סיפורה של נערה

המזוודה-מוכנה.
השרביט-מצוחצח ונקי.
הספרים-ארוזים יפה-יפה.
בהיתי בתקרה.לונה נרדמה מזמן.
מחר אני הולכת להווגרטס.
מחר אני הולכת ללמוד קסמים.איזה קטע הזוי.קטע גדול מאוד מאוד הזוי.
חייכתי לפתע חיוך רחב.
מחר אני הולכת להתמיין.החיוך נמחק כלא היה.
באיזה בית אני הולכת להיות?ג'יני מתרגשת בדיוק כמוני.היא סיפרה לי שמהיום שהורייה ואחייה סיפרו לה על הווגרטס היא רצתה להיות שם,עם אחייה.
תאמינו לי שהבנתי אותה.
בסוף,איכשהו,הצלחתי להירדם.

"בר!בר!בר הירש!קומי!צריך לקום!"לונה ניערה אותי קצת יותר מדי חזק.קפצתי כאילו מישו חישמל את המיטה.
זה היום.
התלבשנו בגלימות בחיפזון וירדנו למטה.
כאכלתי את הטוסט הרגשתי כאליו אני אוכלת פיסת בד גסה ועבה במיוחד.ואז שמתי לב שהגלימה שלי הפוכה.אדון לאבגוד נראה נרגש לא פחות מאיתנו."בוקר אור!"הוא צהל כשירד קצת אחרינו.
"בוקר טוב!"אמרה לונה וחיבקה את אביה.
לרגע הרגשתי צביטה קלה בלב."אדון לאבגוד?אפשר לרגע את דרובל?"שאלתי אותו.אדון לאבגוד הנהן ואמר שאני יעשה את מה שאני לא יעשה מהר.
לקחתי פיסת קלף ועט נוצה וכתבתי מכתב לאמי ואבי;

לאמא ואבא!

סליחה שלא שלחתי לכם מכתב הרבה זמן.בעולם בקוסמים אין מחשבים,טלפונים ובטח שלא סקייפ.לונה וקסנופיליוס לאבגוד הם משפחת קוסמים שמארחת אותי.הכרנו גם את משפחת וויזלי,משפחה עם שש בנים ובת בגילי.כולם ג'ינג'ים,וג'ינג'ים תמיד נחמדים.
היום אנחנו נוסעים לרציף תשע ושלושה רבעים כדי לנסוע להווגרטס-בית הספר לקסם-עם רכבת.
למוגלגים-אנשים ללא כוחות קסם-אסור לדעת איך אנחנו מגיעים אז אסור לי לספר לכם.
סליחה!
אבל אל תדאגו.אני יגיע ואלמד לעשות קסמים.לפינ שבוע קנו לי שרביט(מי היה מאמין)וספרים וגלימות(בהווגרטס התלבושת היא גלימה בצבע שחור).ג'יני(הבת הצעירה של משפחת וויזלי וגם היא מתחילה ללמוד בהווגרטס)מתרגשת נורא.אתמול ביקרנו אותה ומרוב התרגשות היא שברה את קערית הדייסה שאכלנו לארוחת ערב.

כשאגיע להווגרטס אני אשלח לכם מכתב.
באהבה,
בר.
נ.ב.לכל אחד מהתלמידים צריך להיות או חתול,או קרפדה או ינשוף.קניתי ינשוף וקראתי לו יויו!

גיללתי את המכתב(באמת קניתי ינשוף-והוא די חמוד)וקשרתי אותו לרגלו של דרובל.לא שלחתי עם יויו,כי הוא ישן,המסכן.
הבטתי בינשוף עד שהוא הפך לנקודה זעירה.
החזקתי במזוודה ואני,לונה ואדון לאבגוד התעתקנו לתחנה מספר תשע-צעד לא זהיר,כך אמרתי לאדון לאבגוד.עלולים לראות אותנו מוגלגים.אבל הוא אמר שזה בסדר.
הגענו למקום.זה נראה כמו סתם תחנה רגילה.המון מוגלגים הסתכלו עלינו כאילו נפלנו מכוכב מאדים,אבל המשכנו כרגיל.ואז ראיתי את העמוד הזה שעוברים דרכו.לונה עברה ראשונה-לא אירעה התנגשות.
עכשיו אני.
רצתי לעבר העמוד,ואז ראיתי את עצמי בטוח עננה של אד אפור כבד.לונה עמדה לידי.ואז אדון לאבגוד.ראיתי את הרכבת האדומה אשר מפריחה באוויר עשן סמיך.במקום שלא היה בו עשן,ראיתי את משפחת וויזלי והארי.הצבעתי לכיוון שלהם ולונה הלכה איתי לכיוונם.כשעמדתי מאחורי רון תפחתי על כתפו.הוא קפץ ואז ראה אותנו."הוו,היי בר!היי לונה!מה קורה?"הוא אמר."ג'יני!חברות שלך!"
ג'יני רצה לכיוונו בהתרגשות כזאת,אד שחששתי שתיפול.היא חיבקה אותנו,ושיחררה אותנו היא מרה בקול רועד מהתרגשות,"וואו!אני לא מאמינה!אני פשוט לא מאמינה שזה קורה לנו!נכון?"
הנהנו בחוזקה עד שללונה נתפס הצוואר.הארי,פרד וג'ורג' ניפנפו לעברנו וג'ורג' קרץ לעברי.ואז שמעתי קול:"הארי?רון?נדמה לי ששמעתי את הקול שלכם!"
זאת הרמיוני,או שזאת רק אני?
זאת לא הייתה רק אני.פניהם של הארי ורון התכסו בפתאמויות בגוש של תלתלים חומים,ואז סוף סוף פניהם חזרו למצב הרגיל."סליחה...פשוט קצת התעגעגתי..."הרמיוני הסמיקה.פרד וג'ורג' תפחו על כתפה,ואז היא ראתה אותי."שלום.אני הרמיוני,"היא אמרה ולחצה את ידי.כנראה שהכירה את ג'יני ולונה.וכנראה שהארי ורון שלחו לה מכתבים וסיפרו לה שג'יני הכירה חברה חדשה,שבאה מישראל..."הארי ורון וג'יני כתבו לי הרבה,ובמחצית מהמכתבים את היית מוזכרת.זה נכון שבאת מהארץ?"היא שאלה אותי.הנהנתי וחייכתי.
"בר,נכון?"
"כן,זאת אני ולא אחרת."אמרתי והרמיוני צחקה.

אחרי חיבקוים חפוזים מצד גברת וויזלי ותזכורות מצד אדון לאבגוד,אני,לונה,ג'יני,הארי,רון,פרסי,פרד וג'ורג' נכנסנו לרכבת.פרסי מיד פנה לתא המדריכים ופרד וג'ורג'-שמצאו את החבר שלהם,לי ג'ורדן-מיד חמקו לתא שלו.
בסוף רק אני,לונה,ג'יני,הארי,רון והרמיוני חיפשנו לנו תא.
בסוף מצאנו תא עם שישה קומות בדיוק.כולם התיישבו-רק אני קרסתי לכיסא.הייתי סחוטה.הרמיוני התחילה לברבר על מה שעשתה בחופש ואני וג'יני נרדמנו.ג'יני על כתפי,ואני על ראשה.
חלמתי שאני מתמיינת לסילת'רין...אבל כל הסלית'רנים שורקים שריקות בוז כי אני בת מוגלגים...בוצדמית אני שומעת מכל עבר...ואז ג'ורג' קם והרג את כולם...אבל אמרתי לו שזה בסדר,אני יכולה לחיות עם זה...אבל הוא ממשיך להרוג ולהרוג...

"בר,בר,את שומעת אותנו?"הרמיוני אמרה בקול רם וצלול.פתחתי את עייני.הסקתי שאני שוכבת על הרצפה.כולם עמדו מעליי כמו פרח עם עליי כותרת משונים.זיעה ניגרה על מצחי."היה לך חלום בלהות,נכון?"הארי שאל.הוא ורון תפסו את ידי ומשכו אותי.ישבתי על המושב והצמדתי את ראשי לחלון.כך יותר טוב.
"על מה חלמת?"שאל רון.התחלתי לספר להם על החלום.
אני חושבת שהם הבינו אותי.הרמיוני הניחה יד על כתפי.ואז היא עשתה איזה קסם מורכב ומיד הופיעה באוויר-מה שהיה פעם הכלוב של הדוויג-גוש קרח קטן.היא הצמידה אותו למצחי.זה הרגיע הרבה יותר את כאבי הראש בעקבות החלום.
"מה את חושבת שאת עושה?"הארי זעק.אחרי הכל,זה היה הכלוב של הדוויג שלו."על תדאג,אני יחזיר את הכלוב להדוויג,"אמרה הרמיוני.הדוויג נחתה על כפה של ג'יני וג'יני ליטפה את מקורה.הארי הניד בראשו,נשען לאחור ושילב ידיים.

הנסיעה עברה בנעימים.חוץ מהחלום שהיה לי,הכל עבר חלק.אכלנו ממתקים,למדתי עוד כמה מילים בעברית,והרמיוני הצליחה-כמו תמיד-להגיד את המילים נכון.
ואז,כשלימדתי אותם איך להגיד 'רכבת'-הרכבת נעצרה.הדלתות נפתחו.כולנו קמנו באותה מאית השנייה.אבל אז הרמיוני אמרה-"מוזר,מלאפוי לא הציק לנו.ואף אחד מהלסית'רנים.מה קורה?"היא שאלה כשג'יני,הארי,רון,לונה ואני גיחחנו.
רון והארי סיפרו לה במהירות מה קרה ,עד שקולם נקטע כששמענו-"תלמידים חדשים!תלמידים חדשים אליי!"קולו של האגריד מילא את הרכבת.אני,ג'יני ולונה עזבנו את הארי רון והרמיוני ויצאנו לגשם הזלעפות.
מיד נהיינו רטובות עד העצם.לא האמנתי שנעבור את האגם עם הסירות והגשם.אבל בכל זאת.
האגריד הוביל את התלמידים החדשים לעבר הסירות."שלושה בכל אחד!"שמענו את האגריד קורא שוב ושוב.תפסנו לנו סירה ראשונות מבין כולם.
אחרי שכולם תפסו סירה יצאנו לדרך.הגשם ממש הרגיז,ואני ולונה וג'יני רעדנו בעוצמה עד שכמעט שטינו מהמסלול.
בסופו של דבר,הגענו.
אני,לונה וג'יני פערנו פה באותה השנייה.
הטירה פשוט ענקית.עצומה.אין מילה שתתאר את הגובה והגודל שלה.יצאנו מהסירה,עדיין משותקות מהגובה,והלכנו בעקבות האגריד.בסוף לונה הצילחה לחלץ קול מפיה."אהה..."היא נהמה.הגענו לשער שבצידו עמדו פסלי חזירים מכונפים.
האגריד פתח את הדלת.
עם פערנו פה מגודלה של הטירה,זה היה כלום לעמות האולם הגדול.נרות לבנים ריחפו באוויר וארבעה שולחנות באורך שתי קילומטר-ואולי יותר-היו נקיים ללא רבב.כל הילדים הוותיקים סתמו את פיהם שנכנסנו,ילדי השנה הראשונה.
לונה שיקשקה לידי-לא ידעתי עם זה מקור או מהתרגשות.ג'יני שיחקה בעצבנות עם אחת משערותייה.אני פשוט הלכתי כמו רובוט.
ואז ראיתי את פרופסור מקגנוגל."שלום,או ברוכים הבאים לבית ספר הווגרטס לכישוף ולקוסמות.סעודת תחילת שנה תתחיל בקרוב,אבל לפני שתתישבו באולם הגדול,אנחנו נצטרך למיין אתכם לבתים שונים.המיון הוא טקס חשוב ביותר,מפני שבתקופת שהותכם כאן הבית שאליו תשתייכו יהיה עבורכם כמו משפחה בתוך הווגרטס.תלמדו עם תלמידי הבית שלכם,תישנו במעונות-הלינה של הבית שלכם,ותבלו את זמנכם החופשי במועדון המשותף של הבית שלכם.
"ארבעת הבתים נקראים גריפנדור,הפלפאף,רייבנקלו וסלית'רין.לכל אחד מהבתים יש היסטורייה מפוארת,וכל אחד מהם גידל מכשפות או קוסמים מן הרמים במעלה.במהלך הזמן שתהיו בהווגרטס,ההצלחות יזכו את הבית שלכם בנקודות,בשעה שכל הפרה של חוקים תגרום לאובדן נקודות מן הבית.בסוף השנה,הבית עם מספר הנקודות הגדול ביותר יזכה בגביע הבתים,שזה כבוד גדול.אני מקווה שכל אחד ואחת מכם יביא תהילה לבית שאליו ישתייך.טקס המיון ירחש בעוד דקות אחדות אל מול כל בית-הספר.אני מציעה שתיקחו את הזמן כדי להארגן לקראת הטקס.אנא המתינו בדומייה."
ובזאת,הפרופסור מקגנוגל הלכה לכיוון שולחן המורים.לונה וג'יני נלחצו.עשיתי את עצמי גם נלחצת,כדי לעשות רושם שאיני יודעת איך ניבחן.כל כך רציתי להרגיע את לונה וג'יני,ולהגיד להם שהכל בסדר,ושלא נצטרך לעשות שום קסם.
אבל עם הייתי אומרת להם,הם היו שואלים אותי מאיפה אני יודעת.וזה לא יהיה נעים.
בסופו של דבר,מקגנוגל הניחה שרפרף קטן במרכז האולם,ועליו כובע שהיה טלאים-טלאים:מצנפת המיון בכבודה או בעצמה.דממה ירדה על האולם הגדול.ואז מצנפת המיון פתחה פיה;

אני נראית קצת עלובה אך על תזלזלו בי,
כי כל הכובעים לעולם לא יתחרו בי.

לגריפנדור אמיין רק האמיצים,
 או לרייבנקלו רק החכמים.

להפלפאף אמיין את הנחמדים,
או לסלית'רין אמיין את השאפתנים.

לי אין נוצה או מצחייה
ולא פינות שלוש,
אך בעניין של למיין תמיד אני בראש!

המצנפת גמרה לשיר ובאולם הידהדו מחיאות הכפיים.מחאתי רק פעם אחת-היתי יותר מדי מתוחה.כך גם ג'יני ולונה.
מקגנוגל וציאה מתוך כיס פנימי בגלימתה גליל אורך של קלף.היא פתחה והחלה לקורא:
"אליס,אנדלבאום!"
"הפלפאף!"מחיאות כפיים הגיעו מהשולחן הכי ימני.
"לורנט,הנסון!"
"סלית'רין!"
"בר,הירש!"
מה,כבר אני?חשבתי שאני אהיה ממש בסוף...
לונה וג'יני תפחו על כתפיי.הלכתי לכיוון השרפרף.מצנפת המיון כיסתה לי את העיניים.
"אמממ...יש פה המון אומץ...כן...אבל גם למדנות...אומץ יותר...עם כך,כדי שתלכי לגריפנדור!"
המצנפת נשלפה מראשי והשולחן השמאלי ביותר מחא כפיים.ראיתי את רון והארי והרמיוני מנופפים לי בחיוך,ואת פרד וג'ורג' מניפים אגרופים באוויר.
אני בגריפנדור!!!
דילגתי לעבר שולחן גריפנדור.הרמיוני פינתה לי מקום והתיישבתי לידה.
"רוברט,ווליסון!"
"רייבנקלו!"
"ג'ינברה,וויזלי!"
עכשיו ג'יני...
החזקתי אצבעות,למרות שידעתי שהיא הולכת להיות בגריפנדור.רון עשה כמותי.
ואז-
"גריפנדור!"
"יש!!!"צרחתי ומחאתי כפיים.כל הוויזלים צהלו.ג'יני הלכה בחיפזון לעבר השולחן והתיישבה לידי.
"עכשיו רק לונה..."היא מלמלה.
נכון,עכשיו גם לונה.
הרבה מאוד שמות וילדים מוזרים היו.הייתה ילה אחת שהיו לה שש קוקיות-אולי בגלל שהיה יום שישי-והיו לה נעליים ירוקות איזמרגד.וכמובן,היא מויינה לסלית'רין.
ואז,סוף סוף-
"לונה,לאבגוד!"
"רייבנקלו!"
אני וג'יני פלטנו אנחה.לונה הציצה לעברנו.קרצתי לה,והיא נאנחה.היא רצה לשולחן השני משמאל,והתיישבה הכי קרוב שיכלה אלינו.

המיון נגמר,הארוחה נגמרה.היה לי קשה מאוד לאכול משהו בשרי.הכל היה בשר חזיר,ואני אוכלת כשר.הסברתי את זה לכל מי ששאל.בסוף אכלתי רק סלט ותפוחי אדמה.אבל זה הספיק לי.פרסי קם מיד והוביל את תלמידיי גריפנדור למועדון.
הוא אמר את הסיסמא לאישה השמנה("ברוטאקלים!")והדלת נפתחה.ננסו לחדר עגול עם כורסאות מלאות בריפוד.אש חביבה ריצדה באח,ושולחנות היו בכל פינה.פרסי הראה איפה כל החדרים,ואז כל אחד פנה לדרכו שלו.אני,ג'יני,ועוד שלוש בנות הלכנו לחדר השינה שלנו.בחדר השינה עשינו היכרות קצרה עם הבנות-קלואי,אוליביה וסוזן.
בנות נחמדות מאוד.
הלכתי לישון מרוצה ושמחה.

תגובות!!!

זה הפרק הכי ארוך שאי פעם עשיתי...
העברתי בטא!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא