בת השאול

פרק 10

והמפלצת הראשונה למסע היא...

"לא משנה כמה פעמים הרג אותן וראה אותן מתפוררות לאבק, כל פעם הן פשוט התגבשו מחדש."

(ריק ריירדן, גיבורי האולימפוס 2, בן נפטון)

הערה ייחודית: הפרק מדורג R בשל תכנים מיניים שעלולים להופיע בו.

OoOoOoOo

"אם זה אומר שאני יוצא לשם, אין סיכוי!"

ככה פתחתי את הבוקר, בצווחה צווחנית בדיוק מחוץ לדלת. קמתי במהירות כי חשבתי שתוקפים אותי (זה אחד החסרונות בלהיות חצוי - אתה מוכרח להיות דרוך בכל מצב, כולל כשאתה בדיוק מתעורר), וכמעט דפקתי את הראש בגומחה שלי. הקול הצווח היה כל כך צפצפני וגבוה, שזה היה כמעט מצחיק.

השעה הייתה שש וחצי בבוקר. מחצית המחנה עדיין לא קם. מעניין למי יש את הכוח לצרוח בשעה כזאת - אולי זה השעון המעורר של המחנה! כאילו, בכוונה הצורח בחר לצרוח בשש בבוקר ליד כל הביתנים המלאים בחניכים ישנים?

לא היה לי כוח לצאת, אז שמתי נעלי בית והצצתי מהחלון. ליליאן ונער מוכר, ג'ק קורט, עמדו והתווכחו (עניין שבשגרה) מול כירון, שנראה שקם מאמצע שנתו והתאפק לא לפהק.

לג'ק קורט היה קול ציפציף משעשע כשצרח. בניגוד להבעה הקשוחה, לפנים הקפואות ולטון הדיבור המלגלג, הוא נשמע יותר מתמיד כמו גמד תינוק שבוכה.

"אתה תצא כי אין לך ברירה!" ליליאן צעקה. "ואז תקבל את מה שהובטח!"

"את אפילו לא יודעת אם היא תסכים לנו את הפרס הזה! אחרי הכל, הוא שלה!"

"מלודי אמרה -"

"את יודעת כמה ההבטחות של מלודי שוות. למה היא הבטיחה משהו שלא בטוח שהיא תוכל להשיג?"

"היא תוכל."

"כי היא תכסיסנית."

"להתגנב אל - אתה יודע מי - באמצע הלילה ולגנוב ממנו משהו זה באמת לא אחד הדברים בראש רשימת המשאלות שלי. אבל היא תצליח לשכנע אותה עם לשון חלקות," ליליאן אמרה בעצבנות.

"והבטחות שווא," קורט הוסיף. "את יודעת, אני בכלל לא בטוח שאני רוצה פרס שנותנת לי מישהי שאין לה בעלות רשמית עליו, ושפילחה אותו מבעליו האמיתיים והמפחידים בעזרת מרמה ולשון חלקות. זה כמו להעביר אבן מוות מיד ליד."

"מה שמחזיר אותנו למסע חיפושים. תמצא את תנטוס, תסב גאווה לביתן שלך ותקבל את הפרס."

"מה הקטע בפרס שמביאה לך מישהי בתמורה? פרס שאתה מוצא במסע הרבה יותר שווה."

"אז צא למסע!"

"לא אמרתי שאני רוצה!"

"אתה כזה דביל."

"בוקר טוב. גם את."

"סתום כבר."

כירון הרים יד ושני הצדדים השתתקו. "נדון בזה מאוחר יותר. אם כי אני מוכרח לציין, שאף על ההתנהלות העצמאית של הציידות גם במחנה, אני מאוד לא אוהב את התכנית של מלודי ריין. מסע אמיתי צריך להיות מהלב, מכוונה, מרצון. לא מחמדנות או חשק לפרסום."

ליליאן אמרה, "היא לא מתכוונת לפתות אותנו! היא מציעה בונוס כמקור הנאה וסיכום להצלחה במשימה."

לא הבנתי על מה הם מדברים, אבל נראה שצריך לצאת למסע חיפושים, אף אחד לא מוכן לעשות את זה, ומלודי הבטיחה פרס שלא שייך לה למתנדב.

הסטתי את הווילונות והתלבשתי.

חולצת המחנה הכתומה האפירה כשלבשתי אותה. היא הפכה לכתומה דהויה, כמו צבע של אשכולית אדומה מבפנים… בזמנו חשבתי שזו מתיחה. בזמננו הבנתי שזה קשור לאופי שלי.

הבוקר היה אמור להיות השיעור למידה הראשון שלי. בסיור ליליאן הראתה לי מעין לובי מרוכז משיש בצבע צח, ובמרכזו שלושת כיתות הלימוד (וכן, הקטע של השלוש קשור לשלושת הגדולים).

יש ככה:

שיעור היסטוריה (על ההיסטוריות, המיתוסים והסיפורים על האלים), שיעור לטינית (לומדים מילים בלטינית וביוונית עתיקה), ושיעור מפלצות (לומדים על כל סוגי ומיני המפלצות, שמותיהן, חולשותיהן ואיך להתמודד איתן). ואילו רק השיעורים הלימודיים - יש גם שיעורי לחימה, חץ וקשת, פגיונות וכדומה, אבל אילו מה שנקרא שיעורים-פעילים, מה שלומדים בחוץ תוך כדי פעולה.

כעיקרון המדריכים מחליטים מתי יש כל שיעור, בהתאם לצרכים ולרמה של הביתנים שלהם.

כירון מלמד לטינית והיסטוריה. מלודי ורוג'ר רנד מדריכים את שיעור המפלצות.

אם אתם שואלים אותי, ממש כיף שנתנו לנו לבחור את השעות ככה, למרות התנאים המגבילים. התנאים היחידים הם, ששיעור מפלצות הוא מקצוע חובה לכולם, וחייבים ללמוד לפחות שני מקצועות מהשלוש. מה שמותיר או את ההיסטוריה או את הלטינית. אפשר לבחור בכל השלוש.

כדי להירשם צריך ללכת לכירון, לוודא שהוא רושם אתכם בשיעורים שאתם רוצים, לבחור ימים, שעות וזמן, וזהו, אתם בפנים. סביר להניח שרוב הזמן שתלמדו בכיתה תהיו עם עוד ביתן (בעיקר ביתן אתנה).

לחימה הוא שיעור חובה בשביל כל גיבור, כמובן, אבל צריך לדעת מהן נקודות התורפה של האויב בשביל להביס אותו. בלחימה בפועל כולנו מתאמנים. בתחכום שמאחורי הלחימה - זה משהו חשוב, אבל יש כאלה שמזלזלים בזה.

לשיעורים האלה צריך מחברת וכלי כתיבה. אימון טוב לחיים - לעזור לנו עם הדיסלקציה והפרעות הקשב. אנחנו בכל זאת צריכים להתחבר לאמריקה ולאנגלית, למרות היותנו ילדים של אלים יווניים, ומאוד כדאי שיקבלו אותנו כאלה.

אז הבוקר הלכתי לשיעור מפלצות.

כשדפקתי על דלת הכיתה, נראה שהשיעור בדיוק התחיל. מלודי הבחינה בי ונופפה לי. השבתי חיוך מהוסס.

התיישבתי ליד ילדה אחת בשורה האחרונה. היא הייתה בגובה שלי, חיננית וצרה. היה לה שיער בלונד כהה וגלי, עיניים אפורות כסערה, ומבט משונה. לא משונה - מפחיד. מרתיע.

הילדה נראתה קרה ומחושבת, שקולה ונבונה. היא נראתה שלווה וחכמה בו-זמנית, עם הבעה נחושה ואמיצה, כאילו בדיוק הביסה מפלצת. היא בקושי הביטה בי כשהתיישבתי על-ידה.

"היי," התחלתי אני. "איך קוראים לך?"

היא העיפה בי מבט, כמו של התלמידים החנונים שמפריעים להם ללמוד. "קלואי ג'ין, בת אתנה."

הבטתי סביבי. הכיתה הייתה חדר מרובע ומרווח, עם לוח מחיק ושולחן מורה. בשאר המקום היו מפוזרים שולחנות זוג ויחיד. רוח קרירה ומרעננת נשבה פנימה, ועזרה מאוד עם ההפרעות קשב.

"המפלצת שעלייה נלמד היום," רוג'ר רנד פתח, "היא מנטיקור."

בתנועה פתאומית מלודי הפנתה את ראשה ממני. שיערה הערמוני היה פזור, עם הנזר הכסוף כרגיל, ומול עיניי היא הסמיקה ובהתה בקבוצה של ציידות שירו חיצים לצמרות בחוץ. מה נהיה?

"המנטיקור או המנטיקורוס הוא יצור מיתולוגי אשר שורשיו בסיפורי המיתולוגיה היוונית ובמיתולוגיה הפרסית," הסביר רוג'ר והתהלך בין השולחנות. "הוא מתואר כיצור קסום ומפלצתי בעל ראש כשל בן אדם זקן, גוף של אריה, עם זנב מלא קוצים רעילים שהוא יורה אל טרפו או אל אויביו. לעיתים המנטיקור ניחן ביכולת דיבור."

מלודי התערבה, "אני מקווה שלא העתקתם את הנאמר לעיל, היננו עודנו בשלב הלפיסי. כעת נפתח בסיזיטיסי על אודות המנטיקור, ולאחר מכן, כתמיד, נתחיל את ההרפוטס."

"מה היא אמרה?" לחשתי לקלואי.

"לפיסי - למידה, סיזיטיסי - דיון, והרפוטס - כתיבה." קלואי ענתה. "עוד לא היית בשיעור לטינית?"

"לא," רטנתי. המנטיקור היה המפלץ השני שהתמודדתי איתו בקריירה שלי כחצויה, ומובן שהייתי שמחה להשתתף בשיעור מפלצות לפני שהתעסקתי איתו, לפני שהאנה שברה רגל ובנשימות אפה האחרונות אמרה לי לכרות את העוקץ שלו. אז היה לי הרבה מידע לספק לילדי אתנה.

"החלטנו שנלמד על המנטיקור," הסביר רוג'ר, "בשל המקרים שאירעו לאחרונה. מנטיקור הוא חיה נדירה שלא מרבה להופיע, אפילו בקרב טרפו, ומכיוון שתקף חניכות ממש ליד עץ האורן המוגן -" הוא העיף בי מבט מלא משמעות, "- החלטנו שכדאי להכין אתכם להתמודדות איתו. אז אכן, כמו תמיד, מפגש עם מפלץ הוא לא נעים, בטח שלא עם המפלץ הזה. ועכשיו, נניח שאין בידכם האמצעים לעצור אותו. ברשותכם רק פגיון וחבר. מה לדעתכם הדרך הטובה להתמודד איתו?"

הרמתי יד אוטומטית, יחד עם עוד שלושים בני אתנה. רוג'ר פנה אליי. "בשמחה, היילי…"

"החבר יספק הסחת דעת למפלץ, ובינתיים אתה תכרות את העוקץ שלו, כי זה הנשק היחיד שלו."

"אכן כן!" מלודי קמה. "בפעמים המעטות שבהן מופיע המנטיקור, טרף הוא אחד הדברים שיעניינו אותו. וכלי הנשק הוא אכן אמצעי ההתנגדות, העוקץ. הוא גם מלא בארס, כמו עקיצת עקרב, וגם יורה חיצים רעילים. הדרך החכמה לצאת בשלום, כמו שהיילי אמרה, היא לגרום להסחת דעת ולכרות את העוקץ."

"יפה," רוג'ר אמר. "ולשלב הסיזיטיסי. העוקץ הוא נקודת התורפה של המנטיקור, כפי שלמדנו כעת. החולשה שלו היא טרף, והדרך להתגבר עליו היא הסחת דעת. עם איזה כלי, לדעתכם, מומלץ לכרות את העוקץ?"

קלואי הרימה יד. "מארד שמימי, כיוון שהוא מפלץ יחסית אלמנטרי. ומומלץ סכין או פגיון ולא חרב, כדי שהכריתה תהיה מדויקת וכך ימנעו דליפות רעל."

מלודי המשיכה. "יפה. כמו כן, המנטיקור יוכל להתגונן גם בעת כריתת עוקצו. שיניו אינן מזיקות יותר משיני כלב, אך מסוגלות לקריעת בשר."

רוג'ר רנד כתב על הלוח, וכולם העתיקו. "תזכרו לשנן הכל, יש בשיעור הבא בוחן על המנטיקור. תיאמנו עם ג'ק קורט ושאר המדריכים ללחימה שמחר תיישמו את הדימויים להבסת מנטיקור בשטח."

דפיקה על הדלת גרמה לו להסתובב. ילדה כבת שש-עשרה עמדה בפתח.

היא הייתה גבוהה ויפה. היה לה שיער זהוב קלוע בצמה שנמשכה עד גבה, עיניים שקדיות בצבע תכלת וחיוך נעים. היא הייתה לבושה בחולצת טריקו צהובה זרחנית של המחנה, ג'ינס קצר וסנדלי-שורש. היא נראתה עדינה - אבל גם מישהי שיכולה לעשות צרות. מבנה הגוף שלה היה גדול משלי, אבל לא נראה שהיא מנסה להפחיד, וחוץ מזה, ילדה בת שש-עשרה, היודע הבדל.

היו לה נמשים על הלחיים ועל האף. היא ענדה זוג עגילים בצורת עלה זהוב, שזיהיתי מיד: עלה דפנה. היו לה כמה צמידי גומי כאלה, וצמיד רגל מקווקו. היא הייתה יכולה להתאים בדיוק לסטריאוטיפ של ילדה רגילה ממיאמי, אלמלא הפגיון שלה, התלוי בחגורת עור על מותניה, וצלקת ארוכה שנמשכה לה על רוב הירך.

"גרייס," רוג'ר רנד פנה אלייה. האם דמיינתי, או שהוא הסמיק? בכל מקרה, הוא פנה אלייה, היא לחשה משהו באוזנו והוא הסתכל עליי. מלודי הצטופפה ליד גרייס לראות במה מדובר, אבל היא הסמיקה רק אחרי ששמעה את החדשות. "היילי, אממ… כירון מבקש לדבר איתך."

גרייס סימנה לי בידה והצטרפתי אלייה.

יצאנו מהמבואה של הכיתות, ואז היא אמרה, "המצב ממש חמור."

"מה?"

"כירון אמר לא להפיץ, אבל לך מותר. טרטרוס קם."

"מה?"

"התגלמות התהום. הוא מתכוון ללבוש צורה ולהקים תור חדש בכך שישמיד את הדור הנוכחי של האלים. עד כה הוא הצליח להתקיים בחלקים רק בגופו שלו, תהום המפלצות, אבל הוא מתכנן להפוך לישות שלובשת צורה אנושית."

"מה?" זה נשמע דומה באופן מטריד למה שטרטרוס אמר בחלום שלי.

"מה מה?"

"אוקיי, אוקיי, אוקיי. תתחילי מחדש."

"טרטרוס מתעורר כדי להקים תור חדש," גרייס הסבירה. "כמו תור הזהב. מבחינתו זה יעשה את העולם טוב יותר. אחרי שהוא ישתלט, מפלצות ישרצו בכל מקום, והוא ינהיג אותן. הבעיה היא, שישות קדמונית ישנה לא יכולה להתעורר סתם ככה. היא חייבת עזרה. במיוחד כשהיא לא נמצאת בכל מקום. זאת אומרת, בכמה ערים בארצות-הברית יש תהום רצינית? וחוץ מזה, כל המפלצות תלויות בטרטרוס. בלעדיו הן יתפזרו לאבק ולא ישובו."

"זה טוב, לא?"

לא מבחינתן. חוץ מזה, לנו הגיבורים לא יהיה לקראת מה להתאמן. לא משנה. הנקודה היא, שבגלל הכוח הרב שיש בישות, חוסר האיזון הוא המגבלה שלה. התגלמות היא העצם עצמו - כמו גאיה, התגלמות האדמה. היא הייתה האדמה, לא סתם אלה שיודעת להכין חול. האולימפיים, הם למעשה שליטים של עצמים. הם פחות חזקים מהתגלמויות. זאוס נקרא אל השמיים כיוון שהוא שולט בהם. אבל אוראנוס היה התגלמות השמיים. הוא היה חלק מהם."

"נשמע שאת ממש מבינה בזה."

גרייס הסמיקה. "היי, מה עובר לך בראש? כירון הסביר לנו את כל זה."

היא מעדה קצת, ולפתע הפנים שלה היו קרובות אליי. לפתע ראיתי בהן משהו מוכר - מעין ניצוץ של זעף ורוגז שראיתי פעם בעבר…

"את בת אפולו?" שאלתי.

"כן." גרייס חייכה. "יפה. הרוב שמים לב מהר. אבל יש לי הרגשה שזיהית אותי בצורה שונה."

היא צדקה. התאמצתי להיזכר ממה היא מוכרת לי, אבל כלום לא עמד לי על קצה הלשון.

עד שג'ק קורט עבר לידנו. נזכרתי בקול ציפציף שלו והשתנקתי מצחוק. ואז נזכרתי בוויכוח מחוץ לביתן שלי… וויכוח עם ליליאן. ואז זה היכה בי.

"את נראית כמו…" מלמלתי. "כמו…"

"כן."

"אלים אדירים. אבל זה לא ייתכן," אמרתי. "כלומר, כל ילדי אפולו דומים. איך הוא הוליד שתיים מאותה משפחה, ועוד בהפרשי גיל?"

"האמת שזה סיפור מסובך," נראה שגרייס לא מעוניינת לדבר על זה. "הוא התחתן עם אמא שלנו פעם אחת, עזב וחזר, ואז ליליאן נולדה."

ולמי שלא הבין, גרייס וליליאן הן אחיות. כאילו, אחיות אחיות. בנות של אותו אל מאותה אמא.

"ליליאן בת ארבע-עשרה," גרייס הסבירה. "אני בת שש-עשרה. הגענו למחנה לפני שבע שנים. אני בגיל תשע, היא בת שבע. ורוג'ר רנד בן תשע. הוא בא איתנו."

התאמצתי לא להגיד, ונראה שהוא מחבב אותך מאז.

הגענו לבניין המרכזי, שם חיכה לי כירון על הכורסא העתיקה שלו, ודיוניסוס ליד, מקלף ענבים. "היילי," כירון קרא. "גרייס…"

גרייס הרימה ידיים בכניעה ויצאה מהחדר.

"אני צריך להתייעץ איתך," כירון נכנס ישר לעניין. "יש לשחרר את האל תנטוס מכבליו. האלים אינם מתערבים בזאת. האדס עסוק מדי. הכל נופל עלינו. חשבתי, מי יותר מתאים ממך למשימה הזו? ביתו של אל המתים. מה את אומרת -?"

"רגע. מה?"

"תנטוס, אל המוות, משרתו של אביך, נכבל בשנית. את זוכרת שכשדיברנו פה לאחרונה, פלטתי משפט עם האזכור הזה. זה היה יום למחרת האירוע - ואני אומר שטוב שכך, כי אחרת את והאנה לעולם לא הייתן מגיעות לפה בשלום."

"כי כבר אז זה היה ככה," רטנתי.

"לא, אני מתכוון - לא הייתן מצליחות להביס את המפלצות. דרוש מישהו באופן מיידי למשימה, אחרת נחיה בפחד תמידי מהמפלצות. בפעם האחרונה שתנטוס נכבל, זה היה במלחמת הענקים האחרונה, על-ידי הענק האויב של האדס, ועוד באלסקה, הארץ שמעבר לאלים. אף אל לא יכל להפעיל את כוחו שם."

"נהדר."

"אני שואל, כרצונך - האם תרצי לצאת למסע?"

"אהה… יש לכם איזשהו כיוון כבר?"

"מצטער," כירון גירד בזקנו. "לא ידועה זהות הכובל ומקום הימצאו של הנחטף. זוהי המשימה, אחרי הכל. אם תרצי, תוכלי לגלות לנו את הפרטים, ואנחנו כבר נשתדל לעשות את השאר."

"תמיד רציתי לצאת אל הלא נודע," אמרתי. "אממ, אני יחשוב על זה. מותר לי להביא -"

"שני מלווים לרוב."

"טוב, עוד כמה זמן -"

"לא," כירון קטע אותי בנימה של דחיפות. "אני צריך תשובה חד-משמעית עכשיו!"

דיוניסוס הרים מבט. הוא הפיל ענב לפיו ואמר, "למעשה, אנחנו יודעים שהמקום האחרון שבו אירע מוות למפלצות הוא סטמפורד. אולי כדאי שתתחילו משם."

כירון ואני הבטנו בתדהמה בדיוניסוס. הוא החזיר מבט. "מה?"

"לרגע חשבתי שאני מדבר עם אתנה. איך זכרת?"

"זאוס איים עליי בשנה נוספת."

"מה?!"

"טוב, תרגיע. ילדה, את מקבלת על עצמך את האתגר?"

"אני אלך," מלמלתי, בקול כל-כך שקט שזה נשמע כמו: "אֵמַעֵך."

"שזה אומר?"

"כן. אני אצא למסע הזה."

"נהדר!" כירון טפח על גבי. "מתמודדת ראויה, חניכה אמיצה… בטקס שליחה הבא תכריזי על המלווים שלך."

יצאתי מהבניין בתחושת השתאות. מזמינים אותי למסע חיפושים דחוף להצלת המשרת של אבא שלי? אני צריכה לבחור שני מלווים עד הטקס שליחה?

מובן מאליו את מי רציתי לקחת. ג'יימס, כמובן, והאנה. בתקווה שהיא תחלים לגמרי עד אז.

הייתי שקועה במחשבות וג'יימס בדיוק יצא מאחת הכיתות. התנגשנו. "היי," הוא מילמל בפיזור ודחס את כל הדפים לתיק שלו. "מה קורה?"

נשמתי עמוק וסיפרתי לו על המסע. הוא אמר שהוא ישמח לבוא וגם האנה (לפני כמה שעות התפרסמה הידיעה על ההחלמה שלה), וגם שהוא מיודד עם גורמים שיוכלו לעזור לנו.

ביקשנו עזרה מכל מדריך ומורה במחנה. וכשהרגל של האנה התאחתה, וכשהיא נפטרה מהגבס והתחבושות, המצב כבר היה הרבה יותר זורם. היא הצטרפה אלינו, קיבלה ברוח טובה את החדשות, ושלושה ימים לפני הטקס כבר עברנו אימונים מוגברים - ילדי הקטה התחילו ללמד אותי לשלוט בערפול, בטענה שלי זה יהיה הרבה יותר קל - ערפל ואשליות והכל. אחרי כמה ימים גיליתי שליטה מאוד טובה בערפול. הצלחתי להפוך כיסא לאקווריום, ואדיס בת הקטה אמרה שזו התקדמות אדירה.

צלחתי בהצלחה כל אתגר שמדריכי הלחימה הציבו בפניי, וגיליתי גם כישרון גדול בלחימה בחרב הקסומה שאבא שלי נתן לי במתנה.

ג'יימס שלט טוב יותר ויותר במים בכל יום שעובר. הוא וכירון היו נלחמים ומתאמנים שעות. גם מלודי היתה מציבה בפניו אתגרים לא קטנים אותם עבר בהצלחה.

האנה הייתה נלחמת עם ליליאן דרך קבע והייתה מוכשרת מאוד בשימוש בפגיון.

היא הייתה מהירה, זריזה וקלת רגליים, ולפעמים זה היה נראה כאילו נעלמה והופיעה מחדש מהאוויר. אפילו כדורי האש שמייקל קסטרו היה שולח לעברה לא היו מסיחים את דעתה או מאטים אותה.

גם גרייס הצטרפה למטרה כדי לאמן אותנו. אני הייתי נלחמת בה כל הזמן. גרייס הייתה לוחמת מדהימה, ונתנה לי עצות ותיקנה אותי המון פעמים. השתפרתי הרבה בזכותה.

הכושר הגופני שלנו השתפר פלאים. היינו הרבה יותר מהירים וחזקים משהיינו קודם.

בנוסף לאימונים הללו, הם היו יושבים כל יום עם כירון, שנתן לנו עצות, תוכניות, ודברים ששימושי לקחת מהניסיון האישי שלו.

אני הייתי יושבת עם המדריכה של ביתן אפרודיטה, רוז בת'ני, דרך קבע. היא הייתה מדברת אליי בדיבור הקסמה ואני הייתי מנסה בכל כוחי להתנגד אליו. זה היה יכול להיות מאוד שימושי. לכל דבר.

אני עדיין לא הצלחתי להיות חסינה לגמרי לדיבור ההקסמה, אבל לא הייתי מבצעת את זה מיד. הייתי נאבקת ולבסוף לא עושה את הדבר שנדרש ממני.

רוז גם לימדה את האנה לדבר דיבור הקסמה, והאנה כבר גילתה בזה שליטה חלקית.

בינתיים, גרייס עבדה איתי על חץ וקשת. כירון הסכים שיהיה שימושי שנלמד את כל המיומנויות, ולכן, מדי יום, עבדתי על לחימה בחרב, בפגיון או סכין, חץ וקשת, פעם אחת אפילו על רובה.

ג'יימס עבד על קליעה למטרה ודיוק, שליטה בכוח הרצון ושליטה בעוצמות.

האנה הייתה חוזרת משיעורים עם מחברות מלאות, משננת שמות של מפלצות ואיך להתמודד מולן, כמה אלים שכנראה ניתקל בהם. היא לימדה אותי שלוש מילים ביוונית עתיקה, וכששתינו הבנו שזה לא מספיק, קלואי ג'ין התנדבה לעזור לנו.

ליליאן סייעה להאנה להזיז את הרגל הפצועה וכך יצא שתוך יומיים היא כבר יכלה לרוץ. ליליאן גם הדריכה את שלושתינו מה לעשות במקרה של פציעה (נקע, שבר, דימום), איך לחבוש ואיך לרפא, איך לקבע שברים רציניים, להבדיל בין נקע לשבר, לעשות הנשמה, החייאה, במקרה של מכת חום או עילפון, איזו כמות אמברוסיה או נקטר לתת ומה יהיה הכי מועיל ובאיזה מקרה.

כשהייתי לבד בביתן, זימנתי את השלד שהרג את המנטיקור בפועל, והרגתי עוד ציפורים מרושעות (ציפורים סטימפיליות) וכן, הן היו מפלצות. התאמנתי על זה למקרה חירום. את שאר היכולות שלי לא הייתה לי בעיה להפגין מול כולם; הבטתי לשאול, לפניו של תנטוס, זימנתי יהלום, והרעדתי את האדמה. מיום ליום השתפרתי בזה, והמאמצים בקושי התישו אותי.

בינתיים האנה למדה לפתח יכולות. היא למדה להצמיח עצים גבוה יותר, לזמן שיחים, ליצור פירות, ולשרש בכוח רצונה סרפדים, ועלים קוצניים ורעילים. נימפות היער לימדו אותה לתקשר עם רוחות הטבע, ואיך לזהות כאלו.  

אני הרגשתי שאנחנו די מוכנים. אני הפכתי טובה פי אלף בלחימה, ותחשבו שהייתי טובה בזה כבר קודם. פיתחתי יכולת גבוהה בדבר שמעולם לא התעניינתי בו, הערפול, למדתי לרפא ולשלוט ביכולות שלי בצורה מתאימה.

ג'יימס כבר שלט בעצמו ובכוחות שלו. עכשיו הוא עלה לדרגה G בלחימה בחרב, ששם נמצאים כל אלה שמסוגלים להילחם בשלושה יריבים בו-זמנית. האנה לא הפסיקה לצחוק עליו בגלל זה, כי אני הייתי בדרגה J, והגעתי למחנה הרבה אחריו. האנה עצמה הייתה בדרגה E, רמה של דו-קרב בסיסי בחרב (זה היה מצב מעולה לכולנו, כי הדרגה הכי גבוהה היא K ).

בפגיון האנה עלתה לדרגה חמש, הדרגה הכי גבוהה, ואני הייתי בדרגה ארבע. ג'יימס היה ברמה D בחץ וקשת, אני והאנה ברמה B אבל סמכנו עליו.

האנה התחילה להילחם כמו שצריך. היא למדה להשתמש גם במגן ובחנית. היא, ליליאן ואני התאמנו על זריקות חזקות מאוד בכדורעף, כשכל אחת פיגזה את השנייה וככה עבדנו על כוח מתפרץ. האנה עבדה גם על לימודים כל יום בשביל המסע - הייתה המוח מבינינו, והיא זאת שהצליחה לתקשר הכי טוב עם האלים.

ג'יימס רצה שנהיה מסודרים לגמרי, אז הוא הכין רשימה של "איך כל אחד מהביתנים עזר לנו".

ביתן אתנה ישבו איתי כל יום, המליצו על תוכניות קרב למצבים שונים, ולימדו אותנו מילים ביוונית עתיקה.

כבר הצלחתי להתמודד עם דיבור הקסמה, והאנה ניסתה את זה מולי. הדיבור שלה שטף אותי ובקושי הצלחתי להתנגד. רוז בת'ני אמרה שהיא נהדרת, ושזה יספיק למסע חיפושים.

מדי יום עשינו כל פעילות מהכתוב. אפילו שיננו תוכניות קרב. כל ארבע בצהריים היינו נלחמים במשך שעה עם הציידות, ואני הייתי מול מלודי. היא לא ריחמה, ואחרי כמה אימונים טובים (משהו כמו שש-עשרה) הצלחתי לנטרל אותה. הציידות לימדו אותנו טריקים שימושיים והשאילו לנו אוהל מצוייד בשקי-שינה, אוכל באספקה בלתי-נדלית, וכל מה שצריך לשטח.

עברנו כמה קורסי הישרדות של של הסאטיר לארי. למדנו לברוח בשקט, להסיח את דעת האויב ולתקוף בראש אחד. בתום הקורס המזורז, האנה, ג'יימס ואני עבדנו בתיאום מוחלט.

אחר כך ארזנו תיקים וקיבלנו מתנות.

במזוודה שלי שמתי בגדים, חרב, ספר וציוד ההיגיינה שקיבלתי כשהגעתי. תליתי שוב את שרשרת הניב שלי. קיבלנו ערכת עזרה ראשונה מורחבת, שהייתה מעין מזוודונת נפתחת מלאה בציוד רפואי ומשחות. הביאו לנו טלפון נייד למקרה חירום, נקטר ואמברוסיה בשקיות אטומות אבל גדולות, חמישה-עשר דרכמות זהב לכולנו, חמישים דולר אמריקני, מעילים ונעליים וביגוד לכל עונות השנה. כירון חילק לנו מגנים. קיבלנו שקיקי-קרח ובקבוקים חמים, כריות ושמיכות, שעון עם תאריך. האנה התעקשה להביא את המחברות שלה, וג'יימס הביא כמה הפתעות מאבא שלו.

לפי המסורת, כל ביתן היה חייב למסור מתנה לפני מסע חיפושים: ילדי טיכה ציידו אותנו בברכת מזל של אמם, בעגילי נוצה שאותם ענדה האנה. ג'יימס הצליח סוף-סוף להרדים חצויה תמימה בשיעור לאחר הדרכה ממושכת מילדי ביתן היפנוס. ילדי הבה נתנו לי תליון עם מטבע כסף, ואמרו שבכל פעם שארגיש עייפה, התליון ירענן אותי. בני ניקה ציידו אותנו במעין פנינה: הם אמרו שהיא חד-פעמית, ותעזור לנו ברגע שהכי נצטרך בו ניצחון, פעם אחת. ילדי איריס הביאו לנו ערכה ליצירת קשר באיריס-נט, וכמה עוגיות בריאות לדרך. ביתן נמסיס הביא לנו שבר של גלגל, שבכל פעם שניגע בו הוא יזכיר לנו את הנקמות הכי גדולות שלנו.

אני הרגשתי שהיינו מסודרים. ביום הטקס, כל החניכים הביטו בנו בציפייה שעה שעמדנו במרכז האמפיתיאטרון, חלקם הריעו, חלקם זעפו (מקנאה או מביתן ארס), חלקם נראו מודאגים. גרייס חייכה, יחד עם ליליאן, מלודי, וכירון. ג'ק קורט נראה מלא הקלה.

החניכים עודדו אותנו לשאת דברים. ג'יימס דיבר ראשון.

"אז אחרי השיחה המאוד לחוצה ששהייתה להיילי עם כירון," הוא פתח. "היא הסכימה לצאת למסע החיפושים הזה להצלת תנטוס."

הוא דחף אותי קדימה בעדינות. הייתה לי הרגשה שהיה טקסט מסויים שצריך להגיד בטקסים האלה, אבל זה לא עניין אותי. "אני, היילי רייס, בת האדס, קיבלתי על עצמי את האתגר ואני מוכנה לכל תרחיש, מקרה או סכנה שניתקל בה בדרכנו. אני יוצאת למסע זה בכוונה מלאה ובלב שלם, יחד עם ג'יימס קייל, בן פוסידון, והאנה לורן בת דמטר."

דבריי התקבלו בתשואות רמות. לידי ג'יימס לחש, "איך ידעת את הטקסט?"

"אלתור," חייכתי, בעוד האנה נושאת נאום שלם, ואולי אחרון, כדי להיפרד רשמית מהמחנה ולצאת לדרך בהרגשה טובה. "מוכן לצאת לדרך?"

"נולדתי מוכן," ג'יימס חייך חיוך נחוש. "בזכותך אנחנו סוף-סוף יוצאים קצת. לא הלכתי למסע חיפושים מאז - טוב - לא חשוב. העניין הוא, יפה מצידך שבחרת בנו לצאת איתך."

"למה? חשבת שאני אבחר במישהו אחר?"

"ליליאן מוכשרת יותר. מלודי מבוגרת יותר. אפילו גרייס יותר שווה מאיתנו."

"אולי," עניתי. "אבל שלושתנו ביחד הכי שווים. אני מרוצה מהבחירה שלי."

" - כמו כן, אני רוצה להודות לכל החניכים במחנה, על המתנות, הליווי והעידוד, התמיכה והעזרה. תודה לציידות שאימנו אותנו בלחימה, ולכל ביתן ששיתף אותנו בכישרונות שלו. תודה לכירון, שאישר לנו את היציאה ועשה כמיטב יכולתו לעזור. תודה לדיוניסוס שלא מנע שום דבר, ותודה לאלים!"

"תודה לאלים!" כולם צעקו אחריה.

"מי ייתן וטיכה תהיה איתנו במסענו ובמחנה בשעה שניעדר. תודה לכולכם! בעוד כעשר דקות נצא לדרכנו, בתקווה שתהיה זאת דרך צלחה!"

כולם הריעו ומחאו כפיים. ג'יימס גם מחא כפיים בהתלהבות, ולא הביט בי. ואז הרגשתי טפיחה על זרועי. ג'ק קורט עמד מאחוריי וסימן לי לבוא. הלכתי אליו בשקט, והוא הוביל אותי בשתיקה לאחד מהשיחים מאחורי הבמה, איפה שלא היה אף-אחד, ואף-אחד לא יכל לראות אותנו.

"מעשה אמיץ," הוא אמר בתום שתיקה מתוחה. נזכרתי בקול ציפציף שלו, ושוב, התאמצתי לא לצחוק. "לצאת למסע הזה."

"כן, אני יודעת. למה קראת לי?" שאלתי בשיעמום, רומזת שאני מאוד רוצה לעוף משם.

"רציתי שתכירי אותי רשמית," הוא אמר בביטחון. "אני תמיד עושה רושם לא טוב על אנשים כשליליאן בסביבה. ג'ק קורט, בן אפרודיטה."

השתנקתי מצחוק.

"מה?" הוא הזדעף.

"בן אפרודיטה? כאילו, אפרודיטה?" גיחכתי.

"לא כדאי לך לזלזל בה," קורט נהם.

"לזלזל באלת האהבה והיונים? מה פתאום! חס וחלילה, אני מזלזלת בך."

"היא עלולה להפוך אותך ליונה," קורט הזהיר.

"מה אתה אומר. אני יכולה להפוך אותך לגופה."

"יש לך פלפל, היילי."

"ולך חסר מלח. הממ. כל אחד והטעם שלו."

"כן," הוא מילמל. לפתע חיוך קטן עלה בפיו. העיניים שלו נצצו והוא קירב את ידו לכיוון המותניים שלי. סטרתי לו. "מה - ?"

הוא תפס בידו בדש החולצה שלי, נכון להרים אותה. העפתי את זרועו משם, ותקעתי לו אגרוף בעין. הוא צעק בכאב. "שלא תעז!"

"אני רק -"

"אני יודעת בדיוק מה רק!" שאגתי, שלפתי את קיסר, הפלתי אותו לרצפה, וקירבתי את החוד לסנטרו. התכופפתי ורכנתי מעליו. "אם מילה אחת יוצאת מהפה שלך -"

הוא קירב את שפתיו לשפתיי, בקושי נגע בהן, ואני כל-כך נגעלתי, שאפילו לא ניסיתי להסתיר את זה. "איכס!" ירקתי ומחיתי את שפתיי בפראות. "מילה אחת על זה, ואתה מת. עשית משהו דומה לעוד בנות?" הידקתי עוד יותר את הלהב שלי לצווארו, וטיפות דם כבר התחילו לרדת. הלהב הושפע מהרגשות שלי והתחלף במהירות מארד שמימי לכסף, ואז לנחושת.

"ליליאן!" קורט השתעל. "בגלל זה היא - רבה - התאהבתי - אף-אחד לא - יודע -"

"וככה זה ישאר, אתה שומע?" איימתי. "ראה הוזהרת, אני אדע מכל מקום אם תספר את זה למישהו. ואם עוד פעם אחת -"

"תפסיקי!" הוא גנח. "הבנתי את הרמז! את מפחידה! אני אפסיק להטריד בנ -"

"מה שקרה עכשיו לא היה," לחצתי עם חוד החרב על חזהו. "ולא יהיה, אני מקווה…"

שחררתי אותו והוא שאף בחדות. ואז התרומם ונעץ בי מבט שוטם אחרון, וברח משם.

חזרתי לבמה, חצי המומה ממה שעשיתי, חצי נדהמת ממה שקורט עשה לי, חצי מבולבלת כי לרגע שכחתי איפה אני.

האם בגלל זה ליליאן וקורט נעשו אויבים? כי קורט… עשה… מה זה היה בכלל? מה הוא בדיוק עשה? דמיינתי את עצמי בעוד שלוש שנים, מתווכחת איתו על הגבעה בעודי חובשת רגל של חצויה. וקורט עשה את זה כי הוא היה מאוהב בליליאן, אז האם זה אומר… שהוא גם היה מאוהב בי?

"היילי, בואי!" האנה קראה, חלק בהתלהבות חלק בחשש. "ארגוס מחכה - מה קרה?"

כנראה נראיתי קצת חיוורת והמומה, אבל ממש לא התכוונתי לספר על התקרית הקטנה הזאת למישהו. עברתי בדלת השקר וביימתי חיוך. "קורט. ניסה לשחד אותי לתת לו איזה פרס. אבל לימדתי אותו לקח. אז לאן עכשיו?"

החלטתי שאני שוכחת מכל מה שהיה. אין סיכוי שאני הולכת לתת לזה לקלקל לי את התחושה ולהוציא אותי מריכוז במסע. החברים שלי צריכים אותי. אסור לי לאכזב את המחנה. וכשאנחנו נחזור, ג'ק קורט יצטער שהוא נולד… הרצתי בראש כמה מכשירי עינויים שאני מכירה.

תיארתי לעצמי, איך ברגע שנצטרך לצאת, אני יעמוד זקופה ובחיוך, וירגיש אמיצה מאי-פעם כשברקע כולם ימחאו לנו כפיים ויריעו. קורט הרס הכול. תדמיינו שאתם מקבלים חבילה חדשה לגמרי של צבעי גואש, נקייה, שלמה, היישר מהקופסא. ואז אחרי כמה ימים אחרי שקיבלתם אותה אתם משתמשים בצבע אדום חזק מאוד במשך זמן, אז ברור שאתם צריכים לדלל אותו במים, וככה הצבע נהיה לאט לאט עכור ודהוי, ומוכתם מצבעים אחרים. ככה הרגשתי, כאילו דיללו אותי במים במשך זמן. הייתי במצב שבו פחות מומלץ להתחיל מסע חיפושים, אבל לא התכוונתי לתת לג'ק קורט להרוס לי את הכבוד, בכוונה או בטעות. אני אשכח מזה ומהר מאוד אחזור לשגרה. זה מה שהבטחתי לעצמי.

ירדנו במורד הגבעה, מגלגלים אחרינו את המזוודות. מלמעלה כל החניכים צעקו לנו מילות פרידה ועידוד, ונופפו לנו. הבטתי במצר לונג איילנד וצרבתי את התמונה בזכרוני. אני לא אאכזב אף-אחד. אנחנו נחזור בשלום ונשחרר את תנטוס.

נכנסנו למיניוואן הלבן של המחנה, עם הכיתוב "תותי דלפי - יקב גולדסמית' " עליהם. ארגוס סימן לנו להיכנס, העמיס את המטען שלנו בבגאז', ואז נכנס והתיישב במושב הנהג והתחיל לנסוע. אני, ג'יימס והאנה התיישבנו בשלושת המושבים האחוריים, אלה שמחוברים. אני ישבתי באמצע. הם ישבו מצדדי.

למי שלא יודע, ארגוס הוא ענק בעל מאה עיניים (בן של ארסטור - עם השנים הוא נהיה פחות ענק, ועדיין זה התואר שלו), שהיה גם משרת של הרה. הוא קטל את אכידנה עבור האלים. הרמס הרג אותו בפקודת זאוס, אך כיוון שנחשב למפלץ הוא חזר לחיים, וזאוס הטיל עליו את משרת המאבטח של המחנה. בזכות כל עיניו הוא יעיל מאוד לשמירה (גם בלי החניכים בתורנויות, ופלאוס הדרקון) וקשה מאוד להפתיע אותו (תאמינו לי, ניסו). הוא גם שירות ההסעות של המחנה (יחד עם ההרפיות) והמשקיף של משמר הגבולות.

אין לו עיניים בכל הגוף כפי שמסופר - זאת אומרת, יש לו, אבל במספר מוגבל. הוא אף-פעם לא מדבר כי יש לו עין בקצה הלשון שהוא מתבייש להראות. כשהוא מסיע חניכים לאזורים עם בני-תמותה, הוא מתלבש בלבוש ארוך והערפול עושה את השאר. אה, ואם תהיתם, אז כן, יש לו את כל האיברים הרגילים שיש לגוף בן-תמותה… או ענקי, לא חשוב.

בכל אופן, נדחקנו במושבים האחוריים, וארגוס דיבר כי המראה הייתה מופנית לכביש ולא ראינו את הפנים שלו. היה לו קול עמוק וקצת צרוד. "אתם תתחילו בסטמפורד שבקונטיקט, במחוז פיירפילד," הוא הסביר. "כיוון שהעיר היא חלק מהמטרופולין הגדול של ניו-יורק, תוכלו לקחת אוטובוס מתי שתרצו. משם… זה כבר המסע שלכם."

שמחתי מאוד לשמוע. לכל הפחות נוכל לתפוס אוטובוס ולהתקדם למיאמי במידה ולא יהיה לנו קצה חוט בשביל איזו חופשה, או בשביל לחזור למחנה ולהודיע שהתחרטנו (לא הייתה שום אופציה כזו. אבל ברמת הרעיון).

ארגוס הוריד אותנו באיזו פינה נידחת, ונפרדנו ממנו.

"טוב," חיככתי את ידיי. "אז אנחנו תקועים באמצע שום מקום, עם שום דבר. מה עכשיו?"

האנה וג'יימס הביטו בי. קלטתי שהם נראים מודאגים. ואז הבנתי למה.

"היילי, אני לא רוצה שתרגישי שכל המסע הזה הוא רק עלייך…" האנה מילמלה. "אבל אנחנו הולכים למצוא את תנטוס, והוא משרת של אבא שלך. את יכולה לראות אותו בעיניי רוחך. חוץ מזה, את מסוגלת להרגיש מוות. יש סיבה שדווקא אותך לקחו למסע."

"בואי נעשה דיל," ג'יימס אמר. "את תמצאי, אנחנו נשחרר. איך אני?"

"זה לא עוזר לי!" אמרתי בקול וניערתי את ראשי.

ג'יימס נראה מיואש. האנה נראתה אבודה. בהדרגה התחלתי להבין שהם צודקים - הרי הייתה סיבה לזה שבחרו בי למסע. היו לי יכולות מועילות במיוחד. ועכשיו אני מצפה שהם יחשבו על משהו? זה היה ממש לא הוגן. ידעתי שהאנה לא אומרת "אנחנו לא נעזור לך", אלא שהיא מזכירה לי שאני זאת שאמורה להתחיל.

הם גם לא היו מיואשים בגללי - אלא בגלל שלא היה להם איך לעזור. חוץ מזה, נשבעתי שאני חוזרת למחנה כשהמשימה בוצעה בהצלחה. ויש לי חדשות - התכוונתי לזה. אני לא אסתלבט כל הדרך. אני יוביל, ואני אקיים את השבועה שלי.

"אתם צודקים," אמרתי בקול מלא ביטחון בתום השתיקה. "אני - אני זאת שאמורה לעשות את זה."

האנה חייכה. "אני מתה עלייך."

ג'יימס צחק, והאנה הזדעפה. הצחוק גווע כשהוא ראה את הבעת פניה. "מה?" דרשה לדעת.

"לא צחקת?"

"לא, ג'יימס! אני מתייחסת ברצינות למשימות שלי!"

"אבל זה גדול! את מתה על בת האדס…"

"סתום," העפתי לו סטירה ושלושתינו צחקנו. לפתע, יללת זאב קטעה את הצחוק. הבטנו סביב בחשש. היללה הייתה רחוקה, אבל ידעתי דבר אחד… "בואו נעוף מפה."

כאילו על פי סימן, אוטובוס חנה בתחנה הקרובה. רצנו אליו במהירות וג'יימס צרח, "עצור! עצור!"

הגענו ברגע האחרון, עלינו, ותפסנו מקום לשלישייה. האוטובוס היה חצי ריק - זוג שצפה בטלפון מקשים בלהט, גבר גדול שעשה דברים שהשתיקה יפה להם, וזקנה עם מקל הליכה.

מכיוון הזקנה נדף ריח מוזר - כאילו שתתה בבוקר קפה מקולקל, ואז ירד לה דם מהאף והיא הזיעה. היא ישבה ממש לפנינו, לכן זה הפריע לי. כשעברתי על פניה, עיניה הבזיקו לעברי. לפתע הזרועות שלי רעדו. למה הזקנה מוכרת לי כל-כך? הרגשתי כאילו המוח שלי הוא תוכנת עריכה. ידעתי שלזקנה היה קשר אליי, כאילו סימנתי אותה בפגישתנו האחרונה.

"טוב," האנה התנשפה. "אנחנו חייבים לנוע ממקום למקום כדי שלא יעלו עלינו מפלצות. המפלצות הנפוצות כאן הן…" היא התאמצה להיזכר, "זאבי רפאים, ציפורים סטמפיליות ושפני פרא. הם נמצאים ביערות, אז אין סכנה כרגע."

ראיתי את הזקנה מחייכת. העצבים במוח שלי צעקו: כסחי אותה לפני שיהיה מאוחר מדי!

אבל מובן שאני, בהיותי אני, הבנתי מאוחר מדי מה רוצים ממני, לא סמכתי על האינסטינקטים של עצמי והסתבכתי בצרות.

אחזתי בקת החרב כדי להיות מוכנה. ואז שלפתי את היד במהירות. נגעתי בטעות בלהב, שהיה עשוי כעת מארד שמימי, והמתכת הייתה רותחת.

בדיוק אמרתי לעצמי, טוב, אם היא מפלצת, והיא כנראה מפלצת, אני יחסוך לנו עבודה ואקטול אותה. אם היא פשוט בת-תמותה מטרידה, הלהב לא יעשה לה כלום ואז אני יוכל להפעיל את הערפול, כשג'יימס אמר, "תראו. רחוב דה-מוין. מתי אנחנו יורדים?"

מוין. מון. ירח. ירח… זיכרון היכה בי במלוא עוצמתו.

ערפדה בגלימות שחורות, שיער שחור שמנוני אסוף בפקעת ושיני כריש מוכתמות בדם. קוביית אנטיסטרס שהופכת לחרב.

בבת-אחת הרגשתי כאילו מוט ברזל מלובן מוצמד לי לחזה. ועל החזה היה תלוי… ניב של ערפדה. אותו ניב שתלשתי. עכשיו הבנתי מה זה אומר.

"אתם מריחים?" שאלתי את חבריי בלחש.

"ריח של מושבים עתיקים ומטונפים," ג'יימס השיב.

אז מסתבר שילדי האדס יכולים להריח מפלצות ולהרגיש בהן. ומתברר שהשן של הערפדה ממש רצתה לחזור לבעליה הקודמים.

העמדתי פנים שאני מתמתחת. ידעתי שגם ככה, ברגע שנרד, הערפדה או תתקוף אותנו או תעקוב אחרינו. מוטב לסיים עם זה מוקדם.

קול לחש בתוך ראשי, לסיים מה מוקדם?   

את הסיפור הזה. נחזיר אותה לטרטרוס כדי שלא תרצה לחזור.

טרטרוס?

הרגשתי שאני מפספסת משהו.

למה מסע החיפושים הזה, יקירה?

לשחרר את המוות. להציל…

והאמת הכתה בי בעוצמה. לא נוכל להרוג את הערפדה. אין לנו יתרון פה. או שכן… אנחנו גם לא נוכל למות. תנטוס הרי לא אחראי רק על המפלצות, אלא גם על נשמות בני-האדם שמתו.

התרוממתי והיכיתי בחרב. במכה שהייתה אמורה להרוג אותה, הערפדה רק נראתה כאילו קיבלה מכה בראש.

"היילי!" האנה צעקה בפחד. "מה את עושה?"

נתתי על ירכה טפיחה קטנה עם הצד השטוח של החרב. "מזהה?"

הערפול נשטף מהמפלצת. היא נראתה בדיוק כמו שזכרתי אותה - בגדים כהים, שיער שחור ומבריק אסוף בפקעת, ניבי כריש בצידי הפה - אחת מהן חסרה.

"אלים אדירים," אמרו האנה וג'יימס פה אחד.

"בפגישתנו האחרונה, בנות," אמרה גברת אנטלין, "הספקתי לומר 'נשתמע'? כי הייתה לי כוונה כזו…"

והערפדה תקפה.

הפרק הקודם		הפרק הבא