הארי פוטר והנשמה הנסתרת

אבן האוב

~♤~♧~♤~

אלבוס ניסה לחשוב מדוע היה צריך לראות זכרונות אלו, אך לפתע נזכר שמשחק הקווידיץ' יגמר בעוד כמה דקות ואז כשמקגונגל תגיע למשרד היא תתפוס אותו שם.

הוא יצא מהחדר בזריזות וברח בחזרה למועדון של סלית'רין.

הוא ראה בפינת המסדרון את פרופסור פליטיק, ונס על נפשו.

סוף סוף הוא הגיע לחדר המועדון, מתנשף.

סקורפיוס ישב שם, ונראה מודאג וכועס בו זמנית.

"אלבוס, איפה היית?" סקורפיוס התחיל לחקור אותו.

"לקחתי קצת זמן לעצמי" השיב אלבוס.

"טוב. פשוט היה לי משעמם"

"לא נורא. במילא תכף מתחיל השיעור, בוא. שלא נאחר"

השניים לבשו את גלימותיהם ועניבתם והתארגנו לקראת השיעור.

הם אספו את הציוד הדרוש ויצאו לכיוון כיתת השיקויים.

כשהגיעו אל הכיתה, היא הייתה ריקה מלבד פרופסור סלגהורן שרקח שיקוי בקדרה.

הוא שמע צעדים, והסתובב אליהם.

"הו שלום! נראה שקצת הקדמתם, תתיישבו, מיד נתחיל" אמר פרופסור סלגהורן.

פרופסור סלגהורן הסתובב חזרה והמשיך ברקיחת השיקוי.

השניים התיישבו באחד השולחנות, ופרקו את הציוד הדרוש מן התיק והניחו על שולחנם.

"אה, ודבר נוסף פוטר. אתה מוזמן לסעודת ערב ביום שבת, אצלי במשרד עם הסלג-סלבז האחרים. אתה יכול להביא איתך חבר או חברה" אמר סלגהורן.

לאחר כמה שניות החלו שאר התלמידים להגיע והשיעור התחיל.

"אני בא איתך, נכון?" שאל סקורפיוס.

"כן, ברור" השיב אלבוס ביבשות.

בתום השיעור התחילה ארוחת הצוהריים באולם הגדול, ואלבוס היה עייף מכדי לשמוע את סיפור ההצלחה המדהים של ג'יימס במשחק שהיה בבוקר, אז הוא הלך לחדר המועדון והתחמק מסקורפיוס שלאחרונה התחיל לחפש חברה של בנות.

כשהגיע לחדר המועדון לא הופתע לגלות שהוא לבדו, והחליט להקדיש את זמנו הפנוי למחשבה על שראה הבוקר.

"שלום" אמר שוב הקול, שכבר היה מוכר לאלבוס.

אלבוס התקדם במהירות אל האח, שכרגיל בתוכה בערה אש ירוקה והתבונן.

"אלבוס, אני מניח שלא הבנת למה רציתי שתראה את הזכרונות האלו. טוב, האמת שאבא שלך מסתיר ממך את זה. והוא גם בטח מתבייש בזה, הוא לא יעז לגלות לך. כשהיה בשנתו השנייה כאן בהוגוורטס, חדר הסודות נפתח. הוא סיפר לך נכון?"

"לא" ענה אלבוס.

"אפילו את זה הוא הסתיר ממך. יש משהו שהוא כן גילה לך? על למה הוא נחשב לאגדה?"

"טוב... אני יודע שוולדמורט ניסה להרוג אותו כשהוא היה תינוק והוא לא הצליח, אני יודע שהוא זכה בטורניר הקוסמים המשולש ונלחם בו נגד וולדמורט. אני יודע שהוא השמיד כל מיני חפצים כדי להרוג את וולדמורט, ואני יודע שכשהוא נלחם בקרב על הוגוורטס הוא הביס את וולדמורט. לא יותר מזה"

"אז הוא הסתיר ממך הרבה. בקיצור, בשנתו השנייה נפתח חדר סודי שטמן סלאזר סלית'רין בטירה. הארי הציל את בית הספר מהמפלצת שהייתה בחדר, אבל הוא גם הרג מישהו שלא היה צריך להיהרג. אותי. הוא חשב שאני וולדמורט, ניסיתי להסביר לו אבל בגלל שהוא מעולם לא ראה את וולדמורט הוא הסיק שזה אני. אני הייתי הקורבן, עמדתי שם, בוכה, מתחנן אליו שלא יפגע בי עם הארס של המפלצת, כי הייתי חסר נשק והוא לא חשב והרג אותי. וזהו, עכשיו אני רוח כזו שיכולה רק להופיע באח של סלית'רין. מבין?"

"כן, אבל למה זה קשור אליי?"

"טוב כמו שראית בזכרונות, אבן האוב יכולה להחזיר אנשים לחיים. אני צריך אותה, אני צריך שתמצא לי אותה כדי לחזור להיות חי. תתקן את הטעות של אביך, בבקשה"

"לא! אני ניסיתי בשנה שעברה להחזיר בן אדם לחיים וזה רק הרס את הכל. אני לא אחזור על הטעות שעשיתי"

"חבל... יש לך פה הזדמנות. הרי, למה שרק ג'יימס יהיה כוכב קווידיץ', ואתה סתם אח שלו חסר הכישרון? משפחת פוטר היא משפחה לתפארת לדורותיה, אתה רוצה שדווקא אתה תקלקל את השושלת? דווקא אתה תהיה זה שלא יצא ממנו כלום? היחיד שלא יצא כוכב? ג'יימס יהיה כוכב קווידיץ', לילי תהיה מעולה בלימודים, ואתה - מה איתך? ממך לא יצא כלום. אם תציל אותי, אתה תהיה הכוכב הכי גדול, וכולם יודו לך על שתיקנת את טעות אביך"

"בסדר"

"ילד טוב. עכשיו לך תמצא לי את האבן הזו"

אלבוס חשב לעצמו היכן לחפש.

'היא יכולה להיות בכל מקום!' 'מה אני אעשה?' רצו מחשבות בראשו.

ואז נזכר בזכרונות שראה, היו פלאשים שרצו במוחו.

ואז פתאום, נזכר אלבוס בחלק האחרון של הזיכרון.

הוא הריץ את הקטע במוחו שוב; הארי נכנס אל היער האפל בקרב על הוגוורטס, ומוציא את אבן האוב מהסניץ', הוא משתמש בה ואז מתקדם אל וולדמורט, ומשאיר את האבן על הרצפה.

זהו זה! על הרצפה! ביער האפל!

אלבוס התגנב בלילה אל בקתת האגריד.

הוא לא נכנס, אלא היא רק שמשה בשבילו כנקודת ציון.

סוף סוף הוא עשה את זה, נכנס אל תוך היער האפל.

השמיים השחירו, הייתה זו שעה מאוחרת, הרבה לאחר רדת החשיכה.

אלבוס המשיך להתקדם אל מעמקי היער, והשתמש בשרביטו כדי ליצור לעצמו מעט אור.

"לומוס מקסימה" לחש.

אור חזק למדי יצא מקצה שרביטו, והאיר לו את המשך הדרך.

הוא המשיך להתקדם, עד שזיהה בעיניו. זהו המקום שבו ניסה וולדמורט להרוג את הארי חשב לעצמו.

הוא לקח כמה צעדים אחורה וניסה לחשב היכן אמור להיות מיקום האבן.

לאחר שהגיע למקום שבו הוציא הארי את האבן מהסניץ', הוא חפר מעט באדמה, עד שהרגיש אותה, הוא הרגיש את האבן.

ליבו פעם בחוזקה, הוא היה נחוש בדעתו.

הוא חפר עוד קצת, ואז הצליח לשלוף את האבן מהאדמה.

זהו זה, הוא הצליח.

חיוך התפשט על פניו, והוא טמן את האבן בכיסו.

הוא החזיר את האדמה חזרה למקומה כדי לא להשאיר אחריו סימנים.

הוא חזר חזרה לטירה, והלך לישון כאילו לא קרה דבר.

סקורפיוס היה ער, ושם לב להיעדרו של אלבוס, לאחר שאלבוס נכנס למעונות, סקורפיוס עצם את עיניו ושיחק את עצמו ישן.

בבוקר, שאל סקורפיוס את אלבוס היכן היה בלילה.

אלבוס ענה שהוא לא הרגיש טוב, וחיפש את פרופסור מקגונגל כדי להודיע לה שהוא לא יגיע ליום הלימודים מחר, ושלא תכתוב לו הברזה מהשיעור.

"נו אז מצאת אותה?" התעניין סקורפיוס.

"לא... תמסור לה אתה. אני מעדיף להישאר במיטה" 

"אם אתה חולה כדאי שתלך למדאם פומפרי"

"זה לא עד כדי כך גרוע" תרץ אלבוס.

"טוב, להתראות" יצא סקורפיוס מהמעונות.

"פיו" נאנח אלבוס, ואבן נגולה מעל ליבו.

לאחר שחדר המועדון התרוקן, כי כולם היו בלימודים התקרב אלבוס לאש ואמר:

"הילד מהאש, זה אני אלבוס עם אבן האוב"

לא עברו כמה שניות ופרצופו של הילד הופיע באש.

"שלום, חזרת מהר. אתה יכול לקרוא לי טום, טום רידל"

______________________________________________________________________

דבר הכותבת:

אני מקווה שאהבתם, וכמו שאמרתי מעכשיו הדברים יתדרדרו, המצב יחמיר, ויהיה מותח מאוד, אז תעדכו חגורות לפני שממריאים! 😉

את הפרק הזה אני מקדישה למשתמש ליאו :), כי הוא גם מאוד פעיל ומגיב כאן בפאנפיק, והוא אמר שהוא אוהב מתח אז החלטתי להקדיש לו את הפרק שבו המתח ממש מתחיל.

ככל שתדרגו יותר, תמליצו ותגיבו, ככה הפרק הבא יעלה יותר מהר! 💝

הפרק הקודם		הפרק הבא