"אני לא מה שאתם חושבים."

ביום ראשון בבוקר התעוררתי בהרגשה שזה הולך להיות יום מעניין.

אחרי ארוחת הבוקר אני, קייטי, התאומים ואומה שקפצה לביקור ישבנו בספריה ואומה סיפרה איך היא ברחה מאי האבודים.

"טוב, אז בערך שנה אחרי שאת ברחת," היא הסתכלה על קייטי, "המטומטמים מאורדון פתאום החליטו שלילדים של נבלים יש זכות לחיים נורמליים. הם החליטו לערוך מין ניסוי: להביא את ארבעת הילדים של הנבלים הכי גרועים לאורדון, שאלה את, איווי, ג׳יי וקרלוס. כמובן שהתרגזתי נורא, וכשהגיעה הלימוזינה שהייתה צריכה לקחת אתכם, ניסיתי לברוח בזמן שהכיפה הייתה פתוחה. לא הצלחתי. רצתי הביתה (בינתיים האורדונים חיפשו את מאל) ולקחתי את השרשרת של אמא שלי. היא בדיוק ישנה, למזלי.

רצתי בחזרה לכניסה לאי, ובזמן שהכיפה הייתה פתוחה (הלימוזינה בדיוק יצאה מהאי) קפצתי למים. אני שוחה די טוב, אתם יודעים."

אומה הראתה לנו את השרשרת של אורסולה. היא הזיזה קצת את הקונכיה בכיוון של קייטי. הקונכיה התחילה לזהור, וקייטי פתאום תפסה בגרון שלה ואמרה בלי קול: "היי!"

"כדי שתחזירי לקייטי את הקול ותחביאי את זה, לפני שמקגונגל תחרים לך את זה ותשלח אותך חזרה לאי." אמר ג׳ורג׳ (סוף סוף הם שמו את הסוודרים עם האותיות, זה ממש עוזר).

פתאום ראיתי כמה בנות מהפלפאף עומדות במרחק מה ממנו, מסתודדות.

"נראה אותך מעזה לשאול אותה שאלה."

"נו כבר, לכי."

אחת מהן התקרבה אלינו בחשש. היא פנתה אל אומה.

"הי, אני הָאטין. אממ… למה השיער שלך כחול?"

אומה הסתכלה עליה, אחר כך על חבורת הבנות המסתודדות, ושוב על האטין. היא הרימה גבה ואמרה:

"סוד צבאי."

קייטי גיחכה.

האטין ברחה משם.

"אווו, נראה לי שיהיה לך ממש קשה להשתלב כאן שנה הבאה, אומה."

"אהא."

אחרי ארוחת הצהריים אני וקייטי עשינו שיעורי בית וניסינו לא להיכנס לפאניקה.

על לוח המודעות היה שלט שעליו היה כתוב "בלי פאניקה" באותיות גדולות ומסבירות פנים, ומתחת, באותיות קטנות יותר, תאריכי המבחנים. עוד שבועיים.

אז חזרנו על החומר עד הערב.

*כעבור שלושה שבועות*

עברנו את כל המבחנים, בהצטיינות.

השנה הזו נגמרה מהר. 

עכשיו אני, קייטי, פרד וג׳ורג׳ נסענו ברכבת הביתה.

או לפחות, פרד וג׳ורג׳ נסעו הביתה. אני וקייטי נסענו לאמלל את המאלפויים. בשבילי, הוגוורטס הוא הבית.

בדרך שיחקנו טאקי מתפוצץ, וקייטי הפכה את הקלפים לסגולים וירוקים. קייטי החליטה שזה זמן טוב להדגים לתאומים איך מבלים זמן באי האבודים. אני והתאומים זרמנו איתה.

וכך הגענו למצב שבו ארבעתינו שרים שאנחנו רקובים עד היסוד.

ככה גם הכרנו את פרסי וויזלי.

"מה הולך פה?!" פרסי נכנס בסערה לתא שלנו.

"אה, זה אתה." אמר אחד התאומים. "מלאני, קייטי, תכירו. זהו אחינו היקר פרסי."

"מצטערת," צחקקה קייטי. "אני משפיעה עליכם לרעה."

"זה בסדר, פרסי, אנחנו לא נשיר יותר." אמר התאום השני.

פרסי הלך משם, ממלמל לעצמו: "המפף… השניים האלה…"

קייטי עקבה אחריו עד שנעלם.

"הוא הלך," היא אמרה.

"I'm rotten to the core, core, rotten to the core!" 

המשכנו לשיר.

הי לכולם! אני לא מאמינה שסיימתי את השנה הזו. אני חושבת שאני אדלג ישר לשנה החמישית של ונ… סליחה, מלאני וקייטי (דהיינו, השנה הרביעית של הארי פוטר). פשוט אין לי מה לכתוב על שלושת השנים הבאות... אם למישהו/מישהי יש רעיונות לאירועים בשלושת השנים האלה, אתם מוזמנים לשלוח לי ינשוף.

הפרק הקודם		הפרק הבא