יומנו של הנסיך

הפרק הזה מוקדש לניקולאס פלאמל, על ההקנטות שלה.

ועל התגובות שלה, למרות שהם לא היו הכי חמות.

ובעיקר על החברה שהיא בשבילי. (לא בקטע של זוגיות.)

שלום לך יומן יקר.

את היום הזה אני לא יודע איך להגדיר.

שמח?

או אולי עצוב?

היום הגיע הבן של לילי לבית הספר.

יש לו בידיוק אותם עיניים כמו שלה.

אבל הוא דומה לג'יימס.

הוא נראה בידיוק כמו ג'יימס.

חוץ מהעיניים, העיניים הם של לילי.

עיניים ירוקות.

עיני שקד ירוקות.

ראיתי אותו, הוא התמיין לגריפידור כמוה.

וברגע שראיתי אותו בסעודה, ידעתי שאני אשנא אותו.

יש לו את העיניים של לילי.

אבל את המבט של ג'יימס, המבט שאני כל כך שונא.

המבט הנורא ביותר שקיים.

המבט המתנשא.

המבט של "אני מעל הכללים".

מבט של "אני מעל כולם."

ושנאתי אותו.

שנאתי אותו על זה, שהוא מערב עיניים יפות,  במבט המגעיל הזה.

במבט המתנשא הזה.

העניים שתמיד אהבתי לראות.

היום שנאתי להביט בהם.

העניים שתמיד גרמו לפה לחייך כשראו אותי, היום זה כבר לא יקרה.

מהיום הם יגרמו לו להתכווץ בזעם.

אבל יש עוד סיבה שאני שונא אותו.

הוא גורם לי צער, צער עמוק.

כי הוא מזכיר לי אותה.

מזכיר לי את העיניים שלה.

העניים שתמיד אהבתי.

העניים שאני עדיין אוהב.

העניים שלה.

שלך, הנסיך חצוי הדם.

בבקשה כל אלה שקוראים, ואני יודע שיש כאלה, ולא מגיבים, בבקשה תגיבו.

הפרק הקודם		הפרק הבא