זיכרונותיי מסיריוס

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, ועם זאת מחלקת המסתורין שבמשרד הקסמים הייתה רועשת במיוחד; חצי מהקומה כבר הייתה מרוסקת - חלקי פסלים התעופפו והתגלגלו מסביב, ומכל עבר נשמעו קולות של לחימה.

רמוס, כשאר חברי המסדר ששהו במפקדה כשהתקבל הדיווח, דאג כרגע בעיקר לשלומם של הילדים שנקלעו לקרב הקשוח הזה. אנשים נכנסו ויצאו מטווח ראייתו - טונקס בתחתית המדרגות - קינגסלי נלחם בכמה אוכלי מוות בו זמנית - גם מודי כנראה, על אף שרמוס לא הצליח לראות אותו מבעד לניצוצות השרביטים שקרעו את האוויר ללא הרף - והנה הארי ונוויל, ובסמוך אליהם לוציוס מאלפוי...

"הארי, רכז את כל האחרים וצא!" הוא נדחף בניהם בלי להסס, במטרה להרחיק את מאלפוי מהארי ככל האפשר.

בזווית עיניו הוא הבחין בסיריוס נלחם בבלטריקס. סיריוס תמיד היה טוב בדו-קרב, וכשבלטריקס ריקדה לפי קצב שרביטו בחינניות כמעט זהה לשלו רק אפלה יותר, הוא היה חי הרבה יותר מאי פעם; זה הזכיר לרמוס נשכחות. בגאווה ניכרת ובכוחות מחודשים, הוא המשיך להיאבק.

כשלוציוס נפגע ישירות מהקללה של רמוס והוא הביט מעלה אל עבר הדלת המובילה אל חדר המוחות שם שהו מרבית הילדים, הוא חש הקלה גדולה - דמבלדור סוף סוף הגיע; הקרב הוכרע.

רמוס כבר היה עד פעם לכוחו של דמבלדור בשעת כעס, והוא ידע שהכל ישתנה מיד; ואכן, דמבלדור לכד את אוכלי המוות שניסו להימלט ברגע שהבינו שהובסו, בזה אחר זה.

רמוס הביט סביב בהקלה - הם בסדר; הארי בסדר. הכל נרגע, למעט קרב אחד - סיריוס ובלטריקס. היריבות שלהם הייתה עמוקה, עד כדי כך שהם היו שקועים בקרב מטורף בעולם משלהם וכלל לא הבחינו בדמבלדור; שניהם המשיכו להיאבק בחינניות מסוקסת שאין שנייה לה, קשורים בקשר דם ודומים כל כך במראה, אך שונים כל כך מבפנים. ללא ספק, הם תיעבו זה את זו.

"קדימה, זה כל מה שיש לך?" סיריוס צחק עליה - שניהם צחקו זה על זו; שניהם נאים, גאים ויהירים במיוחד. סילון אור אדום אחרון התעופף באוויר-

~

"היי - מה קרה? למה יצאנו באמצע הזיכרון?" ג'יני לחשה; אף אחד מהם כבר לא צחק.

"זה כאילו שהזיכרון פלט אותנו - אולי יש לו כוחות לזרוק אותנו ממנו?" רון שאל בטמטום.

"או שמישהו מאיתנו התעקש שנצא..." עיניה של הרמיוני היו אדומות. "הארי? אתה בסדר?"

"אני לא רוצה לראות את זה יותר." הארי בקושי זיהה את קולו. "זה הרגע שבו סיריוס נעלם מאחורי הפרגוד. צריך להשמיד את הזיכרון הזה."

"הארי, אתה בטוח?..." ג'יני הביטה בו בדאגה ניכרת.

"אני לא צריך לראות את זה כדי להיזכר." קולו רעד. "זה לא שלהסתכל על זה מהזווית של לופין יהפוך את זה לקל יותר..."

הם שתקו, וג'יני הניחה את ידיה על כתפיו בעידוד; הארי לא רצה לדבר, ולה לא היה הרבה מה לומר.

"האגריד צדק. אם כבר למות, הוא היה רוצה למות ככה - בקרב, כמו גיבור. גם לופין ידע את זה, 'סיריוס היה חי הרבה יותר אי פעם'..." הרמיוני הפרה את השתיקה המעיקה בלחישה.

"כן, כנראה..." הארי אמר רק כדי לשים סוף לנושא הכאוב הזה - עכשיו הוא הבין מדוע אברפורת' המליץ לו לראות את הזיכרונות עם ג'יני; היא ידעה לנחם אותו, גם ללא מילים.

"אבל אם סיריוס כבר מת," רון אמר לאט, והביט בעיקר בהארי. "אז מה יש במבחנה האחרונה?"

"אולי משהו עם טונקס?" ג'יני הציעה בתקווה.

"אולי זה יהיה משהו שנוכל להראות לטדי כשיגדל..."

"הרמיוני, טדי לא צריך לראות אף אחד מהזיכרונות הללו, הוא כבר סבל מספיק..."

"צריך לשקול להשמיד את כולם, אם תשאלו אותי. עדיף לעולם בלעדיהם - ובטח עדיף לך, הארי." ג'יני נשענה עליו בחיבה. רון גלגל עיניים, והרמיוני טיפלה בזיכרון האחרון במרץ.

"טוב... זיכרון אחרון." הארי אמר ביראת כבוד.

"סוף סוף." כשווידא שהארי וג'יני עדיין רק מחובקים, רון הביט בהם.

"אני רק מקווה שזה לא יהיה עוד מוות... זה בטח לא מהמלחמה האחרונה, לא ייתכן שהוא הספיק לנצור שום מחשבה בלילה הארור ההוא." הרמיוני מחתה דמעה אחרונה מפניה, אך עדיין נותרה מודאגת.

"לפחות עכשיו אנחנו יודעים איך לצאת מזיכרון באמצע, ליתר ביטחון... חבל שגילית את זה רק עכשיו, ולא - נגיד - בזיכרון הראשון..."

"כן, אתה צודק, אני מניח..." הארי לא הצליח לחייך; למען האמת, הוא בכלל לא היה בטוח איך הצליח להוציא אותם באמצע, הוא רק שיער שכשממש רוצים לצאת, מצליחים. אחרי הכל, הגיגית היא חפץ קסום והגילוי שיש לה רגשות לא יהיה חסר תקדים, ביחס לכלל החפצים הקסומים שנתקלו בהם עד כה...

"זה לא מצחיק, רון." הרמיוני הביטה בנוזל הכסוף האחרון, שהחל להסתחרר בקערה. "מוכנים?"

"לא." הארי לחש כך שרק ג'יני שמעה, ובכל זאת הושיט את ידו.

הפרק הקודם		הפרק הבא