אילו לא הייתי קוסם

הפרק הבא מוקדש לחנוצ'קה (ואגב, תתחדשי על התמונה שלך)

אחרי שדראקו הלך, נשכבתי על המיטה, שלחתי לו הודעה של לילה טוב ונשיקה וברגע שעצמתי את העניים שקעתי בשינה עמוקה.

ישבתי על החוף, עיניי מהופנטות אל הגלים המקציפים, מרגיש את החול הרך מתחת לאצבעותי.

משהו קר נצמד פתאום אל רקתי ובהבחנה של רגע קלטתי שזה קנה של רובה.

ניסיתי להסתובב, אך לפני שיכולתי הרגשתי זרועות חסונות שמרימות אותי מאחור וגוררות אותי באכזריות על החול.

"מה.."? גימגמתי בפחד כשהזרועות דחפו אותי אל המושב האחורי ברכב שחור. מישהו נכנס, התיישב לידי והרכב פרץ אל הכביש בחריקה עזה.

"מה אתם רוצים"? שאלתי בקול מפוחד את האיש שלידי שראשו היה מכוסה לגמרי בברדס שחור. האיש צחק. אהבתי להקשיב לצחוק שלו, הוא היה מתגלגל כזה, ומשונה.

זיכרון היבהב בתודעתי. בהחלטה של רגע הרמתי את ידי ומשכתי את הברדס מעל פניו של האיש הצוחק.

זה היה דראקו, שיערו הלבן בוהק על רקע האפילה שמסביבינו. הוא הביט בי בחיוך מוזר ואז דחף אותי אחורנית על המושב, נשכב מעלי ומנשק אותי בכח.

הרגשתי איך פי נפתח ללא רצוני ומאפשר ללשונו להכנס אל פי. אבל במקום לשון, אל פי גלש לו נחש ארסי!

התעוררתי בבהלה והתישבתי על המיטה. העברתי את ידי על מיצחי המיוזע וניסיתי לסדר את נשימתי המהירה 'תרגע, זה רק חלום' אמרתי לעצמי.

השמיים היו עדין בהירים מאוד והשעה מוקדמת, אבל למרות זאת קמתי והתחלתי להתארגן לבית הספר.

זו היתה שעת הפסקה. רון ודין ניהלו ויכוח סוער על אחת מהסדרות החדשות ואני ודראקו ישבנו משועממים וצפינו בהם.

דראקו הניח פתאום את ראשו על כתפי וידו עלתה וירדה במין ליטוף על ירכי. חייכתי בהנאה והנחתי את סנטרי על קצה ראשו, נושם עמוק את ריחו.

סקירה חטופה בילדי הכיתה הבהירה לי שרובם בוהים בנו. עצמתי את עייני וסידרתי בראשי מין טבלה, מחולקת לשלוש עמודות:

ילדים שחושבים שאני ודרקאו ביחד זה מגעיל:

רון, שיימוס, אנתוני, צ'ו וזכריה

חושבים שזה חמוד נורא:

הרמיוני, חנה, פרוואטי, לונה, דין וג'סטין פליץ פלצלי.

אומרים שזה מגעיל אבל באמת מקנאים:

רומילדה, פנסי, לבנדר וסוזן בונז.

פקחתי את עיניי וחייכתי למראה המסקנות שלי. דלת הכיתה נפתחה פתאום ובפתח עמד בחור גבוה עם מדי מגן דוד אדום.

"הארי פוטר נמצא"? הוא שאל בקול.

"כן" עניתי והתרוממתי. דראקו התרומם מיד אחרי.

"תתלווה אלי בבקשה" אמר הבחור והצביע על דלת הכיתה. דראקו ואני החלפנו מבטים תוהים אבל בכל זאת יצאנו.

הבחור הביט בנו בבילבול "מי זה הארי פוטר"? הוא שאל. "אני" הרמתי מעט את ידי.

"תתלווה אלי" הוא אמר שוב אבל כשראה שדראקו ממשיך ללכת הוא הוסיף "אני צריך רק את הארי, תחזור לכיתה"

"מה פתאום"? התלונן דראקו "אני חבר שלו, ואני הולך איתו"! הוא אמר והחזיק בידי, מראה לבחור עד כמה הוא חבר שלי.

הבחור הביט בפליאה בדראקו הזועם "אני חושש שתאלץ לחזור לכיתה" הוא אמר לדראקו שרקע ברגלו

"בבקשה" אמרתי בעדינות "אני רוצה שהוא יבוא איתי" ביקשתי.

הבחור הביט עלינו כאילו נפלנו מהירח "טוב, אז אני מניח ש... בואו אחרי" הוא אמר והסתובב בפליאה מוליך אותנו אל הקומה למטה.

אני ודראקו הבטנו אחד על השני בניצחון, וכשאנחנו סקרנים לגבי מה שהוא רוצה ממני, ירדנו למטה.

ברגע שהבחור עצר מול דלת משרד המנהל  הבנתי שמשהו לא טוב קרה.

נעצרתי והבטתי בשאלה על הבחור "מה קרה"? חקרתי "למה אתם צריכים אותי כאן"?

"הארי" אמר הבחור במין עצבות כזאת והניח יד על כתפי "תיכנס אוקי"?

טוב, זה לא ממש שהיתה לי ברירה, נכנסתי. הרגשתי איך אחיזתי בידו של דראקו מתהדקת אבל לא הירפתי.

זה היה לגמרי ברור שלא הכל בסדר. המנהל לא היה שם, ובמקומו ישב על הכיסא הגדול רופא בעל מימדים די גדולים. מאחוריו עמדה אחות בחלוק לבן, ושניהם הביטו בי באופן מעורר רחמים למדי.

"הארי פוטר"? שאל הרופא בקול עמוק.

שבת שלום לכולם!

הפרק הקודם		הפרק הבא