נגד הכל

בעיקרון זה היה אמור להיות פרק אחד, אבל פיצלתי אותו כי הוא יצא ממש ארוך..

אז עכשיו יהיו שני פרקים ארוכים😁

מקווה שתאהבו, ואשמח שתגיבו מה אתם חושבים על העלילה. מתחילה להסתבך...

אז בקיצור-

תהנו🌻

פרק 10 | בין הצללים | מרג'י

"גלימה, ספרים, שרביט-" לרה נאנחה בקול ושמטה את הרשימה שהכינה מידה, "בטוח שכחתי משהו. כדאי שאני אלך לבדוק מה ג'ין ומרג'י אורזות".
לרה חזרה לביקוריה בביתן של ג'ין ומרג'י, אפילו שמיד לאחר שהן השלימו היא פחות הלכה אליהן, מכיוון שהרגישה קצת דחויה. היא הניחה שזה באמת היה עניין של זמן בסופו של דבר. אחרי הכל, הן חזרו להיות אחיות טובות והיא הניחה שהתוכנית שלה הצליחה למרות הכל.
היא הרימה את הרשימה ותחבה אותה לכיסה, ויצאה לעבר ביתן. ההתרגשות הציפה אותה בימים האחרונים לקראת כניסתה להוגוורטס. החלום שלה מתגשם!
היא הביטה בשעון ידה, שהורה לה עוד כמה זמן בדיוק היא תיהיה ברכבת האקספרס של הוגוורטס. עוד שלושים ושמונה שעות, שלושים ושלוש דקות, ושבע עשרה שניות. היא זרחה מרוב אושר. זה קורה ממש עוד מעט!
הבית הגדול נגלה לעיניה. הדלת היתה פתוחה, כאילו לקראתה. היא עלתה בזריזות לחדרים של מרג'י וג'ין, וראתה שגם הן מתרגשות לא פחות ממנה.
"אנחנו היינו מופתעות שראינו שהשרביטים שלנו לא דומים במיוחד," אמרה מרג'י כשהן מושיטות לעברה את שני השרביטים המעוטרים שלהן, "אבל כל אחד והשרביט שלו. אף אחד לא יכול לבחור אותו. הוא בוחר אותנו!" מרג'י ליטפה בזהירות את השרביט במבט מעורר יראה, והניחה אותו בעדינות בתוך קופסא שמורה היטב במזוודה.
"לרה את גמרת כבר לארוז להוגוורטס?" שאלה ג'ין.
"לא בדיוק. בגלל זה הגעתי לכאן, תמיד יש לי תחושה ששכחתי משהו". אמרה לרה בעצב.
"זה בגלל שאת לחוצה מדי". אמרה מרג'י וניסתה להישמע אדישה, אף על פי ששמעו את הלחץ וההתרגשות בקולה, "יש לך עוד זמן, את יכולה להמשיך גם מחר".
"אתן יכולות לעזור לי לעבור על הכל?" שאלה לרה והתעלמה מהתוכחה של מרג'י. היא שלפה מכיסה את הרשימה ונופפה בה לעברן.
"אולי יש לכן משהו מפורט יותר?" שאלה והשליכה את הנייר המקומט.
"כן," עיניה של מרג'י סקרו בזריזות את הרשימה, "את יכולה לקחת את שלי, הרשימות שלי ושל ג'ין ממש דומות." היא הושיטה לעברה את הרשימה המפורטת.
"תודה, אתן תמיד עוזרות לי". אמרה לרה והתיישבה בייאוש לידן.
"מה קרה לרה? את צריכה עזרה בעוד משהו?" שאלה מרג'י שהבחינה שחברתה בוהה המזוודות שלהן.
"אין לי כוח כבר לארוז. אני באמת לחוצה מדי, אתן צודקות," שתיהן הפסיקו לארוז והביטו בה, "אתן רוצות שאולי נצא לסיבוב?"
"רעיון מעולה," אמרה ג'ין וקפצה על רגליה, "גם אני מותשת מהאריזה".
מרג'י עזרה ללרה לכתוב מכתב לאמה שתחזור עוד שעה. הן שרבטו עליו במהירות ושלחו אותו בינשוף לכיוון ביתה.
שלושת הבנות יצאו לרחוב בשעת השקיעה וטיילו על המדרכה שהיתה ריקה מאדם.
הרוח הקלה העיפה בעדינות את שערן, והאוויר הצח היה מרענן ומרגיע.
"איזה ערב מושלם לטיול!" התרגשה מרג'י והביטה סביב, "תראו את השקיעה!" היא הצביעה על השמיים האדמדמים.
"אולי נלך לכיוון החוף?" הציעה לרה והביטה בגלים הנראים ממרחק.
היא לא חיכתה לתשובה, והבנות הלכו אחריה כמו מהופנטות לכיוונו. הרוח ליטפה את פניהן והן התחילו להרגיש את החול הרך גם מתחת לנעליהן. הן התיישבו עליו, ונשמו את האוויר הנקי.
"שמעתי שהפרופסור לשיקויים קשוח," אמרה ג'ין ושיחקה בידיה עם החול, "אני מקווה שזה לא נכון, אני חושבת שאני אחבב את המקצוע". אמרה ג'ין בציפיה.
"מעניין באיזה בית ניהיה". תהתה לעצמה מרג'י.
"אני מקווה לא להיות בסלית'רין. השמועות עליו לא מזמינות במיוחד". אמרה ג'ין.
"אני מקווה להיות בבית כלשהו". פלטה לרה ומיד השתתקה והביטה בים במבוכה. אסור לה לעורר את החשדות שלהן. אסור להן לדעת שהיא סקיבית. הן לעולם לא יסכימו להיות חברות שלה אם הן ידעו. מה היא חשבה לעצמה?
"כולם בסוף צריכים להיות בבית מסוים," אמרה ג'ין לבסוף לרווחתה של לרה. היא ראתה את המבטים הרציניים שהן נעצו בה והוסיפה בבלבול, "זה לא נכון?"
"היא סתם אמרה את זה. היא התכוונה בבית כלשהו שהיא רצתה." אמרה מרג'י והוסיפה, "כמוני..."
"כן. כי מבחינתי בית שלא רציתי הוא לא בית", אמרה לרה נחרצות, ונשכבה בהקלה על החול. הפעם היא הצליחה לחמוק, אבל היא צריכה להיזהר יותר במה שהיא אומרת.
"אני פשוט רוצה בית שמתאים לי," אמרה מרג'י ונשכבה גם היא ליד לרה.
"טוב, מה שתגידו. אני מקווה להיות עם שתיכן". חייכה ג'ין ומשכה בכתפיה.
לרה חייכה בהקלה כשהן הפסיקו לחקור אותה, והיא ומרג'י הנהנו בראשן להסכמה.
הן קמו והמשיכו לפסוע על שפת החוף בהנאה, עד שמשהו לכד את עיניהן.
הן התקרבו לאותיות שהיו מסומנות על החול, וקפצו לאחור בפליאה. אלה לא היו סתם אותיות.
"ל- לר- לרה? כתבת את השם שלך בחול?" שאלה מרג'י בהיסוס.
"לא", ענתה לרה. הן פסעו עוד כמה צעדים לאחור.
"אולי זה פה מלפני הרבה זמן" הציעה ג'ין.
"לא. אם זה היה ממזמן האותיות היו נמחקות, או לפחות חלשות יותר" מחתה מרג'י.
האותיות היו מוטבעות עמוק בחול, כאילו נכתבו לפני דקות ספורות.
הבנות החלו להתרחק מהחוף ולהתקדם לביתן, אך כעבור כמה דקות של הליכה, משהו נוסף עצר אותן.
"עוד פעם השם שלי". לרה הביטה בקיר אבן משמאלן, שהיה בערך אמצע חומת-הבניינים (בניינים שהיו צמודים זה לזה כך שלא היה מרווח ואפשרות מעבר ביניהם). על הקיר היו כתובות אותיות שמה.
רק שהפעם, הן לא הספיקו לדון בנושא. איש עם ברדס שחור הגיח מאחורי הקיר. הן קפצו לאחור בבהלה, פלטו צרחות ונצמדו אחת אל השניה.
"לא באתי לתקוף אותכן", הקול שלו נשמע קצת מעוות ולא אמין, "אני רק צריך לבדוק משהו קטן אצל לרה, ואני אעזוב אותכן".
"מאיפה אתה יודע את השם שלי? את כתבת את השם שלי על הקיר ובחוף? למה אתה צריך אותי? למה אתה מבהיל אותנו? מה עשינו לך? מאיפה באת? מי אתה? ומה אתה רוצה לבדוק?" כל השאלות שהתרוצצו בראשה של לרה נורו מפיה בזו אחר זו, והיא לקחה נשימה עמוקה לאחר שסיימה.
היא הרגישה את חברותיה עדיין רועדות לידה, לא מבינות מאיפה האומץ הזה מגיע אליה.
השמש כבר שקעה כמעט לגמרי, וחושך התחיל לכסות את השמיים.
"אני רואה שאת סקרנית, תחכי עם השאלות לבסוף," הוא אמר ברוגע.
"מה- מה אתה רוצה ממנה?" גמגמה מרג'י לאחר שנרגעה במקצת.
האיש שניצב לפניהן היה מוזר. הוא ניסה לעוות את קולו, ונשמע קצת מגוחך. פרק כף ידו הוסתרה בקפידה מאחורי גבו, הוא היטיב לכסות את ראשו בעזרת ברדס ומסכה שחורה, ולהסתתר בין הצללים.
"לא משהו שצריך לעניין אותך," הוא הושיט את ידו השניה, זו שלא הייתה מאחורי גבו, אל לרה, ואמר באיום, "לרה, זה לא צחוק העניין הזה. פשוט בואי איתי בשקט."
"ל- למה?" היא הצמידה את ידה קרוב יותר אליה וקולה התחזק מעט כשהמשיכה, "אני לא יודעת מי אתה או מה אתה רוצה ממני, אבל תתרחק. אני יכולה לעשות דברים שאתה לא יודעת בכלל."
"כ- כן... ותצטרך לעבור אותנו כדי לה- להגיע אליה," הוסיפה ג'ין באומץ, מה שלא היה כל כך מרשים, בהתחשב בפניה החיוורות, בקולה הרוטט ובידיה הרועדות שנקמצו לאגרופים.
"אני חושש שהדברים שאת יודעת לעשות כבר ידועים לי... הבעיה שאתן לא יודעות את הדברים שאני יודע." השיב האיש ללרה, וחיוך עצוב נשמע בקולו. "ואת, ילדונת, כדאי שתלכי הביתה. פה זה הקרבות של הגדולים," הוא דיבר אל עבר ג'ין בחביבות שהכעיסה אותה, והיא הזדקפה. נראה היה שהיא עומד לפצוח בנאום שלם, אך הזר קטע אותה בהינף יד ופנה לעבר לרה. "את באה?"
"הייתי נמצאת תחת אימפריוס לפני שהייתי באה איתך. וגם אז היה קשה לשכנע אותי."
"באמת?" הוא שאל בחיוך והכניס את ידו לכיס.
עברו כמה שניות חשובות עד שלרה ומרג'י הבינו מה הוא מתכוון להוציא משם, ואילולא ג'ין, זה כבר היה מאוחר מידי. חושיה היו חדים לאחר העלבון של הזר, והיא דחפה אותן לקרקע בדיוק בזמן, כך שהקללה שכוונה אליהם מקצה שרביטו עברה מעליהן.
לאחר שניות ארוכות שנדמו כנצח, הוא נשף בעצבנות, שרק ונעלם. הן לא הספיקו להגיב לתפנית המפתיעה, ומהגג מעליהן קפץ מישהו אחר, בעל גוף גדול ובגדים שחורים, ונחת בקלילות מולם.
ג'ין, מרג'י ולרה קמו באיטיות, והביטו אל האיש שנחת מולם. לרה הביטה אל הגג, הסתכלה על האיש בפנים מבועתות ובלעה את רוקה. לפתע היא הסתובבה בבהלה ורצה אחורה, תוך שהיא פוגעת במרג'י שעמדה בדרכה ומעיפה אותה הצידה, וידיהן נוגעות לשניה.
"אז זו הילדה האמיצה..." הוא צחק בלגלוג והביט בה מתרחק עד שנעלמה. הוא היה בטוח שלא תחזור דרך שם מבלי שהוא יראה אותה. מצד ימין שלו הייתה חומת בניינים צמודים, בלי שום דרך לעבור ביניהם, ומצדו השני היה פרוס חוף הים. אם היא תרצה לבוא ולהפתיע אותו יקח לה לפחות חצי שעה כדי לבוא מסביב.
"ועכשיו... אם היא לא באה מרצון..." הוא הביט במרג'י המתייפחת ובג'ין הרועדת, "נצטרך להכין לה הפתעה קטנה, מה?"
הוא כיוון את שרביטו לעבר ג'ין, אבל לפני שהספיק לירות את הלחש ג'ין קמה והלכה לעבר מרג'י, מתעלמת ממנו ועוזרת לה לקום.
"נפצעת?" היא שאלה בדאגה. מרג'י הנהנה בפנים מכווצות מכאב והן התחבקו בחוזקה.
אחרי כמה רגעים הזר גיחך, ומרג'י הסתובבה לעברו.
"אתה יכול להמשיך לצחוק," היא קראה באומץ, "אבל זה לא יעזור לך. אף אחד לא מת מצחוק, אבל אני מקווה שאתה תהיה הראשון."
"אולי אני אהיה הראשון שמת מצחוק, אבל אם תמשיכי ככה את תהיי הראשונה שתמותי פה." הוא נהם בכעס. "אנחנו צריכים את לרה. לא אמרו לי שום דבר לגבי החברות הקטנות שלה."
"אז מישהו מחלק לך פקודות.." אמרה מרג'י באיטיות, מנסה למשוך ממנו כמה שיותר שיותר פרטים.
"זה לא עניינך, וכדאי שתפסיקי לדחוף את האף שלך למקומות שלא קשורים אליך, אחרת עוד יקרה לו משהו," הוא הידק את האחיזה בשרביטו.
"כדאי לך להיזהר," אמרה לו ג'ין, מנסה לעזור לאחותה.
"ולמה בדיוק? אם אני לא טועה, אני זה שמחזיק את השרביט פה, מול שתי ילדות קטנות שלא יודעות לעשות קסמים, ועוד אחת שלישית שברחה כמו ארנבת..." הוא צחק בקול, וירה כמה לחשים אל עבר הרגלים שלהם, גורם להן לקפוץ ולפזז ברגליהן.
"אנחנו לא מפחדות ממך. אתה יכול לאיים עלינו כמה שאתה רוצה, אבל עוד מעט יתחילו לדאוג לנו ואז אתה תהיה בצרה..." מרג'י שלחה לעברו מבט רושף.
הזר צחק, ולא נראה מודאג מהאיומים שלה. "אף אחד לא יגיע בלי שאני אדע, ובהתראה של שניה אני הולך מפה."
"אתה לא יודע הכל. העזרה יכולה להגיע ממקום בלתי צפוי..." מרג'י הגניבה מבט כלפי מעלה.
האיש הביט באלכסון לאותו כיוון. מה שהוא ראה גרם לו ללכת צעד אחורה, והוא פער את פיו בתדהמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא