ציידי הצללים בהוגוורטס אבן החכמים *גמור*

"תסבירי לי את זה שוב,” אמר אלק. “שד ראום גדול הצליח איכשהו להיכנס ל – בית ספר שלכם? ואין לאף אחד מושג איך הוא נכנס?”

"לא, כבר אמרתי לך, אלק.” אמרה קליירי בקוצר רוח. “אחד המורים נכנס פתאום בריצה לאולם הגדול ואמר שיש טרול במרתף, אני, ג'ייס, הארי ורון רצינו לעלות בחזרה לחדר השינה אבל אז נזכרנו שהרמיוני נמצאת בשרותים שהם במרתף. הלכנו מהר להזהיר אותה אבל הגענו מאוחר מידיי. הטרול שהיה בכלל שד כבר היה בשירותים והרמיוני הייתה בסכנה. אני וג'ייס נלחמנו בו וג'ייס נפצע.”

"אז ג'ייס נפצע כשהוא ניסה להציל את הסתמית הזאת?” קרא אלק בכעס והצביע על הרמיוני שיישבה על כיסא בצד השני של החדר. חצי מפניה היו מכוסות בתחבושת לבנה והיא הביטה בהם בשתיקה.

"היא לא סתם סתמית,” קראה קליירי בכעס בחזרה. “היא קוסמת והיא חברה שלנו! גם אתה היית מציל אותה!”

"זה הפארבאטי שלי שאת מדברת עליו,” שאג אלק. “הוא שוכב שם פצוע בצורה אנושה, האח חנוך אומר שהמחוש של השד כמעט נגע לו בחוט השדרה...” אלק הביט בקלייירי בכעס ועזב את החדר.

קליירי ניגשה להרמיוני והביטה בה בהתנצלות. “אני חושבת שאני חייבת לך הסברים,” היא אמרה. “אבל לפני שאני מדברת אני רוצה לדעת כמה את כבר ניחשת בעצמך.”

"אוקי,” אמרה הרמיוני בשקט. “את ציידת צללים, וגם ג'ייס, וגם כל האנשים שנמצאים במקום הזה, נכון?”

"נכון,” ענתה קליירי.

"ציידי צללים ממש טובים בלחימה, ראיתי איך נלחמתם בשד ההוא. זה התפקיד שלכם, להילחם במפלצות שמגיעות מ.. - אידום?”

"בערך,” ענתה קליירי. “עכשיו אני אשלים לך את כל מה את לא יודעת על עולם הצללים.” וקליירי ספרה לה הכל. היא התחילה מהמלאך רזיאל שנתן לג'ונתן, הצייד צללים הראשון את דמו וסיימה בכך שאביה, וולנטיין – צייד צללים מטורף ומרושע, הזריק לה ולג'ייס דם של מאלכים שהוא לקח ממלאך אמיתי. “ובזכות הדם הזה לי ולג'ייס יש כוחות של קסמים. לכן נשלחנו להוגוורטס.”

"למה להוגוורטס?” שאלה הרמיוני. “למה לא לבית ספר של קוסמים באמריקה?”

"לא יודעת,” ענתה קליירי וספקה את ידיה. “גם אני וג'ייס תהינו על כך. ו.. - אה,” אמרה קליירי שנזכרה באחיה. “יש עוד משהו. יש לי אח שגדול ממני בשנה. קוראים לו ג'ונתן. אבא שלי הזריק לו דם של שדים. בגלל זה הוא נהיה מרושע. לפני שנה הוא נידון למוות אבל הוא הצליח לברוח ומאז לא שמעו עליו... אף אחד לא יודע איפה הוא.”

"זה בטח היה ממש מוזר לקבל את המכתב הזה,” אמרה הרמיוני. “אני יודעת. כי אני בת של מוגלגים..”

שתיקה השתררה בין שתיהן.

"ג'ייס יהיה בסדר?” שאלה הרמיוני והביטה בקליירי בחשש.

"האח זכריה אמר שהוא נפצע קשה אבל הוא יחלים,” אמרה קליירי, מצמצמת בחוזקה כדי שלא יברחו לה הדמעות. “איך הכוויה שלך?”

"בסדר,” ענתה הרמיוני. “קצת מעקצצת לפעמים אבל לא יותר מזה.”

"ג'ייס התעורר,” אמר לפתע קול. קליירי והרמיוני הרימו את ראשיהן. איזבל עמדה בפתח. “הוא ביקש לראות את שניכן,” היא הצביעה לעבר קליירי והרמיוני.

הם מהרו לקום ולהיכנס לחדר הפנימי. ג'ייס נשען בישבה על המיטה שעמדה בצד החדר. בטנו הייתה חשופה וכתפו הימנית הייתה חבושה.

"הוו, ג'ייס,” נאנחה קליירי בהקלה. “איך הכתף שלך.”

"בוערת,” אמר ג'ייס ללא הפגנת רגש. “איך שניכן?”

"אני בסדר,” אמרה קליירי.

"גם אני,” הוסיפה הרמיוני. “ו.. תודה שהצלתם אותי מהשד ההוא...” היא מלמלה בשקט.

"אל תהיי מגוחכת,” ג'ייס הניף את ידו בביטול אבל נאנח בכאב. “שיט. נו באמת, זה לא שהיינו נותנים לך למות או משהו כזה.”

"אה, ורק שתדעי,” הוסיפה קליירי. “בעיקרון הארי ורון נזכרו שאת בשרותים. הלכנו ארבעתנו למטה אבל כשקלטנו שזה לא טרול אלא שד אז הכרחנו את רון להישאר מחוץ לשירותים.”

"נכון,” אמר ג'ייס. שקלט שקליירי מנסה לפייס בין השניים. “הוא ממש רצה להיכנס אבל ידעתי שהוא לא ישרוד אז פשוט דחפתי אותו על הקיר.”

הרמיוני נראתה המומה לחלוטין. באותו רגע נכנס אלק שדיי הרס את האווירה.

"ג'ייס,” הוא קרא. הוא הביט בהרמיוני ובקליירי בכעס. “אתן יכולות לתת לנו רגע?”

"כמובן,” מלמלה הרמיוני והיא וקליירי יצאו החוצה.

"אנחנו צריכות לחזור להגוורטס,” אמרה הרמיוני לקליירי ואיזבל. “אה, היי אני הרמיוני,” היא הוסיפה במבוכה שהבחינה באיזיבל.

"אני איזבל,” אמרה איזי. “אחות של אלק וג'ייס. את יכולה לקרוא לי איזי.”

"את ואלק אחים של ג'ייס?” התפלאה הרמיוני. “אתם לא דומים בכלל.”

"לא ביולוגים,” הסבירה איזי. “אבל בפואנטה כן, סוג של..”

"ומה את?” שאלה הרמיוני בבלבול את קליירי.

"אממ.. אני גם, אחות חורגת של אלק ושל איזי - סוג של...,” אמרה קליירי.

את וג'ייס אחים?" שאלה הרמיוני.

"לא," אמרה קליירי. נבהלת מהמחשבה. "ממש לא!"

"יש משהו אחד שעדיין לא הבנתי,” אמרה הרמיוני. “גם בעולם שלכם יש מכשפים מכשפות? איך זה הגיוני?”

"הם ממש שונים אבל,” הסבירה קליירי. “המכשפים אצלינו הם חצי שדים – אחד ההורים שלהם הוא שד והשני הוא סתמי. הם גם לא צריכים שום שרביט בשביל לעשות כשפים, הם עושים עם הידיים. ולכל אחד יש איזשהו משהו שמסמן אותו בהיותו חצי שד, אחד יש לו קרניים קטנות, יש לפעמים קרומי שחיה בין האצבעות, או עיני חתול צהובות כאלה למשל... והמכשפים אצלנו לא עפים על מטאטים ואין להם בית ספר או משהו כזה...”

"ועוד משהו,” הוסיפה איזבל, הם גם בני על-מוות.”

"על-מוות?” שאלה הרמיוני בבילבול.

"לא מתים,” אמרה קליירי. “באיזשהו שלב הם פשוט מפסיקים להזדקן...”

"כמו ערפדים, בערך,” אמרה איזבל. “הם פשוט לא יכולים להזדקן מהרגע שהם יצאו מהאדמה... זה יכול להיות בגיל שבעים או שנתיים...”

"גם בעולם שלכם וגם בעולם שלנו יש ערפדים ואנשי זאב...” אמרה הרמיוני. “זה ממש מוזר.”

"נכון,” הסכימה איזי. “הייתי בטוחה שאתם לא יכולים לראות את האנשי זאב ואת הערפדים. ודרך אגב, המכשף רגנור פול צריך להיות פה בכל רגע, כדי שיפתח לך ולקליירי שער להוגוורטס בחזרה.”

"ומה עם ג'ייס?” שאלה הרמיוני.

"הוא יגיע כשהוא יתאושש יותר,” השיבה איזבל בשקט. “היה לשלושתיכם ממש מזל, בלילה ההוא.”

"קליירי,” נשמע קול מפתח החדר. ג'יימס, ראש המכון עמד שם. “רגנור פל מחכה. בואו.”

"אוקי,” נאנחה קליירי. “ביי איזי, ניפגש בקרוב..”

"ביי קליירי, ביי הרמיוני,” אמרה איזי.

"תודה על הכל,” אמרה הרמיוני והיא וקליירי יצאו מהחדר.

הן ירדו למטה, בעקבות ג'יימס. “למה מורין, המכשפה שגרה פה לא עושה את השער?” לחשה הרמיוני באוזנה של קליירי.

"היא ממש צעירה,” אמרה קליירי. “היא באמת צעירה, לא רק נראית ככה. יצירת שערים זה משהו לא כל כך פשוט...”

"את עשית אחד כזה,” לחשה הרמיוני.

קליירי לא ענתה.

הם הגיעו ללובי. רגנור פל עמד שם. קליירי שמה לב שהרמיוני בוהה בזוג הקרניים הקטנות שבצבצו לו מהמצח. היא נתנה לה מרפק.

רגנור הניף את ידיו בתנועה סיבובית. רוח חזקה החלה לנשוב בחדר ושער עגול הופיע מול קליירי והרמיוני. “קדימה,” אמרה קליירי. “תחשבי חזק על המשרד של מקונגל.”

הפרק הקודם		הפרק הבא