הארי והקונדסאים

פרק מספר 4: המדריך המלא לאיך משמידים בסיליסק

ג'יני וויזלי הותקפה.

רון היה בהלם, בעוד הארי נואש לעשות מעשה.

"תקיפה נוספת! אנחנו חייבים לעשות משהו!"

"אנחנו עומדים לעשות משהו," אישרה הרמיוני בגלגול עיניים. "אתה נעשה ממש סנילי במצבי לחץ, הארי. אנחנו יודעים איפה החדר ומי המפלצת, וטכנית גם איך להרוג אותה, אבל כל התרנגולים בסביבה נשחטו. למה אתם מחכים? קדימה!"

וכך הארי, רון והרמיוני מצאו את עצמם משני צדדיה של מפולת אבנים, בעומק חדר הסודות.

"טוב… הארי, תמשיך הלאה, אנחנו בינתיים ננסה לפנות פה קצת…?" נשמע קולו העמום המתוח של רון.

"אל תהיה טמבל," התעצבנה הרמיוני, אי שם בצד השני של המפולת. "אתה קוסם, או מה? ווינגארדיום לביוסה!"

כמה אבנים גדולות הורחפו ויצרו מעבר. הארי, רון והרמיוני המשיכו ללכת עד שהגיעו לפסל של שני נחשים, שזזו ופתחו מעבר בלחישת 'ססס' קטנה של הארי.

"ג'יני!" אמר רון. ג'יני שכבה ללא ניע על הרצפה, חסרת הכרה. רון נעצר כשראה את הדמות שעמדה מעליה. "מי אתה?"

"רידל?" נדהם הארי. "אנחנו חייבים לצאת מפה! זה חדר הסודות! יש כאן בסיליסק - אתה יכול לעזור לנו להעיר אותה?" הוא הצביע על ג'יני.

רידל חייך בנחת. "אני לא חושב שיש לה סיכוי."

"אל תגיד את זה!" קרא רון.

"איך הגעת לכאן?" שאל הארי. "אתה לא מת?"

"זיכרון," אמר רידל, דוחף קלות ברגלו את היומן, שנח ליד ג'יני הדוממת. "זיכרון שנשמר בתוך יומן במשך חמישים שנה."

"אוקיי," אמר הארי, שלא הבין כלום. "בואו נצא מכאן. כולנו. את ג'יני נעיר מאוחר יותר…"

רידל חייך קלות, בעוד הרמיוני דוחפת קלות את הארי. "הארי," היא מלמלה. "הארי, הוא יודע יותר ממה שנדמה לך…"

"סליחה?" רידל הסתכל עליה בגבות מורמות.

הרמיוני נשמה עמוק, אזרה את כל האומץ שהיה לה ואמרה, "אתה היורש של סלית'רין!"

"נו, באמת," אמר רידל. "כמה מגוחך. איך זיכרון מיומן יכול להפעיל מפלצת רבת עוצמה?"

"היומן של ג'יני!" הארי קלט לפתע. "לוציוס מאלפוי - הקדרה - מה שהיא רצתה להגיד לנו הבוקר - הדבר הזה השתלט עליה!"

"ככה!" רידל התנשף. הוא לא גמר לברר כל מה שרצה, וזה יצטרך לחכות… "ככה. אתם ביקשתם את זה - דבר אלי, סלית'רין, הגדול בארבעת המייסדים של גריפינדור!"

"תעצמו עיניים!" צעק הארי.

נשמעה לחישה מרססת, ואחרי כמה שניות הרצפה נרעדה. משהו ענק הזדחל עליה… הבסיליסק.

והארי, רון והרמיוני, במיומנות שיכולה להיות רק לילד שנשאר בחיים וחבריו, הסתובבו וברחו.

אחרי עשר שניות של לחשושים בין רידל לנחש, אמרה הרמיוני, "יש לי רעיון."

"אז תעשי את זה," אמר הארי מייד.

"אבל זה  מטורף!" היא אמרה בבהלה.

"הרמיוני! אנחנו בורחים מנחש ענק שהעיניים שלו יכולות להרוג - תעשי את זה!"

"אוקי - תמשיכו לרוץ!" קראה הרמיוני.

לשבריר שנייה היתה אשליה של דממה.

ואז היה משק כנפיים.

ורון והארי הגיעו לקיר. לא היה עוד לאן לברוח. להפתעתם, הם לא נעשו ארוחה תוך חמש שניות.

הנחש השמיע משהו שדמה מאוד לצרחה.

"הרמיוני!" רון הסתובב באחת.

"רון! אל תסתובב!" קרא הארי.

אבל רון לא הקשיב לו. "הארי - תראה."

הארי הסתובב, עיניו עוד עצומות. "אני יודע שזה מפתיע, אבל לא מתחשק לי למות!" הוא אמר בכעס.

"ברצינות, הארי, תראה! תפתח עיניים!"

"רון, אולי יש לך משאלת מוות, אבל אני רוצה לנצל את הדקות שנותרו לי לחיות." הארי השתדל לשמור על שפיות, לאור העובדה שרידל מנסה לשכנע את הנחש למצוא את הארי בעזרת חוש הריח.

"הארי! הנחש עיוור! העיניים שלו נוקרו! אפשר להסתכל!"

"הוא לא עיוור! ראיתי את העיניים שלו!" ואז הארי קלט את חוסר ההיגיון שבזה, ואת העובדה שרון לא מת, ופקח את עיניו. בדיוק בזמן לברוח מנחש עיוור שמנסה להכיש אותו למוות.

"איפה הרמיוני?" צרח רון תוך כדי ריצה.

"לא יודע!" קרא הארי. הוא שם לב שמשהו מפריע לנחש. ציפור קטנה הסתובבה לו מול הפרצוף, וניקרה כל מה שיכלה.

הנחש הצליח למצוא את הארי סוף סוף, והארי מצא שאין לו לאן לברוח. משמאלו היה קיר, מאחוריו קיר, לפניו ומימינו נחש.

"רון תעשה משהו!" צרח הארי בבהלה.

"מה?"

"אם תראה את ג'יימס, תגיד לו שאני לא לגמרי שונא אותו!"

רון הוציא את שרביטו והצביע על הבסיליסק, וצעק את הלחש הראשון שעלה בדעתו:

"ווינגארדיום לביוסה!"

רידל צחק בקור כשהלחש פגע בשן אחת של הנחש וניתק אותה, וזו התעופפה ונחתה בקצה השני של החדר, בעוד הבסיליסק ממשיך לנוע לעבר הארי.

הארי צרח.

הציפור הקטנה טפחה בכנפיה על אפו של הבסיליסק, שהתעצבן וניסה לנשוך אותה.

"זהירות!" קרא רון. אבל זה היה מאוחר מידי. שיניו של הנחש סגרו על הציפור.

אבל היה חור בשורת השיניים של הבסיליסק: שן אחת ניתק רון. ומהחור הזה יצאה הציפור.

הנחש ניסה להכיש שוב, אבל הציפור התחמקה הפעם.

הנחש ניסה לתקוף, אבל שוב הציפור היתה מהירה ממנו. הוא רדף אחריה עד ש-

"טריק של פרד," אמר רון, חיוור כסיד. קול השריקה שהשמיע בהחלט גרם לבסיליסק לעזוב את הציפור - ולהסתובב לכיוונו הפעם.

רון הלך ונצמד לקיר, בעוד הנחש מתקרב,

ומתקרב,

ומתקרב,

בבום! רצף פיצוצים אדומים נפלט משרביטו של הארי. הנחש הסתובב.

הרמיוני, שהופיעה משום מקום, ניסתה לגרד את שרביטה על הקיר שהיה לח מידי, ולא השמיע רעש, בעוד הנחש המשיך להתקדם במהירות מפחידה לעבר הארי.

אז הרמיוני ירתה גם היא זיקוקים, ורון מיהר להצטרף לשרשרת.

אבל אחרי כמה דקות כאלה, שחלפו במהירות, הנחש התרגל. זועם ומלחשש, הוא הזדחל לעבר הארי.

הפיצוצים כבר לא עזרו, וגם לא השריקה של רון. הם חזרו לנקודת ההתחלה.

הארי היה כלוא בפינה, והנחש, כמו בהילוך איטי, פער את פיו ורכן לעברו…

ואז נשמע קול חבטה חזק והנחש קפא, כשמשהו מלבני ניתז מראשו ופגע בקיר מאחורי הארי.

הוא ניצל…?

הנחש, מחוסר הכרה, במה שנראה כמו נצח, התחיל ליפול.

ואז הכול נהיה שחור, והארי בכל זאת מת.

מספר דקות קודם:

ג'יני מצמצה. היא ידעה שהיא רועדת.

רידל הרג אותה, כך שהיא בהכרח מתה.

אבל זה מגוחך.

היא לא האמינה בחיים שאחרי המוות - והיא הרגישה חיה.

היא שמעה צרחה.

היא ניערה את ראשה והביטה סביבה. היא בהחלט היתה חזרה בחדר הסודות.

ולפתע היא ידעה בבירור שהיא לא מתה. מולה היה היומן המקולל, הישן, שבו היא כתבה במהלך השנה האחרונה, שממנו יצא רידל. ובו היתה נעוצה, לבנה, חדה וארוכה, שן קטלנית.

ומתוך היומן, כמו דם, זרמו בהתמדה נחלים של דיו שחור.

רידל מת שנית.

לפתע היא שמעה רחש גלימה.

היא הרימה את ראשה וראתה מישהו רץ לעברה. היא הוציאה את שרביטה במהירות, כשהמישהו נח לצידה בחוסר זהירות, חפצים נופלים מכיסיו.

"ג'יני?" סיריוס שאל בבהילות.

ג'יני הביטה בעניין בתכולת כיסיו של סיריוס המפוזרת על הרצפה.

היא הצביעה על חתיכת שוקולד עטופה והביטה עליו בשאלה.

"את בסדר? את יכולה לקום? לא כדאי לך מזה, זה לא ראוי למאכל. את מסוגלת לדבר?" קולו נשמע מעומעם על רקע קולות של מישהו שכנראה ניסה לפוצץ את החדר.

גי'ני הביטה בו באכזבה והתיישבה, ואז נעצה בידיו מבט מופתע.

"סיריוס? אפשר לשאול למה אתה מסתובב עם ספר ביד???"

"ספר?" סיריוס הביט בתמיהה בידיו שלו ואז שפשף את מצחו. "אה, כן. לקחתי את זה מרמוס, את יודעת, כמה הוא יכול לקרוא? והוא רדף אחרי עד לכאן למעלה, ואז ראינו את הפתח, וכשהבנו שזה חדר הסודות הוא רץ כדי לקרוא למורה, ואני נכנסתי."

"האנציקלופדיה המשעממת לקוסם הצעיר. נשמע מרתק."

"מצחיק." לפתע סיריוס נראה מהורהר. הוא הביט בספר, בנחש, שבדיוק עמד לתקוף מישהו למוות, ושוב בספר. "זה ספר!" הוא קרא, קופץ על רגליו.

"כן, מפתיע. ספר זה ספר זה ספר. סיריוס, חשבתי ש-" ג'יני נאלמה כשסיריוס כיוון את הספר במיומנות וזרק אותו - 

ג'יני נעמדה באימה -

הספר פגע בראשו של הנחש.

לכמה שניות נדמה שהעולם עצר…

ואז, בבום גדול ומערבולת אבק, הבסילסק נפל.

ג'יני מחאה כפיים.

הארי התעורר בדיוק בזמן לסעודת סוף השנה - או שסעודת סוף השנה נערכה בדיוק לכבוד התעוררותו של הארי.

האגריד חזר מאזקבאן, לשמחתם של הארי, רון והרמיוני.

דמבלדור, בהתמדה עיקשת, שוב זיכה את גריפינדור ברגע האחרון בגביע הבתים, לשמחת שלושה רבעים מבית הספר.

לוקהארט ברח, והותיר את הצוות בחוסר שדמבלדור יתקשה להשלים, כשאף אחד לא מתנדב לתפקיד.

לאף אחד לא היה ספק שהמצב לא ישתפר, לא כשהארי פוטר נמצא כאן כדי למשוך כל אויב אפשרי והקונדסאים כאן כדי לסבך את העניין כמה שיותר.

אבל הכל יהיה טוב, כי זה סיפור, ולסיפורים יש סוף טוב.

נכון…?

"חמש פחות אחד שווה ארבע," נאנחה הפרופסור מקגונגל.

הסוף להארי וג'יימס פוטר וחדר הסודות!

הפרק הקודם		הפרק הבא