משפחות

סוורוס בכה, מצונף בפינה, שיער השחור ממסגר את פניו הנפוחים מבכי.

הוא היה בסך הכל בן שש, אך המציאות היחידה שהכיר הייתה של אימה ורשע.

הוא ראה את אביו המרושע, הגבר החזק, מטיח אגרופים באישה דקיקה.

״טוביאס, טוביאס, זו אני! אני, איילין!״ התחננה האישה, אימו של סוורוס.

״את לא איילין! מכשפה מרושעת שכמוך!״ זעם הגבר, שללא ספק היה שתוי, והטיח את ראשה של האישה בקיר.

איילין הוטחה בקיר ונפלה כמו בובת סמרטוטים, דם זולג ממצחה.

הגבר יצא מהחדר.

״אימא? את בסדר?״ שאל סוורוס הקטן וניגש אל אימו.

דממה.

סוורוס נטל בקבוקון כחול קטן והשקה את אימו בשיקוי שהיה בפנים.

איילין פתחה עיניים.

״את בסדר, אימא?״ שאל בקול רועד סוורוס.

״אני בסדר, נסיך שלי. הכל בסדר.״ חייכה אליו חיוך קלוש איילין.

סוורוס ידע שזה לא נכון.

למה אצל ילדים אחרים הוריהם לא מוכים? למה? שאל את עצמו לא פעם.

״בוא נכין עוד משיקוי הריפוי, אני רואה שעוד מעט נגמר המלאי.״ אמרה איילין לבנה.

סוורוס שמח.

הוא אהב להכין שיקויים עם אימו, זו הייתה נקודת האור היחידה בחייו.

הם עירבבו, ורקחו, והוסיפו, ומוללו, וסחטו, וחתכו, ולבסוף השיקוי היה מוכן.

״כל הכבוד, נסיך שלי.״ נישקה אותו על מצחו איילין.

״אתה תמיד תישאר הנסיך שלי. הנסיך חצוי הדם.״

הפרק הקודם		הפרק הבא