חיים של קוסמים

הולי עלתה על הרכבת האדומה ונופפה למשפחתה.

רוז חיבקה אותה פעם אחת לפני שהלכה להצטרף לאלה, אמה, מישל, ולורה, חברותיה הטובות, בתא.

היא נכנסה לתא אחד ובלי להסס שאלה אותם: ״אפשר לשבת איתכם?״ בחיוך גדול.

״למה לא?״ חייכה אליה ילדה עם שיער שחור קלוע להמון צמות קטנטנות שבסופן חרוזים צבעוניים.

היו לה עיניים חומות גדולות ועור בצבע שוקולד.

״קוראים לי פולי״ חייכה אליה.

״היי, קוראים לי הולי״ חייכה אליה חזרה הולי.

שתיהן ציחקקו.

ואז הגיע מישהו מתולתל עם נמשים ועור בהיר, ועיניים ירוקות גדולות ובהירות.

״אני ג׳ורג׳״ חייך אליה. ״היי״ חייכה.

״אני קלרה״ חייכה אליה ילדה בעלת שיער אדום מתולתל ועיניים חומות גדולות.

״היי״ השיבה הולי בחיוך ענק.

״ואני אדם״ חייך אליה ילד בעל שיר בלונדיני, עיניים כחולות, ועור שזוף. הוא היה נראה שרירי ביותר.

״שלום״ חייכה גם אליו הולי.

ואז הם התיישבו בילד והחלו לפטפט ולצחקק ולזלול ממתקים והנה עברה הנסיעה.

הם נכנסו אל תוך סירה אחת חמשתם ודיברו ומעט ריכלו על האדם הענק והשעיר אך הולי הגנה עליו:

״אולי הוא נראה קצת שונה אבל הוא מתנהג ממש נחמד!״ טענה.

״את צודקת״ אמרה פולי. ״אסור לשפוט בן אדם על פי המראה.״

״מי כמוני יודעת״ חייכה חיוך מריר.

״נכון, תמיד צחקו עליי כי אני ג׳ינג׳ית, ואני סבלתי מזה, ועכשיו אני עושה את אותו הדבר!״ אמרה קלרה.

״אתן צודקות״ הסכים ג׳ורג׳ ואדם רק הנהן בראשו.

ואז הם התחילו לדבר על הבתים עד שהגיעו למזח.

הם הלכו בתור לאולם הגדול אחרי פרופסור מקגונגל, אישה חמורת סבר אך טובת לב, הולי זיהתה זאת מהשנייה הראשונה.

לפתע החלה מצנפת המיון לשיר:

בימי עבר, בצעירותי,/כשהוגוורטס אך נוסד,

חשבו ארבעת מייסדיו /לפעול יחדיו לעד;

הן מטרה רמה אחת/ איחדה, ליכדה אותם:

שבית-ספרם הזה יהיה/הטוב שבעולם.

״יחדיו נבנה ונלמד!״/אמרו, בלי שער

שיום יבוא, וברית רעים/תופר ללא הכר

כי סלית׳רין וגריפינדור/נדרו אחוות עולם

והפלפאף ורייבינקלו/קרבו מקשר דם.

כיצד אם כן נכשל כל זה?/רעות כיצד הכזיבה?

אני עדה הייתי אז,/ ובפנים ארחיבה:

שח סלית׳רין, ״תלמיד רצוי/יהיה טיהור בדם.״

אך רייבינקלו אמרה, ״תמיד/עדיף תלמיד חכם.״

שח גריפינדור, ״לאמיצים/ראוי לתת כבוד,״

והפלפאף; ״יבוא כל מי/שמשתוקק ללמוד.״

כך הם התווכחו, אך ויכוחם/לריב לא התפתח,

שכן הוסכם שכל מורה/את חביביו לוקח:

אם דם טהור היה חשוב/לסלזאר סלית׳רין,

הרי שתלמידי ביתו/היו רק טהורים.

המבריקים בחבורה/הלכו אל רייבינקלו,

ואלה שגילו גבורה/הלכו אל גריפינדור.

הפלפאף טובת הלב/לקחה את כל השאר.

באופן זה, לאורך זמן/איזון ברור נשמר.

וכך עברו כמה שנים/של סדר ושלום

אבל אט אט המחלוקות/החלו גם לפגום;

בהדרגה זה נגד זה/נפנו הארבעה,

במקום לתמוך איש ברעו,/קודשה ההפרדה.

נראה היה שבית ספרם/ימים לא יאריך,

שכל הטוב נופל קורבן/לקרע המחריף.

ולבסוף הבוקר בא/בו סלית׳רין עזב.

הריב פסק, אבל שלום/מלא עוד לא הושב.

מיום שבו מארבעה/נותרו פה רק שלושה,

ברית הרעות בין הבתים/בעצם לא חודשה.

מצנפת המיון אני./הנוהל כבר מוכר:

אומר לכל תלמיד חדש/לאיזה צד נבחר.

סיימה מצנפת המיון את שירה וכולם הריעו.

״וויזלי/קלרה!״ קראה פרופסור מקגונגל וקלרה קמה בחשש אל עבר הבימה.

העא התיישבה על הכיסא ולאחר חצי דקה ארוכה קראה המצנפת: ״הפלפאף!״

וקלרה רצה אל עבר השולחן המריע.

״ג׳ורדן, פולי!״ ופולי מוינה גם היא להפלפאף. אחר כך מוינו עוד הרבה תלמידים,

ביניהם ג׳ורג׳ ואדם גם הם להפלפאף.

ואז.....

״,הולי!״ קראה הפרופסור מקגונגל.

היא הגיעה ובשנייה שהתיישבה מיונה להפלפאף יחד עם כל חבריה.

לאחר הסעודה הלכה לישון והיא הייתה בחדר רק עם קלרה ופולי.

היא הייתה מאושרת ונרדמה במהירות.

הפרק הקודם		הפרק הבא