חצויים מכל הסוגים

הרמיוני לא הייתה שמחה במיוחד כשהארי ורון יצאו מהתא שלהם כדי למצוא את נוויל. הם לא אמרו למה הם רצו לראות אותו, רק שהם צריכים ויצאו מהתא. הם השאירו אותה לבד הם הסטודנטים מאמריקה.

הם לא בדיוק מרושעים, אבל הם תמיד התנהגו בחשדנות. לדוגמא;  פרסי היה יבש לגמרי אחרי האסון מחנות ההוקוס מוקוס, לא היה להם שרביטים, גרובר תמיד ישן עם כובע ונעליים מתחת לשמיכה (האינפורמציה של רון מזה שהם חלקו יחד חדר) ונראה שהם לא יודעים שום דבר על הוגוורטס, הארי, או וולדמורט.

הרמיוני אולי הייתה מרגישה קצת יותר טוב אם אנבת' הייתה ערה, אבל היא ישנה כמעט לאורך כל הנסיעה. הזמן הכי ארוך שהיא הייתה ערה היה הזמן בו הם החליפו את הבגדים שלהם לגלימות. פרסי גם נמנם כמה פעמים, למרות שהיא הניחה שזה בגלל השינוי בזמנים. גרובר, בכל מקרה, היה ער במשך כל הזמן.

למרוד שהיא לא במיוחד אהבה להיות עם המכשפים האמריקאים לבד, היא החליטה שזאת הזדמנות מצוינת לגלות מי הם ומאיפה הם באמת.

"אז, מה הנושא האהוב עליכם?" הרמיוני שאלה את הבנים.

"הו... טוב, אני אוהב צמחים וכאלה", גרובר אמר באיטיות.

"אז תורת הצמחים אם ככה?" הרמיוני אמרה. גרובר הרים את הגבות שלו, כאילו שהוא מופתע שקיים בכלל שיעור  בנושא של צמחים.

"ואתה, פרסי?"

"טוב, מה יש לא לאהוב באמת? הכל דיי מגניב", הוא אמר במעורפל. הרמיוני צמצמה את עיניה מעוצבנת.

כמה מדויק, היא חשבה, נשענת לאחור על המושב בתא.

רון והארי סוף סוף חזרו מהמשלחת הקטנה שלהם, להקלתה הרבה של הרמיוני, והתיישבו בשני צדדיה.

"נוויל אמר היי, הרמיוני", הארי אמר.

רון העיף מבט לעבר הסטודנטים האמריקאים בסלידה. הוא שכנע את עצמו שהסטודנטים האמריקאים גויסו על ידי וולדמורט  כדי לעזור לאוכלי המוות להשתלט על הוגוורטס. הרמיוני ידעה שיש בהם משהו מוזר, אבל הם לא יכולים להיות אוכלי מוות, הם יכולים?

הייתה עצירה ארוכה.

"אז... איך בית הספר שלכם?" הרמיוני המשיכה ללחוץ בעקשנות, מחליטה שהיא צריכה לגלות יותר על הסטודנטים מאמריקה.

"הוא טוב", פרסי אמר בנונשלנטיות. הרמיוני באמת התחילה להתעצבן מהתשובות המעורפלות שלו.

"איפה הוא נמצא?"

"לונג איילנד, ניו יורק", גרובר הצטרף. פרסי ירה אליו מבט אזהרה, אבל לא אמר כלום על זה. במקום, הוא שינה את הנושא. הרמיוני רשמה לעצמה בראש לחפש ספר על בתי ספר קסומים אחרים ברחבי העולם כדי לקרוא יותר.

"כמה זמן ייקח עד שנגיע לשם?" פרסי שאל, מחזיר את תשומת ליבו חזרה להרמיוני"

"לא הרבה. אולי חמש דקות?" היא העריכה. עוד שקט. רון החליף בגדים מאחורי הרמיוני, דוחף בטעות את המרפק שלו למותן שלה.

"אאוץ', רון!" היא קראה, מתרחקת ממנו.

"סליחה, סליחה", הוא אמר. הוא הכניס יד לכיס שלו והוציא שקית קטנה של סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים.

"מה אתה אומר, הארי? רוצה לנסות אחת?" רון שאל, מחזיק את השקית מול הפרצוף של הארי. הארי נשך את השפה שלו, שוקל את זה לרגע, ואז הוא החליט נגד זה.

"בפעם האחרונה שניסיתי, קיבלתי ביצה רקובה", הוא אמר, מנענע בראשו.

"מה הדברים האלה?" פרסי שאל. רון חייך ברשעות והחזיק את השקית.

"תנסה אחת", הוא אמר. פרסי קימט את מצחו בחשדנות והכניס את ידו לשקית, מוציא סוכריה סגולה. הוא הסתכל עליה לרגע זורק אותה לתוך פיו.

"טעם ענבים", פרסי אמר אחרי רגע. רון נראה מאוכזב שפרסי קיבל סוכריה בטעם טעים.

"הו, אני יכול לנסות?" גרובר שאל. רון  העביר לו את השקית גורם לכמה להישפך על הרצפה של התא. גרובר דחף את היד שלו לתוך השקית והוציא סוכריה בצבע אפור לבן. הוא הכניס אותה לפיו ולעס בזהירות.

"אלומיניום..." גרובר אמר באיטיות. המצב רוח של רון השתפר והוא התחיל לצחוק. בכל מקרה, הוא לא הבחין בחיוך שהתגנב לפניו של גרובר כשחפר בשקית והוציא עוד סוכריה בצבע זהה ואכל אותה בהכרת תודה.

הרכבת התחילה להיעצר באיטיות. נשמעה צווחה חזקה והרכבת החלה לרעוד מעט כשהיא מתעקלת כדי להגיע לתחנה. אנבת' הרימה את ראשה בפתאומיות. שולחת את ידה למותניה, ממש כמו שהיא עשתה כשמאלפוי הפריע להם בחנות הספרים.

"מה קורה?" היא שאלה בטשטוש.

"הגענו", פרסי אמר. אנבת' התיישבה  ונשמה נשימה עמוקה. היא הברישה את שיערה בלונדיני, מתולתל שלא יכסה את הפנים שלה. ואספה אותו לקוקו. היא יישרה את החצאית שלה בעודה ממלמלת "מדים מטופשים" ומפהקת.

כל ששתם נעמדו והתחילו לצאת מתא הרכבת. הרכבת הייתה מלאה בסטודנטים מכל הגילאים. הרמיוני הבחינה בכמה תלמידי שנה ראשונה ממש לחוצים שהלכו לאיבוד בקהל.

אחרי הרבה מרפוקים, הם סוף סוף הצליחו לפנות להם דרך מחוץ לרכבת לכיוון הכרכרות, הרבה אנשים הסתכלו על הסטודנטים מאמריקה. קבוצה של בנות משנה רביעית צחקקו והביטו לעבר פרסי. הרמיוני הייתה חייבת להודות, פרסי היה מאוד מושך, אבל היא טובה יותר מאשר למשוך תשומת לב לדעותיה. אחרי שראתה איך אנבת' מדברת למאלפוי בחנות הספרים באותו היום, היא החליטה שהיא ממש לא רוצה להיות על הצד הרע של אנבת.

הם הגיעו לכרכרות, שנראה כאילו הם הזיזו את עצמן, אבל למעשה נמשכו על ידי ת'סטראלים, יצורים דמויי סוסים שרק מי שראה מוות יכול היה לראות אותם.

"מה אלה?" גרובר שאל.

"הם נראים כמו פגאסוסים ממש קריפיים", פרסי אמר. פגאסוסים... הרמיוני חשבה. שלושתם בהו בחלל הריק מול אחת הכרכרות.

"אלה ת'סטראלים", הארי אמר.

"אתה יכול לראות אותם?" הרמיוני שאלה בחוסר אמון.

"כן", אנבת' אמרה באיטיות. "למה שלא נראה אותם?" היא תהתה.

"אתם יכולים לראות את הת'סטראלים אם ראית מישהו מת", לונה אמרה, מופיעה משום מקום. "זה אירוני שיצורים כל כך יפים יכולים להיראות רק אחרי אירועי מוות",

הרמיוני הסתכלה על האמריקאים, הרושם שלה פתאום נהיה רציני. פרסי העביר את אצבעו דרך זו של אנבת', שנראתה כאילו היא נאבקת לא לבכות. גרובר בהה ברגליו ושפשף את זרועו.

"קדימה, בואו נלך",  פרסי אמר בקדרות, מטפס על הכרכרה.

"על מה כל זה היה?" רון שאל מבולבל.

"הו רון, ברור שהם איבדו מישהו לאחרונה", לונה אמרה. "זה דיי עצוב. ובכן, אנחנו צריכים ללכת אני יכולה להצטרף לכרכרה שלכם?" היא שאלה.

"כמובן", הרמיוני אמרה לפני שעלתה על הכרכרה. שלושת הסטודנטים האמריקאים ישבו בצד אחד של הכרכרה. לונה, רון, הארי, והרמיוני עלו לכרכרה ותיישבו בצד השני.

"לפרסי הייתה הבעה אפלה על פניו. אנבת' בהתה ברצפה עם קמט קטן בין הגבות שלה. גרובר משך באפו כאשר עיניו התנדנדו בעצבנות סביב התא.

אף אחד לא אמר מילה עד שהכרכרה התחילה לזוז.

"אם לא אכפת לכם שאני שואלת, למה אתם רואים את הת'סטראלים?" לונה שאלה.

"זה כמו שאמרת. ראינו מישהו מת", פרסי אמר בחדות.

"אני איבדתי את אמא שלי", לונה אמרה.

"אני מצטערת", אנבת' אמרה.

"הארי יכול לראות אותם גם, נכון הארי?" לונה המשיכה, מביטה עליו הארי התנוענע באי נוחות והנהן. היה הפסקה ארוכה של שקט.

"איבדנו כמה חברים טובים לפני כמה זמן", אנבת' אמרה ברכות אחרי כמה זמן, לא מרימה את עיניה.

הכרכרה התנודדה לרגע, גרובר נפל מהמושב שלו. היה רגע של היסוס לפני שפרסי, אנבת', וגרובר התחילו פתאום לפרוץ בצחוק.

"אתה בסדר?" לונה שאלה. גרובר הנהן וחזר חזרה לכיסא שלו.

"עדיין עם חיוך קטן על הפרצוף שלה, אנבת הסתכלה החוצה והתנשמה.

"אלים אדירים!" היא אמרה בלחישה, תופסת ביד של פרסי.  פרסי החליק את ידו לכיסו והוציא עט. מוזר, חשבה הרמיוני. למה שהוא יצטרך עט? אנחנו משתמשים כאן בשרביטים.

"מה זה?" פרסי שאל בקול מתוח.

"תירגע ורק תסתכל מחוץ לחלון", היא אמרה. פרסי דחף את העט חזרה לכיס שלו. הרמיוני הביטה מחוץ לחלון על הוגוורטס. "זה לא מדהים? תסתכל על הצריחים. ראיתי מספיק עמודים יוונים בשבוע האחרון שיספיק לי לכל החיים. זה נהדר לראות משהו אחר לשם שינוי",

"עמודים יוונים?" הרמיוני שאלה בקול רם. אנבת עצרה לרגע, מסתכלת על הרמיוני במבט מרחף.

"כן, הייתי בתוכנית אדריכלות בקיץ", היא מלמלה, מסתובבת חזרה לחלון.

"הפנים אפילו יותר מדהים", לונה אמרה באוויר, מסתכלת מחוץ לחלון הכרכרה

כשהתקרבנו יותר ויותר לטירה, ההתרגשות של אנבת' התגברה כשהיא מצביעה על פרטים חדשים בטירה.

"מי היה האדריכל?" אנבת' שאלה. לפתע, הכרכרה נעצרה. ושוב גרובר עף מהמושב שלו.

"ברצינות, שוב?" גרובר קרא בחוסר אמון. הוא נעמד וניקה את המכנסיים שלו, רוטן משהו לא ברור.

"נלך?" לונה אמרה. נעמדת. כולם עקבו אחריה מחוץ לכרכרה לכיוון הטירה הגדולה ש-, הרמיוני הרגישה שהיה כמו בית שני בשבילה.

הם היו בבניין והלכו לכיוון האולם הגדול כשפרופסור מקגונגל התקרבה אליהם.

 "שלום לכם",

"היי פרופסור מקגונגל!" הרמיוני אמרה בחמימות. רון והארי מלמלו ברכת שלום חלשה.

"הו, שלום גברת גריינג'ר, מר וויזלי, מר פוטר" היא אמרה, מהנהנת לעברם.

"פרופסור, אני מצטערת להגיד לך אבל אני מאמינה שיש נרגלים בטירה", לונה אמרה בקול נמוך. פרופסור מקגונגל הטתה את ראשה וכיווצה את שפתיה לחיוך קטן של ספק.

"תודה לך על המידע , גברת לאבגוד, אבל אני לא מאמינה שנרגלים שורצים בבית הספר", היא אמרה. ואז היא הסיטה את תשומת ליבה מלונה וחזרה לכיוון של הרמיוני.

"שלום, אתם בטח הסטודנטים מתוכנית חילופי התלמידים. אני פרופסור מקגונגל", היא אמרה. מביטה לעברם.

"היי, אני אנבת', זה גרובר וזה... פרסי?" אנבת' סרקה במבטה את הקהל. היא הזעיפה את פניה והפנתה את תשומת ליבה לפרופסור מקגונגל.

"מצטערת, פרסי... דעתו מוסחת בקלות..." היא מלמלה.

"ובכן, אנחנו חייבים להתחיל עכשיו,  אז אם תצטרפו לתלמידי השנה הראשונה בכניסה, אתם תשתלבו ביניהם", פרופסור מקגונגל אמרה. "אני בטוחה שהוא יצטרף אליכם בקרוב", אנבת' הביטה מעבר לכתפה, נושכת את השפה שלה בעצבנות.

"בסדר. בואו נלך", היא אמרה.   

הפרק הקודם		הפרק הבא