ילדי האריות *גמור*

הפרק שלך

"היי אימא,” אמרתי. מכיוון שאתמול כשאני ונועם סיימנו לסדר את הבית היינו כל כך שפוכים שפשוט נפלנו על הספות בסלון וחרפנו עד עכשיו אז נאלצנו להתקלח במהירות בבוקר...

"כן, הכל בסדר,” אמרתי. מסמנת בידי לנועם שהמקלחת פנויה. “מה, לא!! הלכתי לישון בשעה סבירה...”

"אאה, כן, אתמול היה ממש סבבה,” אממ... נדלג על הקטע שנחטפתי בידיי אנשים רעים שיכולים להיהפך לצבועים ונקפוץ לרגע של-כמעט-נשיקה שלי ושל זאם אז אממ.. כן היה לגמרי סבבה.

"כן, אימא הכל בסדר,” אמרתי שוב. “מה? לא. לא ראיתי שום אנשים מוזרים סביב הבית...” וכמובן שוב נתעלם מהעובדה שאנשים שיכולים להיהפך לצבועים פ ר צ ו לנו לבית אז אממ...

"טוב, אימא אני חייבת לטוס, אז אממ.. ביי נדבר, אוהבת אותך,” ומיהרתי לנתק. דיי מביך לנהל שיחה שכל מה שאת אומרת בה זה שקר...

"נועם, תצא!! יש אוטובוס עוד חמש דקות בדיוק,” נתתי כמה אגרופים אימתניים לדלת של האמבטיה.

הוא צעק לי משהו בחזרה לא מובן שכלל את המילים "את" “מקלחת" "תקועה" “חצי שעה".

גלגלתי עיניים ומיהרתי לארגן את התיק. “איפה לעזעזל שמת אתמול את הנעליים שלי?” צעקתי בלחץ.

"את היית אחראית על הנעליים,” הוא צעק בחזרה.

"לא נכון,” צעקתי אליו. “לא משנה, מצאתי אותן,” קראתי לאחר רגע תוהה איך לעזעזל הם הגיעו אל מתחת למקרר...

וכעבור כמה דקות מצאנו את עצמינו נדחסים אל אוטובוס מלא מאנשים, מתנשפים ומתנשמים...

כמובן כשהגענו אז מצאנו את זאם ג'ייסון וזואי עומדים בשער וכמו שומרי ראש הם הצטרפו אלינו ברגע שחצינו אותו. ג'ייסון ניגש אל נועם ונתן לו יד.

"אממ... אתם יכולים להיות בטוחים שאני ונועם לא הולכים לספר שום דבר לאף אחד,” אמרתי. מסמיקה מעט כשאני קולטת שאני נשמעת כאילו אני לא רוצה בחברתם כי זה לא כל כך נכון.

"אנחנו יודעים את זה,” אמר זאם. “היום אנחנו כאן למען בטיחותכם. אחרי מה שקרה אתמול אנחנו לא יכולים לקחת סיכונים.”

"ואנחנו לא רק בשביל זה,” הוסיף ג'ייסון ונתן מבט בנועם. נועם הסמיק והדביק לג'ייסון נשיקה על הלחי.

"חבר'ה, אני צריכה להזכיר לכם שהזיכרון של נועם ותמר הולך להימחק למען בטיחון כולם?” שאלה זואי.

"לא!” ענינו, אני, זאם, ג'ייסון ונועם ביחד.

דממה לא נעימה השתררה ביננו... יחסית... בהתחשב בזה שהלכנו בתוך מסדרון רועש מלא בתלמידים....

"אולי, יש סיכוי ש...” התחלתי לומר בקול קטן. “הימים האחרונים פשוט היו... וואוו...”

"לא!” קטע אותי זאם בחדות. “היום בערב הזיכרון שלכם ימחק! זה למען בטיחותכם בלבד! כולנו ראינו אתמול מה קורה כשבני אנוש מגלים על העולם שלנו...”

"אבל,” התחיל נועם לומר בקול ממש קטן. אבל הוא השתתק כי הוא הבין על מה זאם דיבר.

"נו אתה רואה נועם?” שאל ג'ייסון. “בדיוק בגלל זה כדאי לנו להספיק כמה שיותר לפני שהזיכרון שלך ימחק.”

"אני לא דואג לי,” אמר נועם בשקט. “אני דואג לך.”

אופס, יותר מידיי מביך, חשבתי לעצמי. ריחמתי על ג'ייסון. נועם הולך לשכוח אותו היום בערב. לשכוח אותו כאילו בכלל לא היה קיים אבל ג'ייסון עדיין יזכור אותו... ואולי הוא יראה אותו אחר כך עם בנים אחרים בעוד הוא יצטרך לצפות בו מהצד.

הבטתי בג'ייסון בהזדהות וההדחקתי את הרצון לתת לו חיבוק.

ובעצם, גם אני הולכת לשכוח את זאם היום... התיישבתי בכיתה בלי לשים לב. הגנבתי אליו מבט. מבטו היה נעוץ בנקודה עלומה בדלת הכיתה והבעה לא ברורה הייתה נסוכה על פניו.

'טוב, אני לא יודעת מה עם זאם אבל אני בהחלט לא רוצה לשכוח אותו. ולפני מה שקרה אתמול אני מקווה שגם הוא מרגיש ככה...

וזואי, אממ... אני לא יודעת איך היא מרגישה כלפי זה, היא כל הזמן אמרה שהביטחון שלי ושל נועם הכי חשוב. טוב, אבל אני בהחלט לא הייתי רוצה שהחברה החדשה שלי תימחק לי מהמוח שבוע אחרי שהכרתי אותה...

הפרק הקודם		הפרק הבא