חצי ירח

"תתרחק ממני, מפלצת." צעק רון.

הוא התעורר בבת אחת על מיטתו, עיניו מנסות להסתגל לחושך ששרר בחדר, אותו האיר כמעט בקושי חרמש הלבנה, שנשקף מחלון חדר השינה.
גם הלילה, הוא ויתר על השינה, מבין שאין טעם להילחם בזה. בשדים ובזיכרונות הטרופים שפוקדים את זכרונו שוב ושוב.
הפעם, החלום היה זיכרון טרי יותר מבעבר. שלוש וחצי שנים לפני כן, נזכר איך הארי, הרמיוני ורון גילו על היותו אדם זאב. הוא חשב שזה שהכירו אותו במשך שנת לימודים כמעט מלאה, תגרום להם לשנות את דעתם לגבי יצורים מסוגו, אך התבדה במהירות.
מפלצת. הוא נקרא כך בעבר רבות על ידי זרים, אך כששמע את המילה הזאת מפי רון וויזלי, לאחר שהציע לו עזרה עם פציעתו, הייתה הפתעה לא נעימה עבורו, ומעולם לא שיתף אדם מלבד סיריוס כמה נפגע מכך.
שנה שלמה שניסה להסתיר את זהותו, אך מכיוון שהיה עיוור לחיבתם של רבים מסביבו – מבוגרים ותלמידים כאחד – לא עמד על המשמר והחליט לנהוג בצורת חסרת אחריות.
ראשית, זו תלמידת שנה שלישית שעלתה על טבעו. שייאמר לזכותו של רמוס, הנערה הזו הייתה מבריקה ביותר. הוא התרגל לשיקוי האל זאב שכבר שכח איך לעבור את השינוי בלעדיו.
את הכאב שקיבל בחזרה.
הוא הרגיש כאילו היה אדם מדושן עונג ונחת, על אף שרוצח שהחשיב לחברו הקרוב מסתובב חופשי. הוא נזכר, איך אז, כשחשב שסיריוס הוא הבוגד, הוא תהה פעמים רבות אם אחרי שינסה לחסל את הארי, האם הוא ינסה לחסל אותו בעצמו.
יתרה מכך, הוא תהה האם המרחק הגאוגרפי היה זה שמנע מסיריוס לחסל גם אותו אז באותו הערב, או האם באמת יכולות הדו-קרב הנודעות של רמוס הם מה שמנעו ממנו להגיע אליו. האם הוא יגיע לחסל את החבר האחרון שהיה לו, הקונדסאי האחרון לכאורה.
הוא זכר את הכעס שפעם חזהו בכל פעם שהביט בכרזות המבוקש ודמותו המטורפת של סיריוס הסתכלה עליו. הוא הבטיח לנקום את מותם של לילי, ג'יימס ואפילו פיטר. הזעם רק התגבר לאחר שפגש את הארי.
הוא נזכר בדמבלדור. קשה היה לדבר עליו בלשון עבר. היה לו קשה להאמין שלילי וג'יימס המבריקים והאמיצים נרצחו, ולכן הוא לא האמין שדמבלדור אף יתקרב לזה.
תמיד היה נראה לו שדמבלדור יחיה לנצח, כאילו הוא זה שינצח את המוות.
הוא פעמים רבות חשב אולי דמבלדור אף יזכה לקבור את רמוס, עצמו.
אולי משום שדמבלדור כבר קבר את כל חבריו. כמעט כולם.
הוא הביט בה.
ישנה ומכורבלת על צידה כשגבה מופנה אליו, שוכבת שם לידו, לובשת את חולצתו שתבעה ממנו לפיג'מה. הוא סידר את שמיכה הדקה על גופה ונשק על שיערות ראשה שהיו בצבע טורכיז.
הוא שאל את עצמו אם היא ישנה באמת, והאם בכל לילה כאשר הוא מתעורר לעיתים אפילו בצעקות איך היא עדיין שם. ישנה. בשקט לצידו.
היא תמיד נתנה לו מרחב. היא ידעה שמאבקיו הפנימיים דורשים ממנה להניח לו להאבק בשקט.
היא לא דרשה ממנו שישתף אותה ונתנה לו הזמן והאומץ לשתף אותה בהם כשהיה מוכן. הוא הודה לה על כך בכל מאודו.
הוא ידע שהיא מודעת לקשיים הפנימיים כשלחשה באוזנו שקמטים נוספים החלו לחרוש בפניו, ושעד כמה שהדבר נראה סקסי ביותר בעיניה, היא תמיד שם בשביל אוזן הקשבת.
הוא לא הספיק להודות לה על כך משום שדעתו הוסחה ברגע לאחר מכן כשלשונה רפרפה על אוזנו וידייה ליטפה את חזהו.
השפעתה ניכרה עליו מידיית.
הוא הסיט את מבטו בחזרה אל התקרה, וחשב מיד על דמבלדור. הוא נזכר עדיין באירועי הלילה הובילו את פיטר לחבור בחזרה לוולדמורט ולגרום לסיריוס לנוס בשנית.
הוא האשים את עצמו על כך בכל יום.
אילו היה לוקח את השיקוי בזמן, אילו היה מספר לדמבלדור האמת, אילו היה דורש מדבלדור להגיע לצריף המצווח ביחד איתו כשראה את סיריוס ופיטר במפה הדברים היו אחרת. פיטר לעולם לא היה בורח, וולדמורט מעולם לא היה חוזר, הארי לא היה סובל, סיריוס היה אדם חופשי... וחי.
והרשימה הייתה כה ארוכה עד שליבו שקע בקרבו.
כל כך הרבה אנשים מתו עקב טעותו.
דמבלדור טען שלדעתו המצב לא היה משתנה גם אם פיטר לא היה חוזר מן המתים, משום שעולם הקוסמים היה כה בטוח באשמה בסיריוס והאקלים הפוליטי הראה שדבר מכל זה לא היה משנה.
איש טוב היה דמבלדור, רמוס עצמו לא האמין לכך וחשב שדמבלדור מנסה לעודד את רוחו. הוא מעולם לא אמר לו דבר או האשים אותו בדבר לאחר שדמבלדור גילה את האמת עליו ועל חבריו. הוא ידע שמגיע לו האשמות על בגידת האימון שדמבלדור נתן בו. אך זה מעולם לא הגיע.
הוא נזכר איך דמבלדור הגיע לביתו בהפתעה גמורה, לאחר חודשיים שבהם לא מצא עבודה.

"מוטב שתשמע זאת ממני, רמוס. טרם הדבר יגיע לנביא היומי." אמר דמבלדור.
"מה העניין?" שאל רמוס בדאגה, על ספת ביתו.
"סיריוס." פתח דמבלדור חרשית, "הצליח לברוח מאזקבאן."
עיניו של רמוס נפרעו באימה. "מתי?"
"לפני ארבע שעות בלבד."
"איך זה ייתכן?"
"אף אחד אינו יודע. הוא הגיע ממשפחה של אומני אופל ידועים, ייתכן שגם לעולם לא נדע. אני הגעתי לכאן מתוך חששות מרובות על הארי."
"מה בכוונתך?"
"פאדג' מספר כי הוא היה חוזר בשנתו וצועק 'הוא בהוגוורטס'."
האימה בערה בקרביו של רמוס. איך הוא מעיז? לסיים את העבודה ולחסל אפילו את בן הסנדקות שלו בעצמו? לא די בבגידותו? ידיו של רמוס התאגרפו מבלי שהבחין בכך.
דמבלדור בחן את רמוס, "באתי במטרה להציע לך את משרת המורה להתגוננות מפני כוחות האופל, למשך שנה."
רמוס נראה מבולבל. "מה?"
"אני יודע על יכולותייך המרובות, על דברים שלצערי חווית בגיל כה צעיר, על המקומות שבהם היית ועל העולם שראית. חלקן באשמתי; אני חושב שתוכל להיות מורה יוצא מן הכלל בתחום. אך יותר מכל מלבד הניסיון והידע שלך, רמוס, אני רוצה את האדם שמכיר הכי טוב את סיריוס, קרוב אליי. על מנת לוודא שלא נשקפת סכנה לבנם של לילי וג'יימס. על מנת לוודא שהילד בטוח, בעזרתך."
"חשבתי שאני מכיר את סיריוס. אני מצטער, אלבוס. אני מאוד מעריך את זה, אני מתרגש מההצעה, אבל הילד יהיה בטוח יותר אם אהיה רחוק. אני לא אוכל להשתנות בסביבת תלמידים, אני עלול לסכן אותם."
"עשית זאת במשך שבע שנים."
"וגם אז סיכנתי רבים."
"הסר דאגה מליבך, רמוס. אתה בוודאי מכיר את שיקוי האל זאב אותו אדאג שסוורוס, המורה לשיקויים, יירקח עבורך."
"אתה בטוח שהוא יסכים לכך? אפילו לאוזניי הגיעו השמועות האומרות שדווקא הוא מעוניין במשרה שאתה מציע לי."
דמבלדור חייך. "אני סומך על סוורוס כמו שאני סומך עלייך."
"והדרישה שלך, שלא אפגש עם הילד - ..."
"עדיין תקפה. אני מצטער רמוס, על הילד אסור לדעת מי אתה. הוא לא יודע מי סיריוס וכך זה יישאר, הוא עלול לחפש אותו בעצמו אם יוודע אי פעם כי הוא עודנו סנדקו."
"הוא בכל זאת הבן של ג'יימס."
"והוא בהחלט דומה לו. אך הוא לא הוא, רמוס, ואל תשכח זאת."
"אם כך - "
"אם כן, תגיע באחד לספטמבר להוגוורטס. שם נדאג לקבל אותך בברכה." חתם את השיחה, לחץ את ידו של רמוס ויצא מביתו.

בהתחלה לרמוס היה כה קשה להבטיח את הבטחתו שנתן לדמבלדור.
רמוס בהחלט התכוון לקיים את הבטחתו, אבל ככל שהכיר את הילד, ככל שלמד לגונן עליו וככל שדאג לו.
הארי בהחלט היה דומה לג'יימס ובכל מבט שנתן בו היה סכין מפלח את ליבו. בכל מבט עיניים שנתן לו הוא פחד כל כך שלילי עלולה לקפוץ מתוכן ולהאשים אותו בהזנחת הארי.
הוא התבייש ללטוש את מבטו על הארי אפילו שציפה בכל פעם לשיעורים עימו. הוא פחד שמישהו שנחשב בעיניי הילד לזר גמור עבורו לא יבין נכון את מבטיו.
רמוס גילה כמה נוח היה בעיניו לא לספר להארי את האמת על מי שהוא, על אף שאולי הדבר היה מביא לחיבוק האוהב שייחל עבורו בכל יום מהילד, אך הוא לא ידע איך יוכל לספר להארי מי הוא באמת מבלי לספר על היותו אדם זאב.
רמוס סוף סוף היה שליו ונינוח בחברת אנשים שמעריכים אותו מבלי לדעת את טיב סודו הכמוס. הוא לראשונה הרגיש כל כך שלם.
השנייה הייתה כשהתאחד עם דורה.
הוא הביט בה.
רגשות מעורבים של אושר ותסכול הציפו אותו.
הוא היה אמור להיות מאושר כל כך שהוא התחתן עם האישה שעליה חלם. הוא מעולם לא התאהב קודם לכן, ובטח שלא בעוצמה שזה הכה בו. הוא היה משוכנע שהוא כל כך טמא שאין סיכוי שמישהו יצליח לחדור את החומות שבנה סביב ליבו, מה שהיה קל ביותר כשכל חייו היה נאבק בהישרדותו.
אם היו אלה ימים של שלום הוא ידע שפשוט היה בורח הכי מהר שיכול. מקווה לשכוח אותה, מקווה לא לראות אותה נישאת לגבר אחר. הוא היה נהנה בזמן הזה בחברתה, מכניסה צבע ואור לחייו. הוא הרגיש מאוד נוח בקרבתה משום שהוא לא האמין שהיא החזירה לו את האהבתה.
הוא עדיין התקשה להאמין בכך.
הוא כבר לא זכר בדיוק מתי התאהב בה, אבל כשהבין מה הוא מרגיש היה זה בשעה שחיבקה אותו לעת ערב, מחוץ לחדרו שבכיכר גרימולד, לפני שיצאה לעבודה ולא תוכל לראותו במשך ימים עד לאחרי השינוי. הוא זכר איך הוא התקשה, נבהל והתפלל שלא שמה לב לכך.
משהו בנשיפה שלה על צווארו וההצמדות שלה לגופו עוררו את זקפתו כפי שמעולם לא קרה. מיד כשנכנס לחדרו בחזרה, הוא תפס בזקפה, פותח את רוכסן מכנסיו וחולץ את איברו החוצה. הוא לא הצליח להימנע מלחשוב על המגע שלה ותפס באיברו, נשען על קיר החדר ביד אחת ועוצם את עיניו, מתחיל להעביר את ידו השנייה על איברו, מעסה אותו בתנועות משיכה, אחורה וקדימה בקצב אחיד שמעט גרם לכאב. הוא ראה עיני רוחו את החיוך שלה והצחוק המתגלגל, ולאחר מכן, מאחורי גלגלי עיניו אות זיקוקים שהקשו עליו לנשום למספר שניות, ואז הוא בא על סיפוקו.
הוא כל כך התבייש בעצמו, כל כך שנא את עצמו. היא רק ילדה, מה אתה סוטה זקן? הוא נגעל מעצמו. הוא השעין את ידו השנייה גם על הקיר, משפיל את מבטו בתבוסה. הוא נאבק בדחף עז להקיא. הוא הכה את ראשו בקיר בתסכול ותפס בשיערות ראשו, מתפלל שלעולם לא תדע מה קרה כרגע בחדרו, איך איבד את שליטתו.

הוא הציץ בשעון שעמד על שידת המיטה בצידה של נימפדורה. 03:47. הוא החליט שאין טעם לנסות למשוך את השינה שמימלא נעלמה. וחיפש על הרצפה את המכנסיים שלו, שמצא אותם בין החולצה והחזייה של נימפדורה, שנזרקו על הרצפה ע"י רמוס עצמו בערב שלפני.
חיוך קונדסאי עלה על שפתיו.
רמוס התלבש, הוציא את שרביטו מתחת לכרית ויצא מן החדר.
הוא הכין לעצמו קפה פילטר מחוזק והתיישב בסלון, משום שלא היה עבורו דבר טוב יותר לעשות הוא קרא שוב את תוכניות ההעברה של הארי שנפרשו על גבי 3 גיליונות קלף. נראה שהמשימה הזו גזלה את כל התשומת הלב של המסדר, שלאחר מותו של דמבלדור נדמה שהיה על סף התפרקות. אף אחד לא רצה לקחת את מקומו ולתפוס פיקוד ונראה שמי שכבר נותר מהמסדר לא ידע איך לנסות לנווט את מקומם.
הוא תהה כמה פעמים הוא קרא את התוכניות הללו עד שהגיע לרמה שזכר אותן כבר בעל פה;
תחילה יהיו שבעה שומרים ושבעה מחופשים, הם יתפצלו לשבעה כיוונים שונים במטרה להסוות את המקום האמיתי אליו התכוונו להביא את הארי. הבית של ההורים של טונקס, הבית של לייאל לופין, הבית של רמוס ונימפדורה בעצמם, הבית של הדודה מריואל פרוואט, הבית של דדאלוש, כיכר גרימוולד מספר 12 ובית אחיה של הסטיה.
מרחקים שעומדים לא יותר משעת טיסה אחת מבית דודיו של הארי, על מנת שלא לבזבז זמן כשהמשלחת חשופה, משם כולם יגיעו באמצעות מפתחות מעבר אל כיוון המחילה; בשום פנים ואופן אף אחד אינו מתעתק, והסיבה היא שהמעקב מסומן ומעלה חשש שיתפסו בזמן ההתעתקות.
רמוס תהה אם אמצעי הבטיחות המוגזמים של עין-הזעם מיותרים עקב פרנויה עקבית או שמא הם אמצעים חיוניים וחשובים מאוד. הרי וולדמורט אדם חכם מאוד, הוא לא ינסה לתקוף את הארי לפני הגעתו לגיל בגרות, וגם אם הציב שומרים שירגלו אחרי ביתו, הם לא יצליחו לגבור על שבעת הזוגות.
פחד כירסם בליבו, ועלה עיני רוחו פניו של פיטר ביום הולדתו השבע-עשר. חגיגה קטנה שהכינו לו בחדר המשותף שחלקו ארבעת הקונדסאים בהוגוורטס.
ג'יימס שדאג לעוגה מיוחדת וגדולה, סיריוס שהצליח להשיג במחיר מציאה ממאדם רוזמרטה, איתה סיריוס נהג לפלרטט רבות. תמיד צחקו רמוס וג'יימס על היכולת שלו להשפיע על האישה ועד כמה הוא מוכשר בכך.
רמוס דאג לקשט את הקירות ודאג לקנות מתנות מכל החבורה והכינו לו מסיבה פרטית, משום שאימו החד הורית מעולם לא יכלה להרשות לו מספיק.
חתיכת ממזר מלוכלך. רמוס חשש נורא מהאפשרות כי יש בקרבם מרגל נוסף, במלחמה הזאת נראה כי וולדמורט עומד לנצח. תומכיו הרבה יותר רבים, חזקים ובעמדות מפתח רמות. נראה שהצליחו להסתנן למשרד הקוסמים אוכלי מוות רבים בזמן שפאדג' דאג לכסות את עיניו ולאפשר למצב להדרדר ולהסלים.
את סוורוס, שנחשף, לא יכול היה עוד להשתמש כמרגל, האם וולדמורט משתמש במרגל נוסף או שהבין שסופו של המסדר קרב עד שאין עוד בראש מעיינו לבדוק מה תוכניותיהם?
סוכם מראש על חלוקתם של הזוגות, רמוס שקיווה להיות עם הארי האמיתי מעט התאכזב, קו המחשבה הייתה שדווקא להטעות את וולדמורט ולגרום לו לחשוב שהארי יטוס עם ההילאים. מבחינת ההגיון, הרי שברור שרמוס או ארתור הם אלה שיקחו את הארי איתו, משום שאליהם הוא היה הכי קרוב והיו המגוננים הטבעיים.
עין-הזעם טען שההטייה הכי טובה היא לקחת את האגריד, מי שאפילו לא סיים את הכשרתו כקוסם. היה ברור שאת השומר הם ינסו להרוג אך את הארי להשאיר בחיים, דם הענקים הזורם בדמו של האגריד ישמור עליו ממרבית הקללות ובעזרת רעיונות לשכלולים תוספים לאופנוע של סיריוס גם נראה שהאגריד יצליח במשימה לא רע.
רמוס רצה להתנגד אבל אך לא להביך את האגריד בעצמו, שאינו קוסם מיומן או מהיר כמו שאר המשלחת, אך הבין שאין טעם לנסות להתנגד וכל מחשבותיו נדדו לחשש לביטחונה של נימפדורה. קו המחשבה של וולדמורט יהיה שהארי יטוס עם ההילאים... איתה...
הוא התחנן בפניה שתפרוש ממשימת המשלחת, שכעסה עליו נורא על כך שאינו בוטח בה או ביכולותיה, שחושב שהיא חלשה מכדי לעמוד מול דו קרב ושהוא המעיט בערכה.
הוא ניסה להסביר שאין זו שאלה של אם הוא סומך עליה או לא, אלא על הפחד שיאבד גם אותה בנוסף לכל מי שהחשיב למשפחה. קוסמים ומכשפות שהיו חזקים לא פחות מרמוס עצמו, מצוינים בדו-קרב שנפלו וניספו. הוא ניסה להסביר לה שמאז שנישאו ביטחונה ושלומה רופפים משום שמבחינת תומכי וולדמורט הרבים נישואיהם מקוללים כמו מחלתו.
הריב יצא מכלל שליטה ורמוס נסוג.
הוא ביקש מעין-הזעם להוריד את נימפדורה מהמשלחת אך עין-הזעם שעקשן לא פחות ממנה, צעק עליו והסביר לו ברטינות שנימפדורה חשובה למסדר מדי ובטח שלאותה משימה.

הוא שפשף את עיניו והבין שהוא עייף מדי ומוחו איטי מכדי לקרוא ולהתמקד.
הוא חיפש להרוג זמן והכין לעצמו אמבטיה חמה ומרגיעה. בתוך המים וההדים מוחו שקע שוב להרהורים ומחשבות טורדניות שהקיצו אותו משנתו קודם לכן.
השעה כבר הייתה 06:57, והחליט להכין לנימפדורה ארוחת בוקר ולהעיר אותה כדי לא להישאר לבד.
הוא נכנס לחדר שעדיין היה חשוך על אף שאור השמש כבר עלה, הוא התיישב על צד המיטה, ורכן לנשק את שיערותיה שהחליפו את צבען מתוך שינה מטוריכז לג'ינג'י עדין.
הוא ליטף את פניה, ונימפדורה המכונסת ככדור הסתובבה לצד השני והניפה את השמיכה מעל לראשה.
רמוס חייך, מתענג מהטקס היומי שבו הוא שוב ושוב מנסה להעיר אותה. הוא שלח יד מתחת לסמיכה וליטף תחילה את גבה שהתיישר המגע, עבר לישבנה שהתקשח ועל ירכייה. רמוס נשכב על צידו קרוב אליה והסיט מעט את השמיכה, מנשק את כתפה.
"עזוב אותי." גנחה בעייפות.
"מאוחר מדי לבקש את זה."
"אני רוצה לישון."
"הכנת אוכל."
טונקס הסתובבה בחזרה לרמוס, בעיניים עצומות, ראשה נכלא בצווארו, "מה הכנת?"
"פנקייקים." אמר מלטף את ראשה, מזיז את פניו על מנת לנשק את הלחי הפנויה, "פאי תפוחים," היא גנחה. "מיץ תפוזים." המשיך וירד לצווארה.
היא גנחה בשנית בכניעה ופקחה את עינייה שנצבעו גוון לא טבעי של סגול לילך. רמוס התרומם, מושך אחריו את נימפדורה המנומנמת.
הוא ידע שהיא מעולם לא הייתה טיפוס של בוקר, ויותר של התכרבלות עם פוך עבה בכל שעות היממה. היא הלכה לשירותים ולצחצח שיניים בזמן שרמוס צילחת את ארוחתה.
"רמוס," היא צעקה לו מן חדר האמבטיה, ויצאה בריצה עם תספורת פיקסי ורודה.
היא רצה ישר לזרועותיו כורכת את רגלייה סביב מותניו, מתרוממת באוויר.
הוא הרים אותה מחוייך, לא מבין את פשר המחווה.
"אני בדקתי! אני כבר שבוע חשבתי..."
"מה?"
"אני בהיריון!"
"מה?"
"בהיריון!" אמרה נושקת לשפתיו, יורדת על רגלייה.
"איך זה ייתכן?"
"טוב, לא ממש נזהרנו... ובכמות שאנחנו..."
רמוס לא הגיב.
"אתה קצת מלחיץ אותי."
"דורה, זה מדהים!" הוא הרים אותה שוב.

הפרק הקודם