יומנו של טום

תודה רבה לשתי הבנות שהגיבו :)

האמת היא שאני קצת מפחדת להמשיך.. סגנון הכתיבה שלי השתנה..

טוב, בלי תירוצים!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

שקלתי את האפשרויות שעומדות בפני. אני תמיד יכול לברוח מהנער הזה, ליצור הסחת דעת כלשהי ולרוץ.

נשמע נחמד, לרוץ. במילא הנער ההוא היה נראה לי... מנומס מדי? אני בחיים לא הייתי מציע עזרה למישהו.

בעיקר לא לטיפוס החלש.

המשכנו להתקדם לכיוון התא, והתחלתי להרגיש שזה קצת מאוחר מדי.

טום, תעשה משהו!

כמובן, בהיותי טיפוס רכרוכי שלא מבין מהחיים שלו, בלעתי את גוש הרוק שבגרוני ונכנסתי לקרון כאילו הכל בסדר.

בהיתי בנערה שקודם הבטתי בה בזלזול. היא נראתה זועמת, עיניה רושפות כמו גחלים.

"היי..?" אמרתי, מנסה לעצור את השתיקה הרועמת ששררה בתא.

"זה הוא, מקס. זה הוא שעשה לנו את הפרצופים המגעילים ההם מדלת התא. תוציא אותו מכאן" היא אמרה בשקט.

מקס נראה מופתע. "הוא? הוא הכי לא בריון שאפשר."

הבטתי בהם ושקלתי לצאת החוצה. כנראה עומדים לסלק אותי גם מכאן, אחרי הכל.

"אין מצב. אני יודעת שזה היה הוא. נוו, מקס! אתה יודע שאני שונאת את הטיפוסים האלה!" היא רטנה לעברו ובחנה אותי בעיניים מצומצמות. 

"תקשיבי, אין מצב שזה היה הוא, בדיוק חילצתי אותו מברוקס וצ'ייס המרושעים האלה. הוא צריך אותנו" 

היא הביטה בי במבט חשדני "טוב, הוא לא נראה מזיק, אני מניחה".

המשכתי לשבת על המושב שלי בשקט. זה אומר שאני נשאר?

לא העזתי לדבר, והרגשתי שכל דבר שאגיד רק יזיק לי יותר.

"אז סיכמנו שהוא נשאר?" מקס חייך לעברי חיוך שלא ידעתי בדיוק איך להגדיר אותו. מתלהב? ממה הוא יכול להתלהב? מזה שאני נמצא כאן?

אפילו אני לא מתלהב מעצמי. 

איזה תינוק המקס הזה!

"כן, הוא נשאר. רק אל תעשה צרות, בסדר?" היא חייכה לעברי ולרגע היה נראה שהיא התרככה.

תהיתי לעצמי אם זה דבר טוב שאני נשאר. אולי עדיף לי ללכת? יש סיבה שלא בחרתי בתא הזה.

הנהנתי הנהון לא מחייב.

"טוב, אז אני רג'ינה. מצטערת על קבלת הפנים הלא סימפטית בעליל" היא חייכה לעברי "איך קוראים לך?"

"קוראים לי טום" אמרתי בשקט, מנסה להבין אם אני אוהב אותה או לא.

"טום? מגניב! אני מכירה עוד איזה 5 טומים. היה לי פעם חבר טוב עם השם הזה, והכתב ב"שבועון למכשפה" ו.. אני כבר לא זוכרת, שיואו. איזה קטע."

נאנחתי. שוב העניין הזה עם אנשים אחרים. אף אחד לא מבין שזה לא נעים שאומרים לך שאתה לא מיוחד?

מי רוצה להיות משעמם ובנאלי?

נאנחתי לעצמי, והרגשתי שהנסיעה תהיה ארוכה.

טוב, בסופו של דבר הנסיעה לא הייתה עד כדי כך גרועה. אני חייב להודות ששתקתי רוב הזמן, אבל מקס ורג'ינה מילאו את השתיקות.

עם כמה שזה יהיה מוזר, נראה שהם רוצים בטובתי.

ואני לא מסוגל לחשוב על מישהו שרצה את זה לפני כן.

יצאנו מרכבת והבטנו החוצה. ואוו. זה נראה כל כך.. מיוחד.

המקום הזה פשוט מדהים.

הבטתי על הטירה הגדולה, האגם הענק. עץ הערבה בפינה, ולרגע הרגשתי רע עם עצמי שלא גיליתי על המקום לפני כן.

הוא נראה ממש מתאים לי.

"שנה ראשונה לכאן! שנה ראשונה לכאן!" שמעתי את הקריאה ובאתי בעקבותיה.

קורא הקריאה היה אדם ממש משונה. הוא היה מעיין גמד קטנטן, יותר נמוך ממני, ולו זקן ארוך, שהגיע עד קצות אצבעותיו. תהיתי לעצמי איך הוא לא מועד על הזקן הזה.

"תעלו לכאן! כולם לעלות על הסירות!" הבטתי לעבר צי הסירות שהגמד החווה עליו בידו. הן נראו רעועות, כאילו לא קיבלו אישור בטיחותי מאף אחד.

קצת פחדתי לעלות עליהן, אבל התעלמתי מהתחושות שלי וצייתתי להוראותיו בשקט. קיוויתי בכל ליבי שהסירה שאהיה בה תישאר ריקה- ממש לא רציתי להצטופף כמו שאר התלמידים, שחלקם היו חמישה באותה ההפלגה.

לרוע מזלי, מקס ורג'ינה הבחינו בי ומיהרו לעלות על הסירה שלי.

הרגשתי מעט חנוק, זו הייתה הרגשה משונה להיות כל כך קרוב אליהם. במהלך השהייה ברכבת השתדלתי להישאר רחוק ככל האפשר, לא להיות לידם, ועכשיו פתאום אני צמוד אליהם, ממש כאילו הדביקו אותנו בדבק גלו.

אני יודע שזו יכולה להיות מחשבה מגעילה, לשנוא את הנוכחות שלהם למרות שהם היו טובים אלי, אבל זה מה שהרגשתי. מאז ומעולם הייתי זאב בודד, כזה שלא סומך על אף אחד.

זה קרה בן רגע-הספינות החלו להפליג במהירות לעבר הטירה, ממש כאילו יד נעלמה משכה אותן.

הבטתי לעבר מקס, שחייך לעצמו חיוך רחב וצרח "יוהו!!!". איזה טיפשי.

טיפשי אבל חמוד, אני חייב להודות.

חייכתי חיוך קטן של חיבה. החיוך הראשון שלי להיום.

הפרק הקודם		הפרק הבא