה הוא הפאנפיק האחרון בטרילוגיית הפאנפיקים, שעד עכשיו כללו את "עוטי השיריון בהוגוורטס" ו"שובם של עוטי השיריון".

לא מאמינים? תבדקו בפרופיל.

המוטנטים האמיצים עברו דרך הפורטל.
הם חזרו שוב למאורת הצבים המוכרת, ואז התפצלו כדי לחפש את ספלינטר.
לאחר כמה דקות, הארבעה נפגשו בפתח המאורה, והנידו בראשם.
"הוא חייב להיות איפשהו", אמר דוקטור רקוול.
"אולי הוא במאורה של שרדר", הציע מונדו גקו.
"זה רעיון", אמר סלאש, "בואו אחרי".
הארבעה יצאו מהמאורה, ורצו במשך כמה זמן, מתנשפים, עד שהגיעו לסולם המוביל אל פתח הביוב. הם החלו לטפס, אבל המעבר היה צר.
סלאש הטיח את האלה שלו בפתח על מנת להרחיב אותו, אך לשווא.
"אני אטפל בזה", אמר ראש תנין.
סלאש פינה לו מקום, וראש תנין פגע עם גופו המגושם בפתח.
האדמה נרעדה, ואז המטירה עליהם סלעים ואבנים.
דוקטור רקוול השתמש בטלקינזיס, כדי למנוע מהסלעים לפגוע בהם.
"עבודה טובה", אמר סלאש.
הם יצאו אל אוויר העיר ניו יורק, והחלו להתקדם, כמה רחובות משם, אל המאורה של שרדר.
לבסוף התגלה אליהם הבניין המאיים.
סלאש פתח את הדלת, והם נכנסו.
המקום היה די ריק.
פה ושם ראו יד או רגל או ראש של רובוט רגל.
"הנה הוא!", קרא מונדו גקו.
ואכן, באמצע הדרך, שכב עכברוש לבוש בחלוק בצבע ארגמן.
המוטנטים האמיצים רצו אליו.
דוקטור רקוול רכן אל ספלינטר, ובחן את הדופק שלו.
"הוא נושם", פסק דוקטור רקוול. "אבל מצבו לא טוב".
לפתע עיניו של ספלינטר נפקחו באיטיות.
"ספלינטר, ידידי", אמר ראש תנין. "דאגתי לך. מה קרה?"
"שרדר", התקשה ספלינטר לומר. "חייבים לעצור את שרדר. אל תדאגו לי".
"אין מצב שאנחנו משאירים אותך פה. ניקח אותך למאורה", התעקש סלאש. "אתה צריך להחלים. הצבים בחיים לא יסלחו אם נשאיר אותך לגסוס פה".
"לא!", קרא ספלינטר בקשיחות שלא התאימה למצבו, ואז חולשתו חזר לשלוט בו. "בניי... בסכנה..."

המשך יבוא...

		הפרק הבא