The Meteor Garden

משולש בנינטון הוא מקום אמיתי לגמרי וכל הסיפורים שאני אכתוב שקרו שם קרו באמת אז תעשו לי טובה, ואל תבקרו שם *אף פעם* כי אני לא יכולה לישון בלילה עכשיו

ככ קריפי אבל אעאעא זה מעניין

תיהנווו

 
ריי

עמדנו במעגל והחזקנו ידיים, נראנו כמו טקס של כת השטן אבל לוק והאלי הרסו את המראה האימואי שלנו עם בגדים צבעוניים מדי, גם אריק קצת הרס אותו, יש לו פנים של ילד טוב, עם העיניים הכחולות היפות האלה.
הנדתי בראשי ופקדתי על עצמי להתרכז, גם לי יש עיניים כחולות להתלהב מהן, רק שהן נראות כמו שני גושי קרח ששובצו בעיני, לוק טוען שהן קפואות לחלוטין, כמו הלב שלי.
זה קצת כואב לחשוב שאני כזאת מנותקת, אני באמת כזאת קרה? אני יודעת שאני צינית ומרוחקת מרוב האנשים, אבל לא לאנשים שאכפת לי מהם, אני לא קרחון אנושי. לעזאזל. 'תתרכזי כבר מטומטמת' נזפתי בעצמי. לא יכולתי לאבד ריכוז עכשיו כשאנחנו עומדים לבצע מסע צללים.
"גן המטאורים נמצא בדרום ורמונט, במשולש בנינטון-" פתחה אנג'ל.
"את רצינית?! את יודעת מה זה המקום הזה?!" נחרד אריק.
אנג'ל הינהנה, "כן"
"זנ פשוט מחדל!" הוסיפה האלי, למרות שלא היה לה מושג בשיט מה זה משולש בנינטון, כמו כל בן אדם נורמלי. 
"זה ממש לא מצחיק!" קרא אריק, "אנשים פשוט נעלמו שם! בלי סימנים! שום גופה, שום דבר, פשוט נעלמו וזהו!"
"באמת?" שאלתי בסקרנות, אנשים נורמליים יחשבו שזה קריפי. בגלל זה אני לא אוהבת אנשים נורמליים. איו. נורמליות זה לחלשים. קדימה ווירדוז!
אריק הינהן, "זה היה נוראי, גבר בן 75 הוביל קבוצת ציידים, והם איבדו אותו ביער, הוא פשוט נעלם. תלמידת תיכון יצאה לטייל שם לבד ולא חזרה אף פעם, ילד בן שמונה הסתובב וברח לאמא שלו בזמן שהיא האכילה חזירים ונכנס ליער, לעזאזל, אני לא רוצה לבקר שם!" 
אנג'ל נאנחה, "כל האנשים האלה נעלמו למבוך של אוראנוס"
"מבוך המחזור!" צהלה האלי. אני מתחילה לחשוב שלהאלי אף פעם לא ימאס מהבדיחה הזאת.
אנג'ל גיחכה, "זה לא כזה הצחיק אותם, איכשהו, הייתה להם אפשרות להיכנס לשם ואכן, הם נכנסו ןלא חזרו, הם נלכדו במבוך, אתם יודעים שיש מכשולים במבוך הזה אבל אף אחד לא היה מספיק בריא בנפשו או אמיץ מספיק כדי להעלןת אותם על כתב" אפילו היא נראתה מבועתת מהמחשבה להיכנס לשם.
אריק החוויר לגמרי, "אני חושב שאני אוותר"
"לא, אריק, אתה לא עוזב אותי" פקדתי, "אם אני איעלם שם, אז אני רוצה להיעלם איתך ולא עם לוק והאלי שיעלימו לי את האיי קיו"
"אאוץ!" קראה האלי.
לוק הניח את ידו על לןח ליבו, "הו, ההשפלה, זה פוגע לי בביונסה"
נעצתי בו מבט קטלני וחזרתי לאריק, "אל תשתפן, כולנו מבוהלים מהמחשבה להיכנס לשם, תגרום לאמא שלך לשים לב אלייך"
"אולי אם אני איעלם אז לאבא שלי יהיה אכפת ממני" אמר אריק במרירות,"כשאמרתי לו שאני הולך איתכם לקאמפינג הוא אמר שזה בסדר גמור, לא אכפת לו אם אני אחזור בכלל!" קולו של אריק התרומם.
הנחתי את ידי על כתפו, "לי אכפת, אני לא יכולה לאבד עוד פעם את ה-החבר הכי טוב שלי"
שמעתי רקיעת רגל עצבנית מכיוונו של לוק.
אריק השפיל מבט ונאנח.
"באמת אריק, אל תדאג, במקרה הרע, חייזרים יבואו לחטוף את כולנו ויאכלו אותנו!" אמרה האלי.
למרות המצב המפחיד שבו היינו נתונים, הצלחנו לצחוק משיטות 'ההרגעה' של האלי.
אריק חייך חצי חיוך, "אני אבוא, אבל אם אנע יוצא חי אז אני דורש שאנג'ל ולוק יקראו שוב את אליס בארץ הפלאות"
"לא!" צעקו שניהם ביחד.
"זה יקרה" הבטיחה האלי, "יש לי המון כוח על מיס די אל לונה, היא מאוהבת בי בסתר, היא תעשה כל מה שאני אומר לה-"
אנג'ל הרביצה להאלי באלימות, "אני לא אתנגד שהחייזרים שלך יבואו לחטוף אותך"
האלי צחקה וניסתה לגונן על עצמה.
"טוב! כולם! הולכים לשם ועכשיו! תפסיקו לגרום לתקווה שלי באנושות להתפוגג!" קראתי.
"מה? יש לך עדיין תקווה? זה כל כך נוגע ללב" לוק העמיד פנים שהוא מוחה דמעה ואני נעצתי בו מבט מוות.
כולנו הסתדרו שוב במעגל נוסח כנסיית השטן שלנו.
"תחשבי על משולש בנינגטון" פקדה עלי אנג'ל ועצמה עיניים.
דמיינתי יער מקריפ שבו צומחים אינספור ברושים מוקפי ערפל. נמשכנו אל הצללים, נחבטנו בהם, התערבבנו בהם והסתחררו במערבולות אפלות עד שהופענו בקרחת היער המבהיל.
הוא היה קריפי בדיוק כמו שדמיינתי אותו. התחלתי לפחד. אני כבר יודעת לאן נעלמו כולם, זה לא כאילו שמפלצת אכזרית תקפוץ עלי מבין העצים ותטרוף אותי. אני מקווה לפחות, או שאולי החייזרים של האלי יתגלו כאמיתיים ויבואו לחטוף אותנו. 
בחנו ביחד את קרחת היער, שבמרכזה הייתה מעין בריכת מים, אך בניגוד לכל בריכות המים בעולם, הנוזל שבה לא היה ממש מים, אלא נוזל כסוף, שנטף מענפי הערבה הפרושים לרוחב כל האגם המשונה, שמימיו זרחו כמו שמיים זרועי כוכבים.
"הו, מגניב, מיץ כוכבים" חייכה האלי.
מעל האגם, הזדקר סלע בגוון חמרה כהה ועליו צמחה הערבה שהזכרתי קודם. שורשי הערבה עטפו את מצבת האבן. זה היה נראה כאילו שהאגם נקווה מדמעותיה של הערבה המוזרה.
"זה המכשול הראשון שלנו בדרך לכניסה- אנחנו צריכים קודם כל לקבל את ברכת בתו או נצרו של אוראנוס" אמרה אנג'ל, "זה כמו טקס הכתרת אביר בימי הביניים: כורעים ברך מול האלי, שיודעת כבר מה לומר, וככה מקבלים את הברכה"
היא ניגשה אל האלי וכרעה על ברכיה מולה.
האלי הניחה את ידה על כתפה והתחילה לדקלם: "את, אנג'ל די אל לונה, זוכה בהגנתו של היקום בכבודו ובעצמו, בחסדיו של מלך השמיים, שמירתו הנצחית של אדון החלל." האלי נראתה אצילית כשהחלה לזרוח באור כסוף נוגה כמו כוכבים במדבר. "חמושה את במגן עשוי כוכבי זהב וכסף מול פגעי העולם, גלקסיות וערפיליות מסוככות עלייך מפני הרוצה לפגוע בך. לך ניתנת הרשות לגלות את סודות היקום והבריאה" אנג'ל זרחה לשנייה באינספור צבעים ונעמדה.
"תודה האלי" הן התחבקו חיבוק מביך לשנייה והאלי החלה לערוך עם כולנו את אותו הטקס.
"טוב, עכשיו אחרי שזכינו בברכת אוראנוס, מאושר לנו להיכנס למבוך המטאורים באופן תיאורטי, אבל עכשיו אנחנו צריכים לעבור את מבחן שיחשוף בפנינו את מבוך היקום של אוראנוס" אנג'ל החליטה לשנות את שמו כדי לא לשמוע עוד בדיחות מחזור של האלי, שנראתה די נעלבת מהעובדה שאנג'ל שללה ממנה את הזכות לבדיחות מחזור.
"הערבה הזאת הייתה אישה בעברה שהתאהבה בארטמיס-" התחילה אנג'ל בסיפור.
"נועזת" לחשה האלי וזכתה למבט זועף מאנג'ל.
"אך היא ידעה שאהבתה לא תיענה לעולם על ידי אלת הציד, אז היא פנתה בתפילה אל אפרודיטה שתיתן לה אהבה הדדית ועמוקה במקום אהבתה הנכזבת לארטמיס. אפרודיטה הפכה אותה לערבה במקום בו התפללה, כלומר, פה, ויצרה לידה עץ ערבה תואם ואיכשהו, עצות הערבה היו מאוהבות אחת בשנייה- בשלב הזה התבלבלתי ולא הבנתי איך זה קורה" היא השתהתה, "יום אחד, פרצה שריפה ביער וכילתה את נשמתה התאומה של האישה הכאובה, אוראנוס החליט לנצל את זעמה ואת הרצון לנקמה של הערבה/אישה והציע לה נקמה: היא תהפוך למקודשת לו ותזיל דמעות שיהפכו לאגם, האישה הערבה לא הבינה מה תהיה הנקמה ואז הוא הסביר לה" היא נעצרה לנשום, "מי שישתה מדמעות הערבה הבוכייה, ייחשף להזיה שתשבור את ליבו כמו שליבה שלה נשבר על ידי האלים, החיזיון יראה לכם דבר שקשור באדם שאליו אתם הכי קשורים לדעתי. אפולו היה האל היחיד שהעז להודות ששתה מדמעותיה כי הוא ראה בהן סוג של נבואת זעם, אבל הוא לא האדם היחעד ששתה מהדמעות האלה" סיימה.
לוק נראה מזועזע, "זה סיפור נוראי"
האלי הינהנה, "מחריד אפילו"
"אני מתחרט יותר מרגע לרגע שבאתי לפה" לחש אריק בפחד.
אנו שמרתי על דממה, שהייתה חודרת עמוק יותר מכל משפט אחר שהייתי אומרת.
"בקיצור, זה המכשול, הערבה הבוכייה היא המכשול היחיד שלנו כדי להיכנס למבוך, שמלא בעוד מכשןלים כדי להגיע אל גן המטאורים" סיכמה אנג'ל, "כולם, להתפזר ולשתות בספירה שלי"
כרענו ליד גדת האגם הקטן והשטני בזמן שהערבה הבוכייה טיפטפה עוד טיפות כספית זוהרות אל תוך בריכת המעיין.
"1, 2, 3!" 
רכנו קדימה ולגמנו מדמעות הערבה הבוכייה. יכולתי להישבע שהמים נצצו במעין שמחה לאיד כשצנחתי על האדמה וההזיה החלה לפעול.

אזהרה: מחלק זה ועד סוף הפרק, הדירוג שלו יעלה ואני לא ממליצה לכל מי שמפריעים לו דברים לא ממש הולמים או אלימות לקרוא אותו. תודה!

האלי

הלכתי לאורך מסדרון שהיה יכול להיות חשוך לגמרי אלמלא החלונות הפתוחים, שבזכותם אור הירח האיר את החלל המוזר. הבחנתי שרגלי שוקעות בשטיח עתיק ארגמני שעליו נרקמו חוטי זהב נפרש על הרצפה, קירות המסדרון היו עשויות עץ אדמוני, אולי מהגוני ועליהם נתלו תמונות של נשים בעלות מבט רציני. כולן היו דומות אחת לשנייה באופן מפחיד- אותו שיער אדום בוער, עיניים בגוון גזע עץ זקן ועור זית שזוף, שפתיים אדומות מפתות, מצח גבוה וחלקן התהדרו בעצמות לחיים כה חדות שלרגע חשבתי מה היה קורה אם מישהו אי פעם ניסה לסטור להן.
שמעתי קולות משונים מאחד מחדרי המסדרון. אנחות של גבר ואישה. איו מגעיל. רציתי לנזוף בעצמי, מה לעזאזל אני עושה פה?
ולפתע, נפתחה הדלת, לא! אני רוצה לשמור על התמימות שלי!
רציתי להסתובב ולברוח אך לא יכולתי, רגלי נטעו שורשים בקרקע. כאילו שהתת מודע שלי רצה להרוס לעצמו את הילדות.
הרגשתי כאילו שרצתי לתוך קיר לבנים בלי לעצור.
על ספת הקטיפה בגוון סגול-שזיף הייתה שכובה האישה הכי יפהפיה שראיתי, אפילו יותר מאנג'ל, עם שיער ג'ינג'י מושלם ועיניים חומות עמוקות. היא נראתה כמו בובת בראץ שקמה לתחיה, אבל היא הייתה אנושית לגמרי, היא הייתה יפה עד כאב. ומעליה הייתה אנג'ל.היא נראתה מבוגרת יותר מעכשיו, בערך בסביבות גיל 18. פניה היו מלאות אור, כמו שאף פעם לא ראיתי, הן זרחו בחיוך מאוהב, אנג'ל בכלל יכולה לחייך חיוך מאוהב? הרגשתי שהלב שלי נצבט מרוב קנאה, שבערה בכל גופי. 

הג'ינג'ית היפהפיה משכה אליה את אנג'ל ונישקה אותה בלהט. רציתי שאנג'ל תדחף אותה ותצעק עליה להפסיק, אבל היא שיתפה פעולה וידיה התחפרו במחלפות הג'ינג'יות העשירות.

רציתי לצעוק עליה להפסיק אבל גופי לא נשמע לי, לא יכולתי אפילו לברוח ממחזה האימים הזה. השתיים התנתקו אחרי משהו שהרגיש כמו נצחים שלמים.

"את בטוחה שהאלי לא תבוא לחפש אותי?" אנג'ל לחשה אל הבחורה השנייה, שהנידה בראשה.

"אמרתי לה שריי קוראת לה"

אנג'ל נראתה מבולבלת, "אבל לריי יש שיעור עכשיו"

זוויות פיה של הג'ינג'ית נמתחו בחיוך אכזרי, "את יודעת שחשיבה והיגיון הם לא הצד החזק של האלי"

זה הרגיש כאילו חץ נורה היישר אל המקום הכי רגיש שלי. אני אף פעם לא אוכיח לאנג'ל שאני חכמה, שיש בי יותר מבדיחות או שעשוע זמני. וזה כאב כל כך, אם היא לא תוכל לראות אותי, אז מי כן?

השתיים פרצו בצחוק מרושע, כמו שתי מכשפות. בתי החזה שלהם רעדו מרוב צחוק שמח לאיד, העיניים שלהן ברקו בשעשוע על חשבוני. על חשבון הטמטום שלי.

עמדתי לבכות, אבל אפילו לא הצלחתי את זה. החומצה איכלה את לבי, אלוהים, למה? אני רק רציתי שהיא תוכל לראות אותי באמת, כל כך השתדלתי, כל כך ניסיתי.

ואז, במאמצים כבירים, דמעה אחת זלגה על לחיי והמחזה הנוראי שהיה לנגד עיני נעלם.

ריי

ישבתי אל מול שולחן הכתיבה וניסיתי להכין שיעורים מגעילים במתמטיקה. אני נשבעת לכם, מתמטיקה זה האויב האמיתי של האנושות, בדגש על חוק הפילוג המורחב, אין בו שום תועלת, אני אף פעם לא אצטרך לפתור תרגיל כזה מפגר בחיים שלי, גם לא ברפואה, וטוב שכך, כי אז אבוש לא היה יכום להיות רופא אף פעם. הוא אסון במתמטיקה. ליטרלי אסון.

עוד ציחקוק מעצבן ופרחי נשמע מהחצר. כבר שמעתי ציחקוקים מהחצר איזה רבע שעה ואלים- אני לא יכולה להתרכז כמו שצריך ככה! זה חומר כל כך מגעיל והציחקוקים האלה לא עוזרים. קמתי ממקומי כדי לנזוף באבוש ובפאפא שכנראה עשו קרב דגדוגים בחצר. (זה קטע ממש מטומטם של שניהם מאז המחנה, כמו שמספר דוד ג'ייסון) ניגשתי אל החלון והרגשתי שכל הדם צונח מראשי אל כפות רגלי. סחרחורת קטלנית היכתה בי.

לוק נשען בגבו אל העץ בזמן שאיידן נישק אותו,עד לפה אין שום דבר מפתיע, אך את צווארו של אחי התאום נישק לא אחר מחברי הטוב ביותר.

רציתי לצעוק עליו שהוא אחי התאום, לעזאזל, *הוא* צריך להיות החבר הכי טוב שלי, ולא להתמזמז במקביל כמו איזה ג'יגולו (זונה ממין זכר) עם שני החברים הכי טובים שלי, אבל שום קול לא הצליח לעבור מבעד לשפתי.

אני לא האמנתי שהוא באמת מסוגל לעשות דבר כזה, לקחת את שני החברים הכי טובים שלי. לוק פנה אל אריק ומשך אותו לנשיקה כמו בסרטים, כמו של ההורים שלנו.

לא יכולתי להאשים את אריק, לוק היה התאום המושך מבינינו, לו היה שיער בלונדיני כמו של גולש, לא מבולגן מדי כמו של אבוש ולא חלק מדי כמו שלי ושל פאפא. היו לו עיניים חומות נוצצות כמו שתי אבני טופז מקסימות, שילוב מושלם של צבע העיניים של ההורים שלנו- החום של פאפא והניצוץ המאושר של אבוש, עור זית שזוף ובריא כמו של האבות שלנו, לאף אחד מהם אין הסבר לגוון הלבן-חרסינה של עורי, הוא אפילו לא חולני כמו של פאפא בעבר.

חוץ מהמראה, לוק בן אדם הרבה יותר נעים ממני- אני קרה והוא חם, אני כועסת והוא שמח, אני מדוכאת והוא מחייך, אני מגעילה והוא נחמד, אני חסרת רגישות והוא טוב לב, אני שונאת והוא אוהב. אפשר להאשים את מי שמעדיף את אחי התאום עלי?

הסתכלתי שוב על לוק והפמלייה שלו, שעכשיו נישקה את צווארו. הוא לכד את מבטי והסתכל עלי במבט שמח לאיד והצמיד אליו את אריק, הבן אדם שהכיר אותי טוב יותר מעצמי,שליווה אותי מכיתה א', שסיפר לי בדיחות בשיעור מתמטיקה, שסיפר לי לפרטי פרטים איך הוא הולך לחזור בזמן ולרצוח את פרנקלין, שקנה לי רק בייגלה, כמו שאני אוהבת, הבן אדם שניחם אותי כשנשברתי. אבל עכשיו הוא לא יהיה שם כדי לנחם אותי. הוא עסוק מדי בלהתמזמז עם לוק.

דמעה אחת התגלגלה על לחיי והחיזיון נעלם.

אריק

ישבתי בביתי, ליתר דיוק, בסלון, שלא היה משפחתי ונעים כמו סלון. מסמכיו של אבא היו מפוזרים בכל מקום. הו, לעזאזל איתו, אני תמיד צריך לסדר את הבלגן שהוא משאיר מאחוריו- כתבות מעיתונים על עוד תיק גאוני של אבא, ראיות לא ברורות מזירת הפשע, מכתבי תודה ממרשיו, תעודות הצטיינות, תמונות של קורבנות לקוחותיו. כבר הבנתי מזמן שלאבא אין שום סנטימנטים לשום יצור חי שלא משלם לו. הייתי צריך לשלם לו שיגדל אותי.

רכנתי קדימה כדי לסדר את המסמכים הפזורים אך רגלי משכו אותי לעמידה כנגד רצוני והוליכו אותי לכיוון המטבח.

זה היה מוכר מדי, אני זיהיתי את הזיכרון אך לא הצלחתי לברר מהו בדיוק. המשכתי להיות מובל על ידי רגלי במסלול קבוע אל המטבח.

חא.

לא.

לא.

האסימון נפל לי. ניסיתי לעצום עיניים אך עפעפי לא נעצמו. זה כבר היה מאוחר מדי.

כעת, עירומה כביום היוולדה, שכבה גופתה חסרת החיים של ריי, עורה מנוקה מדם באופן סדיסטי, חתך אחד ויחיד נמתח מבטנה התחתונה עד לאזור עצם החזה שלה. על צווארה נקשר סרט קטיפה שחור ואילו שיערה היה מסודר סביב ראשה כמעין הילה. 

זה היה כל כך מחריד, ריי הייתה עכשיו שם. ריי, הבן אדם הכי יקר לי, החברה הכי טובה שלי לנצח, הבן אדם היחיד החי שהיה לו באמת אכפת ממני, שבאמת אהב אותי. ועכשיו, היא הייתה מוטלת מתה על השולחן, רצוחה בטקסיות מזוויעה.

כיסיתי את פני בידי, שנענו לי לשם שינוי והסתירו ממני את האסון שהתרחש מולי. לפתע, הרגשתי משהו חמים ורטוב נוגע בהן. התחלתי לבכות ודמעה מלוחה אחת חמקה לפי.

ללא‌ כל סימן מקדים, המראה שובר הלב שמולי התפוגג.

וזה היה הפרק! מקווה שאהבתם! הוא קצת יותר אפל מהרגיל וממש ממש השקעתי בו אז אני מקווה שתגיבו ושתאהבו אותו! 

בפרק הבא יופיעו החזיונות של לוק ואנג'ל! לאב יו!

עוד שלוש תגובות כרגיל ואני ממשיכה!

הפרק הקודם		הפרק הבא