ביום שאחרי - מנקודת מבט

הי,

אני החלטתי לכתוב עוד עמוד עם יומן,

כמו הפרק עם פיבס,

רק הפעם מנקודת לא ידועה.

תבינו עם הסיפור.

(לא יכולתי להתאפק, השראה)

הנה עוד אחד:

יומני היקר,

ניצחנו.

הארי ניצח.

הוא הביס את וולדמורט! 

הוא נלחם באומץ ובכבוד,

כגיבור.

סליחה, אני אתחיל מההתחלה:

אני לילי פוטר, אני בת מוגלגים ואחות של פטוניה דרסלי, גיסתו של ורנון דרסלי, אני נשואה באושר לג׳יימס פוטר, ויש לי בן בשם הארי ג׳יימס פוטר. אה, ואני מתה. אני לא רוח.

אני מתתי כשהגנתי על הבן שלי מפני הלורד וולדמורט. הקרבתי את עצמי בשבילו, ואני לא מטחרטת. זה מה שקרה באותו הלילה (במתומצת): 

הוא הגיע לביתנו, ג'יימס אמר לי לקחת את הארי ולברוח, אבל לא ברחתי. יכולתי להתעתק, לברוח עם הארי למדינה אחרת, אבל לא רציתי לברוח. נמאס לי. ואז הוא רצח את ג׳יימס,

ורצתי להגן עליו. להגן על הארי.

אני אגן על הארי, לא משנה מה. ונשבעתי לנקום. בשם ג'יימס. שיננתי במוחי קללה עתיקה, הדבר היחיד שיכול להציל את הארי. אני אציל אותו,

גם אם זה יעלה לי בחיי. וולדמורט לא ידע מאיפה זה יגיע, אבל זה יגיע.

וחזק. אני אנקום, בשמו.

ואז התחננתי, על הארי. הייתי צריכה משהו שיסיח את דעתו מהארי, את התחננתי, הייתי מוכנה שיהרוג אותי, אבל לא את הארי. ״רק לא את הארי״, התחננתי.

ג׳יימס עדיין צוחק על זה.

בכל מקרה, אני התחננתי והתחננתי, אבל זה לא עזר. התחננתי לרחמים, וזה לא הזיז לו. הוא פשוט לא אנושי, מפלצת.

״אבדה קדברה״, הוא צעק. הוא ניסה להגיע אל הארי, אבל אני חסמתי אותו. הקללה פגעה בי, ועשיתי את כל זה בשבילו. בשביל הארי.

עכשיו, אני יושבת בחצר ביתי, בגן העדן, וחושבת. המלחמה נגמרה. הארי ניצח. הארי שלי, הבן שלי הביס את וולדמורט.

מעולם לא התחרתטי על זה שהקרבתי את עצמי, אבל כן על הילדות של הארי. אני מאשימה את וולדמורט,

כי בסופו של דבר, גם אם הייתי מתעתקת עם הארי, חייו לא היו באמת חיים. לגדול במחבוא, בלי אבא. בלי אף אחד, חוץ מהמסדר.

לא ללמוד בהוגוורטס, לא לצאת מהבית. אני שנואת לכתוב את זה, אבל עדיך לו ילדות עם דודים מתעללים,

בן דוד חזיר ובלי הורים, מאשר ילדות רק איתי ועם המסדר. 

ועכשיו, בחזרה להיום. ג׳יימס מארגן מסיבה, גם ירחוני ואשתו מתו, אז הם גם יבואו.הקונדסאים חזרו. הם רוצים לפתוח חנות תעלולים. פרד וויזלי, נער שנלחם ומת בקרב, יעזור להם.

ג׳יימס חזר לחייך כמו פעם, וכשראינו בעמדת הצפייה שהארי ניצח, הוא נישק אותי ולא התנתקנו עד שרך כף כיחכח בגרונו. אני חייבת למצוא לו שידוך.

אני מקווה שהארי יחייך הרבה, שיצחק ויהיה עם ג׳יני, שיהנה מהחיים.

הוא רק בן שמונה-עשרה, והוא נלחם ביותר קרבות מרך כף.

עכשיו אני הולכת להכין ארוחת ער חגיגית עם טונקס, אשתו של רמוס. (מעולם לא שמחתי כל כך שמישהו מת. בחיי, סיריוס וג׳יימס שיגעו אותי.)

אני מקווה שכולם הסתדרו אחרי הקרב,

וגם אם לא, אין לי ממש מה לעשות עם זה, חוץ מלהיות חזקה.

אני רוצה לספר לך, יומן, עוד משהו:

 היום, כשיצאתי מאמצע אחת המסיבות, ג׳יימס ואני התחלנו לדבר על הכל.

השנים האחרונות היו ממש קשות. הארי התמודד עם אתגרים חדשים כל שנה, ודיברנו על זה קצת, אבל לא ממש. כשדיברנו אז, באמת דיברנו.

מסתבר שהוא ידע שאני בוכה בלילות, והוא לא דיבר איתי כי הוא פחד שאבכה. בנים. בכל מקרה,

שנינו הבנו שבשביל ששנינו נרגיש יותר טוב, צריך לדבר על דברים לא משנה כמה הם פוגעים. ג׳יימס גם אמר לי שהוא גאה בי על כך שהקרבתי את עצמי מבחירה, בפעם הראשונה.

טוב, טונקס קוראת לי, אני חייבת לסיים לכתוב,

נתראה מתישהו,

לילי פוטר.

הפרק הקודם		הפרק הבא