ארבעת הכוחות

כרגיל. אני מקווה שתאהבו.

תגיבו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"מה לעזאזל?"

 "אני אסביר לך אח"כ. הרכבת עוד רגע יוצאת!"
אריה התחיל להצטער על שנחשף בידי משפחתו.

 "לא! אתה תסביר עכשיו! אני עוד רגע הולך!"

 "אל תדאג. יהיה לנו מספיק זמן ברכבת."

דודי השתעל.

אריה נשך את שפתו התחתונה על פליטת הפה.

 "מה ז'תומרת?"
הזדעקו צמד דודיו.
 "אתה לא יכול ללכת!"

 "טכנית, אני יכול! ברוך השם!"

 "אבל... מה..."

אריה הביט בדודיו, שהיוו לו משפחה גרעינית בתקופה הנוראית הזו, בה אמו מרותקת למיטת חוליה.

 "אל תדאגו. אני, שלא כמו דודי, יכול לחזור מתי שרק ייתחשק לי!אני לא תלמיד בהוגוורטס!"

 "אבל, מה עם אמא?"
דודה לאה הייתה כ"כ לחוצה מכך שהוא עומד ללכת, ששכחה לשאול את השאלה הבסיסית ביותר, איך לעזאזל הוא קוסם, ומאיפה יש לו שרביט.

עיניו של אריה התלחלחו. פניה המיוסרות של אמו הבזיקו מבעד לדמעות. באוזניו הוא שמע את צפצוף המוניטור מעורר העצב, ובין אצבעותיו הוא חש את הצינורות המכסים את ידה של אמא.

 "א...אני אחזור מחר. אני פשוט רוצה לגלות את עולם הקוסמים."

לצערם של הדודים, לא היה להם עוד פנאי. הדלתות החלו להסגר. דודי ואריה זינקו פנימה, מותירים את הוריהם תוהים על הרציף.

בנסיעה, לא היה להם כל פנאי לשוחח. שכן אריה הסביר לדודי בטוב טעם, שהוא לא יכול לשבת לידו בנסיעה. גם כי הוא צריך להכיר חברים לעתיד, וגם כי זה מוזר שנער בן ארבע עשרה, יושב ליד ילד בן אחד עשרה בקרון. הוא אמור לשבת עם בני גילו. על כן, הוא התכווץ בפינת התא, ושם על ראשו את מעילו. לא היה שייך לזהותו, וגילו המשוער על פי מראהו, נדד בין שתים עשרה-לשש עשרה. הוא העמיד פני ישן.

המנמנם המסתורי בקרון של דודי התברר כחירש כנראה. שכן הוא לא התעורר מהרעש המחריד שייצרו שלושת הילדים שבקרון.

הפרק הקודם