סתם נערה

היי, סליחה על העיכוב... אני מקווה שיצא בסדר. אשמח לתגובות בונות! (:

בס"ד

"זהו סיימתי. את נראית מהממם!" אביגיל העבירה את ידה על שיערה של ג'יני, שזה עתה סיימה לעשות בו תסרוקת יפה.
"תראי, תראי אותך" ביקשה קלאריס, שיצאה מהמקלחת לבושה בשמלה מהממת. ג'יני הסתובבה להראות לה.
"וואו באמת מהממם! והגלימה הזאת פשוט יפה לך! מאיפה היא?" את השאלה הפנתה קלאריס לאביגיל, שממנה שאלה ג'יני את גלימת הטקס.
"לא יודעת, אמא שלי קנתה לי איפשהו... בואי קלאריס נעשה גם לך משהו יפה בשיער.."
קלאריס התיישבה לידה, מול המראה ואביגיל החלה להבריש את שערה.
"איזה כיף שאת באה בסוף." אמרה ג'יני, משחילה עגילים אל תנוכי אוזניה.
"כן! טומי אמנם לא נראה משהו, אבל הוא די חמוד- אני חושבת..."
בשנייה האחרונה טומי, אחד החברים של ג'ון (החבר של ננסי...) גילה שבת הזוג שלו חולה ונסעה הביתה..
"אוקי" אמרה ננסי שעד עכשיו ראשה היה תקוע בארון, בין עשרות בגדים וגלימות.
"מה יותר יפה השמלה הסגולה עם גלימה צהובה מעליה, או חולצה בצבע ורוד עדין עם מכנס-"
אבל היא לא סיימה לדבר מכיוון ששלוש קולות גוערים נשמעו בו זמנית "נ-נ-ס-י-!!!"
"אוקי, אוקי אני מתלבשת רק תגידו לי-"
"ננסי" אמרה קלאריס. "את כבר מחפשת בגד שלוש שעות. עוד פחות מחצי שעה מתחיל הנשף, ואם את רוצה גם להתקלח ולהתארגן אין לך זמן!!! תבחרי כבר משהו וזהו!"
ננסי הביטה בשעון ופלטה קריאת בהלה "אין לי זמן!"
שלושת חברותיה גיחכו. "סוף סוף מישהי פה מתחילה להבין..."

*****

למרות הכל, בשעה שמונה בערב ניצבו שלוש בנות יפות ליד החור שמאחורי התמונה. ננסי וקלאריס היו אמורות לפגוש את בני הזוג שלהם ליד האולם הגדול, ואילו ג'יני חיכתה לנוויל.
"ביי תיהנו." אמרה להן אביגיל.
"את בטוחה שאת לא רוצה לבוא?" שאלה אותה ג'יני.
 אבל הן ידעו שזה אבוד, גם אם היה אפשר למצוא לה עכשיו בן זוג-היא לא הייתה באה. אביגיל שנאה את הדברים האלה, היא לא אהבה ריקודים, ולא המוניות ורעש, ובהחלט לא את להקת "אחיות הגורל" שלפי השמועות תופיע הערב.
"בהחלט" אמרה אביגיל וחייכה.

היא עלתה למעלה, ואיך שיצאה מחדר המועדון- נוויל נכנס אליו.
הוא הביט סביבו, מחפש את ג'יני, וכשעיניו נתקלו בה הוא הסמיק עד לשורש שערותיו.
"היי" ניגשה אליו ג'יני. "אתה בא?"
נוויל הנהן ויצא ביחד עם שלשת הבנות.
הייתה אווירה מתוחה כל הדרך למטה, ג'יני לא ידעה מה להגיד לנוויל, שהביט בה כל כמה דקות, מוקסם ומבויש, וננסי וקלאריס היו לחוצות ולא דיברו הרבה.

"הו, הנה הם" אמרה ננסי כשהגיעו לאולם הכניסה, ושם ראו את ג'ון וטומי הולכים לעבר האולם הגדול.
"ג'ון" קראה ננסי. השניים הסתובבו וחיוכים גדולים נפרשו על פניהם כשראו את הבנות היפות.
"יאללה בואו" אמר טומי, בעוד הוא משלב את זרועו בזרועה של קלאריס.
"בואו ג'יני ונוויל" אמרה ננסי, מבעד לזרועו של ג'ון שעטפה אותה.
ג'יני הביטה בשני הזוגות וחנקה אנחה. היא הרגישה קצת תקועה, והצטערה יותר מאי פעם שהסכימה לצאת עם נוויל. בעיקר שכל הזמן חשבה על הנער שלצידו הייתה יכולה להיות כעת..
"אנחנו נבוא עוד מעט" אמרה ג'יני לחברותיה, כשראתה את הפרצוף המובך של נוויל.
 בטח הוא לא רוצה לבוא איתם- הם שני חברים, שגדולים ממנו בשנה, והוא לא מכיר אותם. גם לא את חברותיה. היא הביטה בחברותיה שנכנסו ונתנה לכמה אנשים לעקוף אותם.
על פניו של נוויל התפשט מבט של הקלה כשגילה שהם לא הולכים להסתובב כל הערב עם שני הזוגות האלה...

"טוב" אמרה ג'יני במבוכה, "אתה רוצה שנשלב ידיים או משהו?"
"כן, בסדר." אמר נוויל מסמיק כולו, ושילב את ידו בסרבול בתוך ידה. "את ממש... נראית טוב."הוא אמר לה, וג'יני חשבה שיותר אדום מזה הוא לא יכול להיות.

"תודה" היא אמרה לו בחביבות. "גם אתה"
הם נכנסו לתוך האולם ועברו על פני המתחרים ובני הזוג שלהם.

ג'יני קרצה להרמיוני, שנראתה מהממת ועמדה ליד ויקטור קרום. אחר כך הם עברו על פני סדריק דיגורי וצ'ו צ'אנג. ג'יני הרגישה את הקנאה מבעבעת בתוכה כשראתה את צ'ו. במיוחד שהייתה נראית יפה כל כך.

הם עברו על פני הארי, שיצא בסוף עם פרוואטי פאטיל, גם היא הייתה די יפה, אבל ג'יני ידעה שלפחות היא לא מעניינת במיוחד את הארי. היא חייכה אליו, מנסה להסתיר את רגשותיה בפנים.

לבסוף עברו על  פלר דלאקור ובן הזוג שלה, שהיה מהווגורסט, והתיישבו באחד המקומות בצד.

הסעודה התחילה. האוכל היה טעים מאוד כמובן, ולאט לאט נוויל יצא מביישנותו והם שוחחו. דווקא היה די נחמד לדבר איתו. הוא סיפר לה על משפחתו, והם צחקו די הרבה על סבתו. הבעיה הייתה כשהחלו הריקודים.

ראשונים החלו לרקוד המתמודדים ובני זוגם, (ג'יני חשבה שבחיים לא ראתה את הארי נבוך כל כך...)
ואחר כך הצטרפו עוד זוגות.
"רוצה לרקוד?" שאל אותה נוויל בהיסוס.
"כן, למה לא?" ענתה ג'יני בחביבות. היא לא הייתה רקדנית עולם, אבל גם לא הייתה גרועה בזה בכלל.
היא לא הייתה גרועה- אבל הסתבר שנוויל כן. מאוד גרוע.

הם קמו והחלו לרקוד. כבר בצעד השני דרך עליה נוויל בחוזקה.
"מצטער" הוא אמר, וג'יני ראתה שהוא מתחיל להיכנס ללחץ.
"זה בסדר" היא חייכה אליו, והניחה את ידיו במקום הנכון. "תראה, אתה מחזיק פה, הנה ככה. יופי. עכשיו אנחנו צועדים צעד אחד אחורה.."

אבל זה פשוט לא עזר, נוויל היה רקדן כל כך גרוע, שג'יני הייתה בטוחה שהדינון הענק רוקד הרבה יותר טוב.
היה איזה שלב שבו תהתה לעצמה אם בכלל נשארו לה שם רגליים, מתחת לנעליים היפות שנעלה.

אחרי שני שירים שניהם התייאשו לגמרי.
"עזבי, בואי- בואי נשב." אמר נוויל בדיכאון. "אני בחיים לא יצליח ללמוד את זה. את רוצה שאני יביא לך משהו לשתות?" הוא שאל אותה בעודם הולכים לעבר כיסאות בצד האולם..
"כן אני ישמח. תודה" אמרה ג'יני, והתיישבה על הכסא. היא מששה את רגליה באנחה.
'אוקי,' היא חשבה בלבה. 'לפחות יש שם משהו, וזה לא ממש מרוסק.'
היא הרימה את מבטה, ולפתע ראתה שמישהו מתבונן בה. היא הסתכלה לראות מי זה וגלתה נער כהה, עומד בפינה ובוחן אותה.
ג'יני הפנתה את ראשה בתחושת מתיקות. היא הייתה חייבת להודות שנחמד שמישהו מסתכל עליה כך, למרות שבכלל לא הכירה את הנער.

עברו כבר עשר דקות ונוויל לא נראה באופק. "הוא הלך לייצר את המשקאות או מה?" היא מלמלה לעצמה, והביטה מסביב.

רחבת הריקודים הייתה מוצפת בזוגות. ג'יני העבירה את מבטה על פרופסור מקגונגל ופרופסור דמבלדור שבדיוק רקדו ביחד, לעבר הרמיוני וויקטור קרום, שסחרר אותה בידיו, ולבסוף נעצרו עיניה על פרד ואנג'לינה שרקדו ביחד בהתלהבות. חיוך עלה על פניה של ג'יני. זה שהיא ראתה פעם את פרסי מתנשק עם מישהי, היה כמובן מבדר, (בייחוד העובדה שמישהי הסכימה לעשות את זה איתו- לא משנה עד כמה חננה היא.) אבל לראות את פרד מאוהב במישהי, היה ממש מצחיק. פרד כרגע עטף את אנג'לינה בזרועותיו, ותוך כדי סיבובים באולם (שפגעו בכמה וכמה אנשים) נישק אותה בהתלהבות יתר.

'מעניין מה ג'ורג' חושב על זה' תהתה ג'יני. היא חיפשה בעיניה את ג'ורג' עד שגילתה אותו רוקד בקצה השני של האולם עם קיטי בל.

סוף סוף הגיע נוויל מתנשם. "מצטער" הוא אמר, מגיש לה את הכוס הגדולה שהכילה מיץ דלעת. "הייתי די ראשון, אבל כולם עקפו אותי, ואז מאלפוי התנגש בי והכל נשפך, ובפעם השנייה..."
הוא נאנח אנחה עמוקה, והיה נראה כל כך מסכן שליבה של ג'יני התכווץ מרחמים.
"לא משנה, העיקר שהבאת בסוף" היא חייכה אליו "תודה נוויל. אתה רוצה שוב לרקוד?" היא הציעה באבירות.

"לא, לא" הוא מיהר לומר בבהלה. "אני חושב שהספיק לי לכל החיים."
ג'יני צחקקה, וניסתה לדובב אותו- להוציא אותה מהאווירה העגמומית ששהה בה, אבל זה לא עזר.
"אני מצטער ג'יני" אמר לבסוף כעבור רבע שעה של דיבורים סתמיים. "אני חושב שאני ילך לישון.."
האמת שג'יני הרגישה הקלה. כבר לא היו לה נושאים שעליהם תוכל לדבר איתו, והוא נראה מדוכדך יותר ויותר ככל שעבר הזמן.
"זה בסדר על תצטער" היא הרגיעה אותו. "אתה יכול ללכת- גם אני יפרוש עוד מעט,..."

נוויל לא חיכה לה, אלא יצא ישר מהאולם הגדול. ג'יני החליטה שבאמת אין לה מה לעשות שם, היא רצתה ללכת, אבל אז קלטה בזווית עיניה את רון והארי יושבים גם הם באווירת נכאים, ללא בנות הזוג שלהם. היא החליטה שתלך לשוחח איתם מעט, אך בדיוק אז מישהו התיישב לידה.

"היי" הוא אמר בביישנות. ג'יני הביטה בו. זה היה הנער שצפה בה מקודם. מקרוב היא שמה לה שיש לו תווי פנים נעימים ויפים, ושיער יפיפה וחלק, שגלש מעט על מצחו. 'בעצם אני מכירה אותו' חשבה.הוא לומד בהפלפאף או בריבינקלו בשנה הרביעית. או אולי החמישית- היא לא הייתה בטוחה.

"היי" היא ענתה לו וחייכה. הנער חייך בחזרה. וואו.
היה לו חיוך מהמם- חמוד כזה, גומות חן הופיעו בצדדי פיו, וכשחייך חיכו גם עיניו הכהות.
"מייקל" הוא אמר והושיט את ידו. "מייקל קורנר" ג'יני לחצה את ידו המושטת מעט ברשמיות.
"אה, ג'יני" היא אמרה והרגישה מטופשת במקצת.
"וויזלי נכון?" הוא שאל אותה בחיוך. "קשה לפספס..." הוא הניד בראשו לעבר שערה הלוהט.
ג'יני חייכה בעצבנות מעבירה יד בשיערה, "כן.. ג'ינג'י..." לא היה לה משהו אחר לומר.
"את אומרת את זה כאילו זה רע" אמר לה מייקל. "אבל אני מת על ג'ינג'י. זה יפה.."
"אה, תודה" אמרה ג'יני נבוכה בשנית.
"שנייה, את לא בשנה הרביעית נכון? או שכן?"
"לא.. אני בשנה השלישית. באתי לכאן עם נוויל לונגבטום, אם אתה יודע מי זה... אבל הוא הלך וגם אני בדיוק התכוונתי ללכת-"
"לא!" הזדעק מייקל. "זאת אומרת.. למה שלא תישארי עוד קצת? בלאו הכי הנשף נגמר עוד מעט..."
"בסדר" הסכימה ג'יני בחיוך, "אז אתה מריבנקלו?" היא שאלה, מקווה שהיא לא עושה לעצמה פדיחות.
"כן. את מגריפנדור."  אמר כקובע עובדה.
ג'יני ניסתה נואשות לחשוב מה לומר- אבל לא מצאה דבר במוחה. היא הביטה שנית במייקל. הוא היה פשוט יפה, היה בו משהו אצילי- שלא ראתה אף פעם אצל מישהו אחר- שריתק את עיניה.
מייקל נבוך. "מה?" הוא שאל אותה בביישנות.
ג'יני הסמיקה. "לא כלום... רק חשבתי...סתם."
"נהנת בנשף?" הוא שאל אותה.
"לא. נוויל לא ממש יודע לרקוד ו- זאת אומרת הוא ממש ניסה ללמוד זאת לא אשמתו..." סיימה בגמגום. היא לא התכוונה לדבר רעות על נוויל- לא חסר ילדים אחרים שיעשו זאת.
"ואתה?"
"היה בסדר..  אני לא ממש אוהב לרקוד. פעם אמא שלי ניסתה ללמד אותי כדי שאני יאהב, אבל בטעות הנפתי את הידיים שלנו חזק מדי, ונפל עליה אגרטל והיא פתחה את הראש... זה היה הניסיון האחרון שלי בעניין"
ג'יני חייכה , ואז הבחינה בזווית עיניה בקלאריס והבן זוג שלה. 'וואו הם עדין רוקדים' היא חשבה לעצמה. 'טוב בטח גם קלאריס תצא מהעניין עם חבר...' היא חיפשה את ננסי- היא לא ראתה אותה כל הערב, וגם עכשיו לא מצאה אותה. 'בטח יצאו החוצה, היא וג'ון'
מייקל עקב אחר מבטה. "את מחפשת מישהו?"
"לא.. סתם תהיתי לעצמי איפה חברה שלי.." היא חייכה. "אתה הכי קטן בבית?" המשיכה את השיחה.
"לא, אני כמעט הכי גדול. יש לי אח בשנה השביעית- פרודו. אל תישאלי אותי מה היציאה של השם.. ויש לי שלוש אחיות קטנות. הגדולה ביניהם מתחילה פה שנה הבאה..."
"אז פרודו גדול ממך בשנתיים?" שאלה ג'יני, מקווה לגלות באיזה שנה הוא.
"לא... אני בשנה הרביעית... אל תתביישי!" הוא אמר כשג'יני נבוכה, "גם אני לא הייתי בטוח באיזה שנה את."

הם המשיכו לדבר שעה ארוכה והשיחה לאט לאט נהייתה יותר כיפית ומצחיקה. ג'יני פשוט נהנתה. מייקל התגלה כנער מלא חוש הומור, הוא חיכה את המורים ואת החברים שלו, וסיפר לה על השטויות שהם עושים.
הוא גם סיפר לה על ביתו- מסתבר שפרודו חבר טוב שלו, וביחד הם עושים יותר שטויות מפרד וג'ורג', מצד שני היה בו משהו טוב כזה, הוא אהב לעזור לאחרים, וממש בסוף השיחה גילה לה –מסמיק כולו- שהוא מתנדב בחופשות עם ילדים מוגלגים מוגבלים.
ג'יני מצדה נהנתה מאוד לספר לו על משפחתה. מסתבר שאביה אוהב השטויות של המוגלגים, אמה העצבנית לעיתים ואחיה- פרסי הרציני התאומים המצחיקים והשאר- נשמעים ממש מצחיקים כשהיא מספרת עליהם.
מייקל לא הפסיק לצחוק. מה שגרם ללב של ג'יני לנתר קצת כל פעם, כי השילוב של הגומות ביחד עם העיניים הצוחקות המביטות בשלה היה פשוט מדהים.

כעבור זמן מה (לה נדמה שעברו רק מספר דקות, אבל כנראה שעבר הרבה יותר זמן..) נגמר הנשף.
'אחיות הגורל' קיפלו את כלי הנגינה שלהם והתארגנו לעזיבה- וכך גם התלמידים והמורים.
מייקל וג'יני יצאו מהאולם, לפני המדרגות ראתה ג'יני את קלאריס וננסי מחכות לה.
"טוב אז אה.." גמגמה ג'יני
"היה לי ממש כיף לדבר איתך" אמר מייקל במבוכה.
"תקשיבי," הוא אמר במהירות. "יש עוד מעט יציאה להוגסמיד, את אה, רוצה אולי, לבוא איתי?" סיים במהירות
"כן למה לא?" אמרה ג'יני מעט בעצבנות. "אולי גם חברות שלי יבואו, ותביא את חברים שלך זה יהיה נחמד..."
"בסדר." אמר מייקל וחייך אליה ברוגע. ג'יני שמחה שהוא הבין- היה לה כיף איתו, אבל קצת הפחידה אותה המחשבה להתחיל לצאת איתו קבוע. בתוך תוכה היא בכלל עדיין אהבה את הארי...
"טוב אז פה בעשר?" היא אמרה יותר רגועה.
"כן. בכיף. לילה טוב" מייקל נופף אליה.
"ביי, תודה מייקל, באמת היה כיף לילה טוב." חיוך מלא גומות אחרון- וג'יני הייתה ליד חברותיה בדרך למיטה.

"אוקי.." אמרה קלאריס.
"זה סתם, הוא דיבר איתי ו.."
"היי" אמרה ננסי. "הוא אחד הבנים החמודים בשנה הרביעית! הוא לגמרי לא סתם! הכל מההתחלה."
"תירגעו" אמרה ג'יני "אין ביינו כלום. ואני יספר לכם מחר, אני מתה לישון"

אבל כעבור עשר דקות, כששכבה במיטתה היא לא הצליחה להירדם. פשוט הטריד אותה שמצד אחד כל חיוך של מייקל גורם לה להרגיש ככה- מצד שני היא עדיין אוהבת את הארי.
שעה ארוכה היא הסתובבה מצד לצד, עד שהחליטה שהיא קוברת את הארי עמוק בלב. גם ככה לא נראה שיש סיכוי ביניהם- המבטים ששלח לצ'ו כל הערב לא נעלמו מעיניה.
היא פשוט תזרום עם מייקל ותראה כבר מה יקרה...  

הפרק הקודם		הפרק הבא